הגנן המסור

במקור: The Constant Gardener
במאי: פרננדו מיירלס
תסריט: ג'פרי קיין
על פי ספרו של ג'ון לה קארה
שחקנים: רייף פיינס, רייצ'ל וייס, הוברט קונדה, דני יוסטון, ביל ניי

ביבשת אפריקה חיים כיום בערך 26 מליון איש נשאי HIV – כ-7% מהאוכלוסיה הבוגרת. בשנת 2004 נדבקו במחלה כ-3 מליון אנשים, ו-2.3 מליון מתו כתוצאה מאיידס. במדינות הנמצאות בדרום היבשת (דרום אפריקה, מוזמביק ובוטסואנה) יותר משליש מהנשים ההרות הנן נשאיות HIV. כמחצית מהן יעבירו את הוירוס לרך הנולד, וחצי מאותם התינוקות ידבקו באיידס במהלך השנה הראשונה לחייהם. תוחלת החיים (לילודים) בזימבבואה היא 34 שנים.

את כל הנתונים האלו לא תלמדו מצפייה בסרט 'הגנן המסור', סרטו החדש של פרננדו מיירלס ('עיר האלוהים'), אבל יש סיכוי לא רע שיתעורר בכם חשק – שאפשר לקרוא לו גם נקיפות מצפון או פשוט אנושיו?ת – לגלוש באינטרנט ולגלות קצת יותר על מה שמכונה 'היבשת השחורה'. לכן, אם הסטטיסטיקות האלו גרמו לכם לרצון עז ללכת לראות את 'Doom – הסרט' או לפחות לדלג ישירות אל הדוח"קו, עשו לעצמכם טובה, ואל תלכו לראות את הסרט. אם, לעומת זאת, אתם מרגישים שתהום קטנה נפערה מתחת לרגליכם, ומעניין אתכם להציץ לתוכה, לכו גם לכו.

לג'סטין קוייל (רייף פינס), דיפלומט זוטר בשגרירות האנגלית בקניה, יש אישה בעייתית. טסה (רייצ'ל וייס) מסרבת להיות יפה ולהגיש פררו רושה במסיבות הקוקטייל, ומתעקשת לבקר בהריסות המכונות 'שכונות מגורים', להתערבב עם המקומיים, ולהתחבר עם ארגוני צדקה ובריאות בינלאומיים. בעיקר היא מסתובבת עם רופא שחור בשם ארנולד, ועורכת תחקירים מוזרים המתרחשים בשעות חשודות, ולעתים דווקא במלונות. ג'סטין לא יכול שלא להיזכר בכך שבעצם הוא לא ממש מכיר את טסה. הוא התחתן איתה אחרי היכרות חטופה, ובעוד שהוא אוהב בעיקר לטפח את הגינה שלו, היא תמיד העדיפה למרוד במוסכמות. אבל לפני שיש לג'סטין זמן לתקן את יחסיו עם אשתו, מבשרים לו שטסה נרצחה באכזריות, במהלך מסע שערכה עם ארנולד.

ג'סטין הוא אולי דיפלומט זוטר, איש עדין נפש ובעל חשדן, אבל אדיוט הוא לא. הוא מתחיל לעקוב אחרי שביל הפרורים שהשאירה אחריה טסה, בנסיון עיקש לגלות מה קרה, מה חקרו טסה וארנולד, ואיך כל זה קשור לחברות התרופות הגדולות שמנהלות, בעצם, את מערכת הרפואה בקניה. העסק מסתבך כשגורמים רשמיים ורשמיים-פחות ממהרים להבהיר לג'סטין שעדיף שירפה מהענין. כשהוא מתעקש, מבט אטום ונחוש בעיניו, הוא נשלח בחזרה לבריטניה, ודרכונו הדיפלומטי נשלל ממנו, "כחלק מהליך בירוקרטי רגיל לחלוטין". ג'סטין מסרב להתייאש וממשיך לחקור, בעוד יד נעלמה נמצאת במקרה הטוב צעד אחד מאחוריו, לעתים צעד אחד לפניו, ולרוב קפוצה לאגרוף המכה בבטנו.

'הגנן המסור' מורכב, בעצם, משלושה סרטים: סיפור האהבה בין ג'סטין וטסה על גלגוליו השונים, כפי שהוא נחשף לאחר מותה, בפלאשבקים; סיפור המתח שבו ג'סטין מנסה לחשוף את האמת אודות מותה של טסה; וביקורת חברתית-פוליטית על המצב הנוכחי באפריקה. לא מדובר ממש בסרט מתח מהסוג הבלשי: מהר מאוד אנחנו יכולים לנחש מי הטובים ומי הרעים, למה הרעים עשו את מה שעשו. ובכל זאת, ככל שלוח השחמט הולך ומתבהר, ככל שנהיה לנו מובן לחלוטין שג'סטין הוא פיון במצב אסטרטגי נורא, השאלה האם הוא יצליח להגיע לצדו השני של הלוח, ואיך לעזאזל הוא יעשה את זה, הולכת ונהיית דחופה ונואשת.

סיפור מתח כזה כבר ראינו, והוא היה יכול אפילו להזכיר קצת את היצ'קוק אם סגנון הבימוי של מיירלס לא היה ייחודי כל כך. סיפור האהבה כאן מקורי יותר. הניואנסים במשחק המצוין של פיינס (עצור ומדוכא כרגיל, אבל עושה את זה טוב יותר מכל אחד אחר, שוב כרגיל) הם אלה שנותנים את הערך המוסף. גם הקפיצות קדימה ואחורה בזמן, בעיקר בחצי הראשון של הסרט, עוזרות להבין את הדמויות ואת היחס שלהן אחת לשניה טוב יותר. יחסית לפיינס, המשחק של רייצ'ל וייס נראה יעיל ולא יותר, אבל הדמות שלה ממשיכה להיות אניגמטית ומעניינת עד הסוף (לא שלה, של הסרט). גם לתפקידים האחרים, כולל הקצרצרים, טרחו ללהק שחקנים מצוינים ולתת להם לשחק דמויות מעניינות. לדוגמה: פיט פוסטלתווייט בתפקיד רופא בעל מצפון, או שמא חסר מצפון, או שמא בעל מצפון; או דונלד סומפטר בתפקיד טים, הגרסה המקומית והצינית לג'יימס בונד.

אבל, וזה העיקר, הסרט הביקורתי הוא אחד הסרטים החשובים והטובים ביותר שראיתי בשנים האחרונות. לאט, תוך אהדה עצומה לאנשים המקומיים, בעבודת צילום צבעונית ומדהימה (סיזר שרלון), מיירלס שואב אותנו אל תוך היאוש הנורא וההרס העצום באפריקה של ימינו. הוא מצליח לעשות את זה מבלי להתחסד, להתנשא או להטיף, אלא באמצעות צילומים בגובה העיניים (ולפעמים בגובה הרצפה), פסקול מרגש ולא אגרסיבי (אלברטו איגלסיאס), ותשומת לב עצומה לפרטים. מיירלס, שב'עיר האלוהים' הראה את המצב בשיכוני העוני וההרס של ברזיל, מוכיח שוב שיש לו יותר אמפטיה וכשרון באצבע הקטנה שלו משיש באולם המוזמנים בטקס אוסקר ממוצע. בעוד מיירלס הוא, אחרי הכל, ברזילאי, אין ספק שאפריקאי הוא לא – ובכל זאת הוא התעקש שהמלחין שלו ילמד את המוזיקה המקומית, הוא התעקש שהסרט יצולם בקניה (ולא בדרום אפריקה, כמו מרבית הסרטים שיש בהם 'סצינות אפריקאיות').

אל תטעו – זה שהסרט חשוב לא מפריע לו להיות מעניין, מותח, או רומנטי; זה שהוא אסתטי ויוצא דופן לא הופך אותו לסרט-סינמטקים מרדים ויומרני; וזה שתלמדו ממנו משהו לא אומר שתרגישו כאילו יצאתם משיעור באוניברסיטה. בסרט אין ולו סטטיסטיקה אחת. הוא אפילו לא עוסק באיידס, או בשחיתות השלטון המקומי באפריקה, באופן ישיר. אבל שבוע אחרי שראיתי אותו הוא לא יוצא לי מהראש. מיירלס, באמצעות לה-קארה והוליווד, הצליח להעמיד מולנו טלסקופ המכוון אל אפריקה – שכולנו מעדיפים להתנהג כאילו מה שקורה בה קורה בפלנטה אחרת, ולא בחצר האחורית של כולנו, ואחרי הכל, בתמיכתנו המלאה. אולי, בעצם, מדויק יותר להגיד שמיירלס העמיד מראה אל מול פרצופי המערבי, הדשן ומבוטח-הבריאות, ומה שראיתי בה מתפתל לי בבטן עד עכשיו.