אלפנט

במקור: Elephant
תסריט ובימוי: גאס ואן-סנט
שחקנים: אלכס פרוסט, אריק דיולן, ג'ון רובינסון, אליאס מק'קונל, קריסטן היקס, טימותי בוטומס

אני זוכר את בית-הספר, איזו תקופה נחמדה. המורים תמיד ידעו מה לעשות ולא חששו לתת עזרה לתלמידים, קבוצת הפוטבול זכתה באליפות מדי שנה ולכולם היה עם מי ללכת לנשף הסיום. בעיקר אני זוכר כשזאק וסקריץ' ניסו להתחיל עם ברנדה ובסוף יצאו עם התאומות אולסן.

תורידו את הגבות, אני יודע שזה היה בטלויזיה. זה פשוט שבית הספר האמיתי שלי היה מקום הרבה פחות מעניין. המון שיעורים מיגעים אצל מורים שרק רוצים לחזור כבר הביתה, ערסים וחנונים שלא מדברים זה עם זה, וגאוות בית הספר היתה קבוצת הכדורסל של הבנות – תעשו כבוד! שנתיים ברצף אלופות המדינה (אבל אף פעם לא נתנו לנו ללכת לראות אותן משחקות). אני מעדיף לזכור את הגרסה הטלוויזיונית.

'אלפנט' מתרחש בבית ספר תיכון אמריקאי טיפוסי בפורטלנד. כולם מתעללים בחנונים ומעריצים את הספורטאים, הבנות סופרות קלוריות והבנים סופרים בנות, פה ושם מסתובבים מורים, אבל הם אף פעם לא יוצאים מהכיתות. מורים נועדו ללמד ולנזוף בתלמידים. זה לא כאילו שיש להם חיים, או משהו.

הסרט מתמקד במספר תלמידים בבוקר גורלי אחד. ג'ון המחומצן מאחר, כי הוא אכל ארוחת בוקר עם אביו השתיין. אחרי זה הוא הולך… והולך… והולך… ואז הוא פוגש את אליאס, המכונה איליי. איליי מצלם תלמידים לפרויקט כלשהו שמטרתו מעולם לא מוסברת. אחרי זה הוא הולך… והולך… והולך… ואז הוא עובר ליד מישל, החנונית שלא מוכנה ללבוש מכנסיים קצרים בשיעור ספורט. ואז היא הולכת… והולכת… ורצה… והולכת…

למעשה, חצי מהסרט (הקצר, יש לציין – 81 דקות בסך הכל) מתבזבז רק על הליכה ממקום למקום בצילום רציף וארוך. המצלמה מתמקדת בתלמיד ועוקבת אחרי מסלולו בבית הספר בזמן אמת, עד שעובר תלמיד אחר וגונב את הפוקוס.

שניים מהתלמידים, אלכס ואריק, מתכננים משהו גדול. רוב האנשים יבינו מיד מה הם מתכננים, בעיקר אם הם מעורים טיפה בהלך הרוח האמריקאי בשנים האחרונות, או שמו לב לכך שהסרט לעולם לא מוזכר בשום מקום בלי המילה "קולומביין" לצידו. גאס ואן סנט יודע שאתם יודעים מה עומד לקרות, ולמה לא כדאי להיות בסביבה כשזה יקרה, ויודע שאתם יודעים שהוא יודע. הידיעה הזאת אמורה להעניק פרספקטיבה חדשה למאורעות היום השגרתי. אחרת, מה כל כך מעניין ביום רגיל שבו אנשים הולכים… והולכים… והולכים…?

ואן סנט ידוע כחובב גימיקים במסווה של אמנות. הוא אמנם לא חיסל אף חמור, אבל רוב השחקנים בסרט הם בני נוער חסרי ניסיון-משחק, שנאספו באקראי לתפקידים השונים. לרובם אפילו אין שם דמות מעבר לשמו הפרטי של השחקן (טריק שואן סנט למד מ'קרובים קרובים'). בנוסף, חלקים גדולים מהדיאלוגים מאולתרים: פשוט הציבו מצלמות ואמרו לשחקנים "שוט!". כל זאת מתוך כוונה להעניק לסרט תחושה יותר אותנטית, כאילו הוא מתרחש בתיכון המקומי שלכם, לא בתיכון 90210.

לרוע המזל, הרעיון הזה מתפספס. קודם כל, פגם באמינות: אם השחקנים נאספו מהרחוב כדי שיעניקו לסרט מראה יותר אותנטי, למה 90 אחוז מהתלמידים נראים כאילו יצאו מסוכנות דוגמנות? בעיה נוספת היא שרוב השיחות האקראיות כביכול נראות כאילו הבמאי הורה ללא-שחקנים שלו להתמקד בנקודות שיעוררו דיון בקרב הקהל. השיחות האלה נראות מאולצות, ולא עוזרות ללמוד שום דבר על התלמידים. כתוצאה מזה, 'אלפנט' נראה כמו הפרק של 'דגראסי' שמעולם לא צולם. הדמויות סטריאוטיפיות ויעשו בדיוק, אבל בדיוק, מה שתצפו מהן, בלי שום הפתעות. הכל קורה בדיוק כמו שראינו כל כך הרבה פעמים בעבר.

כל זה עוד היה נסלח לו הסרט לא היה כל כך איטי. מרוב הליכות ממושכות וחוסר התרחשויות, התחלתי לדמיין שאני שקנאי שמתנגש לתוך חלונות של רופאי שיניים אוסטרליים. זה אולי כואב, אבל בטח יותר מעניין. אחרי כל חוסר ההתרחשות המרדים הזה, אפילו עשרים הדקות האחרונות של הסרט, שהן אינטנסיביות בהרבה מהשעה שקדמה להן, לא הצליחו להזיז לי יותר מכמה שערות באף. הסרט יכול לשמש כסם הרדמה מאוד יעיל לפילים, ואולי מכאן בא לו שמו.

אז מה, השופטים של פסטיבל קאן הקודם התחרפנו לגמרי כשנתנו ל'אלפנט' את הפרס הגדול? לא. הסרט הוא לא נטול ערך: יש בו ביקורת מרומזת על הקלות הבלתי נסבלת בה ניתן ליצור טרגדיה בקנה מידה לאומי. מודגם כמה קל להשיג אמצעים להטלת אסון, ומה קורה כשכל מה שמעניין אנשים הוא לצאת עם החתיך/ה של השכבה, בזמן שמצוקותיהם של תלמידים פחות פופולאריים זוכות להתעלמות מוחלטת. גאס ואן סנט לא מנסה לנתח בכוח את הגורמים למאורעות הקשים, אבל גם בלי קריינות של דמוקרטי שמן עם מצלמה, אפשר להבין את המסר ולהסיק את המסקנות המתבקשות.

לסיום, לתלמידים שביניכם, כמה עצות: אתם לא תלויים רק בהישגים החברתיים שלכם, אלא גם בלימודיים (ולהפך). המורים לא מנסים לבאס אתכם, הם פשוט רוצים קצת חופש כדי שיוכלו לבלות יותר עם המשפחה. והכי חשוב – שפרו את השפה. אל תאמרו "כזה" ו"כאילו" שמונה פעמים בכל משפט, אחרת תתקשו להשתלב בעתיד בחברה ובאמת ילך עליכם. ילך… וילך… וילך…