אין כמו בבית

מאת
לונג ג'ון
– פורסם ב 5 באפריל 2006Posted in: ביקורות

במקור: Failure to Launch
במאי: טום דיי
תסריט: טום ג'. אסטל, מארק אמבר
שחקנים: שרה ג'סיקה פארקר, מתיו מקונוהי, זואי דשנל, טרי ברדשאו, קאתי בייטס

טריפ (מת'יו מקונהיי) אוהב את החיים הטובים. הוא עוסק בקביעות בפעילות גופנית מסוגים שונים, נפגש עם החברים שלו למסעות ספורט אתגרי, ולא מתחייב לאף בחורה. בגיל שלושים ומשהו, טריפ והחברים שלו עדיין גרים אצל ההורים, בעיקר כי זה נוח. אבא של טריפ לא מרוצה מהמצב – כשהוא מקבל לארוחת הבוקר קערת חלב רזה עם קצת דגנים, טריפ נהנה בינתיים מערימות של פנקייק טבולים בסירופ חם. כשטריפ מביא הביתה בחורה, אבא שלו הוא זה שצריך להיכנס לחדר באמצע הסקס כדי להוציא ממנה צרחה מבוהלת ("אתה גר עם ההורים?"), ולסלק אותה מחייו של בנו. ולכן הוא ואשתו עושים מעשה: הם שוכרים את שירותיה של פולה (שרה ג'סיקה פרקר), שמתמחה בסילוק ילדים מהקן. פולה רואה בעצמה מאמנת אישית: היא יוצאת עם הגבר לדייטים, ומתמרנת אותו לעזור לה להתגבר על משברים, ולהכיר לה את החברים שלו. זה מה שגורם לו להרגיש מחויב, מסתבר. לפי התיאוריה שלה, בשלב זה, היא והגבר אמורים לעבור לגור יחד, או לפחות – הוא אמור לעזוב את הבית. זה גם הזמן בו עבודתה נשלמת והיא נפרדת מהגבר, בדרך כלל מבלי שהוא יודע שהיא "עבדה" עליו (תרתי משמע).

למעשה, עושה רושם שפולה לא צריכה להעמיד פנים שהיא מתאהבת בטריפ, והוא באמת מוצא חן בעיניה. היא מסבירה את זה לשותפה שלה לדירה (זואי דשנל, 'מדריך הטרמפיסט לגלקסיה') בדרך הכי הגיונית שיש: הוא חתיך. הגיוני, בהתחשב בכך שאופי זה לחנונים. אני לא יכולה להגיד בוודאות שטריפ, מצידו, מתאהב בפולה. הסרט מתמקד בעיקר בכמה שהוא קול, עם כל אופני ההרים, הכדורסל, טיפוס הצוקים ושאר הפעילויות שהוא עושה, שמופיעות לחמש שניות בדיוק ונעלמות לבלי שוב. קיבלתי את ההרגשה שפולה היא לא יותר מדמות שולית, שנועדה להאדיר בעינינו את הוד מגניבותו, מאיזו סיבה עלומה. אולי כדי שנתאהב בו בעצמנו, כי ככה זה בקומדיות רומנטיות – צריך להזדהות עם הדמויות ולאהוב אותן, כדי שנרצה שהן תתאחדנה עד סוף הסרט. מיותר לציין שזה לא עובד ככה, ובטח שלא בצורה מלאכותית כל כך כמו כאן.

