הדליה השחורה

במקור: The Black Dahlia
במאי: בראיין דה פלמה
תסריט: ג'וש פרידמן
לפי ספרו של ג'יימס אלרוי
שחקנים: ג'וש הארטנט, אהרן אקהרט, סקרלט י/ג'והנסן, הילארי סוואנק, מיה קירשנר

'הדליה השחורה' הוא דרמת חניכה. מתאגרף צעיר, דווייט 'באקי' בלייכרט (ג'וש הארטנט), מצטרף בזמן מלחמת העולם השניה למשטרת לוס אנג'לס. בהדרגה הוא הופך לבלש, ועוסק בפתרון פשעים חמורים. בשנת 1946 הוא כבר חוקר מקרי רצח, מבצע מעצרים של פושעים מסוכנים, ובאופן כללי מרוצה מחייו. שותפו לצוות, סרג'נט ליילנד 'לי' בלאנשארד (אהרון אקהרט), גם הוא מתאגרף בעברו (פעם אחת הם התאגרפו לצרכי גיוס תקציב למשטרה), ויחד הם הצוות המובחר של המשטרה: השוטר הצעיר ועמיתו המבוגר והמנוסה, שמלווה את התקדמותו. בלאנשארד גם מכיר לבלייכרט את קיי לייק (סקרלט יוהנסון), הגרה איתו בביתו, אך סוג הקשר ביניהם אינו ברור. בין השלושה נוצרת מערכת יחסים משונה במקצת, כשברקע מרדפיהם של צמד השוטרים אחרי אנשים מתועבים כאלה ואחרים.

בראיין דה פלמה גם יצר ב'דליה השחורה' פילם-נואר. חייו של 'באקי' בלייכרט, שוטר צעיר והגון (רוב הזמן), משתנים, כאשר רצח מוזר מזעזע את המשטרה. אליזבת שורט הייתה שחקנית צעירה, שכונתה 'הדליה השחורה' (על שם הסרט מאותה תקופה, 'הדליה הכחולה'). היא נמצאת כשפרצופה מושחת באורח מבעית, וגופה (בצילומי תקריב מפורטים להחריד) מרוקן מאבריו הפנימיים השונים. הרצח הסנסציוני הופך לשיחת היום בלוס-אנג'לס, על כל הפרטים הנלווים: שיחות טלפון עם מידע מפוקפק, לחץ פוליטי לסגור את הפרשה הזו כבר, הסטת משאבים ומיקוד מחקירות אחרות. שותפו של בלייכרט מעוניין בקידום מעמדו. אם יצליח למצוא את הרוצח ולפתור את הפרשה, הוא יתקדם בצורה מטאורית ממש. אבל בלייכרט רוצה לתפוס רוצח אחר, שהצמד עקב אחריו קודם לכן. בין השותפים נוצר מתח, ולא הכול נראה על פני השטח.

ולבסוף, 'הדליה השחורה' הוא גם קומדיה שחורה: סיפור על שוטר בשם בלייכרט, שבמהלך חקירת רצח, מתאהב במדלן (הילארי סוונק) – בת למשפחה עשירה ואקסצנטרית, שבה לכל אחד יש רשימת מוזרויות חריגה במיוחד. האבא הקבלן חושב שהיטלר היה 'טיפה קיצוני'; האמא מכורה למשהו, ולא מסוגלת להחזיק סכין ומזלג; והבנות אולי רק קצת יותר נורמליות. כולם ביחד יוצרים תא משפחתי שלא היה מבייש את משפחת אדאמס (אולי רק בלי אנשים עם בורג בראש, אבל מצד שני, לכל המשפחה הזו חסר לפחות בורג אחד בראש). במהלך הסרט צצים סודות אפלים מן העבר, שנאות, טינות וקנאות הדדיות, שחושפים את יסודותיו המעורערים של התא המשפחתי הנוצץ.

הסרט מזגזג בין הז'אנרים. אמנם יש קשר מסוים בין הנושאים, אבל לטעמי אפשר למצוא יותר מדי חלוקה, כאילו היו בתסריט כמה פרקים: א. בלייכר, ב. הדליה, ג. מדלן, ד. הסוף . ואחרי כל זה, בריאן דה פלמה מוסיף עוד עלילת משנה וחצי, ואז מגלה שהסרט עומד להיגמר, סוגר במהירות (ודווקא בצורה לא רעה) את כל הקצוות הפתוחים, מקשט עם זנגוויל ומגיש בטמפרטורת החדר.

'הדליה השחורה' ראוי לשבחים על כמה דברים. הצילום יפהפה – יש המון קטעים בסרט שנראים כתמונות מצוינות, והשחזור התקופתי נהדר. אני אמנם לא מומחה לשנות הארבעים, אבל למעט מספר טעויות קטנות זה בהחלט עושה רושם אותנטי. לטעמי, ג'וש הארטנט בתפקיד הראשי עושה עבודה טובה, ודי משכנע בתור השוטר הצעיר, המסויג והמבולבל לפעמים. אהרן אקהרט משעשע למדי בתור השוטר הקו?ל בגרסת שנות הארבעים, גם אם יש שיאמרו שהוא קצת מוקצן מדי, כאילו היה אדי מרפי לבן בסרט שוטרים שאינו קומדיה. ומפעם לפעם יש פינג-פונג של דיאלוגים שנונים, שגם הוא מהנה למדי, למרות שהוא כל-כך קליל עד שאי אפשר לשחזר ממנו כלום אחרי הסרט.

מצד שני, לסרט יש את המגרעות הנכבדות שלו. לדוגמה, סקרלט יוהנסן, שמשחקת בצורה בלתי-משכנעת להחריד במשך כל הסרט, ועושה רושם שהיא נחושה בדעתה להגיע לתפקיד השחקנית הלא-מוצלחת הבכירה בהוליווד. גם מיה קירשנר, בתפקיד הנרצחת אליזבת שורט, לא אמינה: היא מצליחה ליצור את הרושם ששורט בכלל-בכלל לא ידעה לשחק, ועדיין, איכשהו, הסצנות בהשתתפותה לא משכנעות בתור משחק כושל של שנות הארבעים. יש גם כמות גדולה של גועל-נפש. הסרט נהנה להתעכב על מראה גופות, פצעי ירי, חתכים, דם, איברים מרוסקים, ראשים מפוצחים וכיוצא בהם, גם כשהפירוט הזה לא מוסיף כלום.

וככל ש'הדליה השחורה' התקדם, השתכנעתי: הבעיה הכי גדולה היא שבראיין דה פלמה ניסה לעשות יותר מדי סרטים בו-זמנית. כנראה שהספר עליו מבוסס הסרט מרובה עלילות משנה עד מאוד, והסרט מנסה לעקוב אחרי כולן. זה לא הולך כל-כך טוב. יש יותר מדי דמויות שמעוררות פחות מדי הזדהות, וכל הסיפורים יוצרים עומס. זה בעיקר מבלבל, ולפעמים ישבתי במושבי ותמהתי כמה מכל זה חיוני. האם אי אפשר לוותר על סיפור או שניים? האם הקצב האיטי של הסרט לא אטי מדי? האם הקריין המלווה את העלילה, כמעט ללא הפוגות, באמת הכרחי? והאם סקרלט יוהנסן תחליט לשחק טוב לשם שינוי?

ואז יצאתי מהקולנוע ושאלתי את עצמי מה אני חושב על הסרט. הגעתי למסקנה שאמנם היה מעניין, והיו קטעים טובים למרות כל הבעיות. אבל בסופו של דבר, הסרט המעט מבולבל הזה, שלא החליט מה הוא רוצה להיות, לא יכול להיחשב סרט טוב; אולי כשלון מעניין, פוטנציאל מוחמץ. ניסו לחבר בו יותר מדי סרטים, ויש בו יותר מדי פיתולי עלילה, דמויות, אלימות גרפית וקטעי פורנוגרפיה-נוסח-שנות הארבעים, שלא לדבר על ווייס-אובר שלעיתים קרובות קשור רק חלקית לעלילה של הסרט. לא כדאי לראות את זה בקולנוע. אם האלימות והפורנוגרפיה בסרט לא היו די דוחים לטעמי, אולי הייתי ממליץ עליו ל-DVD.