הבעיות של 'אין כמו בבית' מתחילות עם שני הכוכבים הראשיים שלו, מת'יו מקונהיי ושרה ג'סיקה פרקר. אי אפשר לקנות אותם בתפקיד בני שלושים ומשהו כשהם נראים הרבה הרבה יותר. למקונהיי יש קמטים מסביב לעיניים, והצבע הלא טבעי של העור שלו רק מדגיש אותם. לפרקר יש כתמי גיל באזור החזה, והצבע הלא טבעי של העור שלה רק מדגיש אותם. תגידו – למי אכפת, אף אחד ממילא לא שם לב לזה. אז זהו, בנות שמות לב בדיוק לדברים האלה, ובנות שהן אני חושבות שהניסיונות האלה של מקונהיי להיות קליל וצעיר לאללה, פתטיים. החלק הכי טראגי הוא שבמציאות, מת'יו מקונהיי לא מבוגר בהרבה מבן דמותו שבסרט.

בנוסף לחיצוניות, גם האופי הלא מלבב של שני מושאי הסרט לא תורם לו. טריפ מתהלך בשחצנות, כטווס בעונת החיזור, ופולה ממחזרת את השטיקים של קארי ברדשואו מ'סקס והעיר הגדולה': צווחות גיל וספיקות כפיים מתמוגגות. לאלה מתווספים קטעי סלפסטיק זולים, בהם טריפ ננשך על ידי סנאי, דולפין ושאר חיות שלוות-בדרך-כלל. בזמנים שבהם טריפ לא סובל התעללות פיזית, שאר הדמויות בסרט סובלות התעללות נפשית. אתם מבינים, לפולה יש מנהג להרצות לשותפתה לדירה אודות החשיבות שיש לשלבים השונים בטיפול, ומה היא מקווה להשיג בהם. היא כבר עשתה זאת עשרות – אם לא מאות – פעמים, אבל לזואי אין ברירה: היא צריכה להנהן בצייתנות בזמן עוד הרצאה משמימה כזו. לי הספיקה פעם אחת כדי להחליט שאני מוכנה לעקור את ליבה של פולה במו ידי, ולתלות אותה על עץ כששערה הבלונדיני משמש כחבל תליה.

זה, בערך, כל מה שיש בסרט. זו קצת בעיה כשזוכרים שמדובר בקומדיה רומנטית. הז'אנר הזה מתבסס לרוב על מוסכמה, לפיה הרומנטיקה והקומדיה קשורות זו בזו. ב'אין כמו בבית' יש הפרדה: הבדיחות מרוכזות ברובן בקטעי סלפסטיק אומללים של טריפ וחבריו. פה ושם יש כמה סצינות מצחיקות על אמת, כמו מפגש ההורים, בו כולם מחליפים חוויות מי יותר מסכן. אבל זה מעט מדי ומוקדם מדי, ובמשך שאר הזמן הסרט נדון לדשדש כקומיקאי סוג ב'-זה-בית בערוץ 1. נותר רק לתהות איפה הרומנטיקה. זו כנראה עזבה את הקן בעקבות טריפ רע, נואשת מה"התאהבות" המחושבת כספית של פולה, ומסצינות האגו-טריפ. לא תמצאו אותה במבטים של פולה וטריפ, וגם לא בין השורות. מדי פעם נעמדת דמות כלשהי ומכריזה על התפתחות בעלילה, כגון מי התאהב במי; אחרת, לא היינו יכולים להבין.

באמת שאין לי מושג מי עשוי לאהוב את הסרט הזה. מתיו מקונהיי ושרה ג'סיקה פרקר אינם כוכבים כאלה גדולים עד שעדרי מעריצות ילכו לסרט שלהם רק כדי לחזות בחיוך הנוצץ שלהם. אם כבר, 'אין כמו בבית' מסתמך על הקהל הטבעי שלו: חובבי קומדיות רומנטיות. אבל תסלחו לי אם אני מעדיפה להאמין שחובבי הקומדיות הרומנטיות לא הולכים לכל סרט שמעיד על עצמו כשייך לז'אנר, אלא יודעים לברור את המוץ מהתבן. 'אין כמו בבית' לא מספיק מצחיק, לגמרי לא רומנטי, והכי גרוע – בדיוק כמו השיזוף של מקונהיי ופרקר, הוא מלאכותי.

תגיות: