השעות

במקור: The Hours
במאי: סטפן דאלדרי
תסריטאי: דייויד הייר
על פי ספרו של: מייקל קנינגהאם
שחקניות: ניקול קידמן, ג'וליאן מור, מריל סטריפ, טוני קולט, מירנדה ריצ'רדסון, ג'ון סי ריילי, סטפן דיליין

וירג'יניה וולף מתאבדת.
לורה בראון בוכה כל הזמן.
קלאריסה ווהאן קונה פרחים.

רגע, בואו נתחיל את זה מחדש.

רק המוות מעניק לחיים משמעות.
ווירג'יניה וולף (ניקול קידמן), סופרת עם מצב רוח בעייתי במיוחד, מתאבדת בטביעה.

קאט.

לחיות את החיים עבור מה שהם. זה האור של כל יצור חי.
עשרים ומשהו שנה אחר-כך, לורה בראון (ג'וליאן מור), עקרת-בית משועממת עם ילד, בעל, מכונית ודירה, מרגישה ממש מדוכאת. יש לה את כל סמלי הסטטוס של אמריקה מן הפרברים, והחיים שלה ריקים. וכל הזמן מתנגנת מוזיקה מעצבנת של פיליפ גלאס ברקע, ורק מזה אפשר להתאבד. לבעלה יש יומולדת, והיא מנסה להכין עוגה, אבל זה לא מצליח! ופיליס גלזר לא באה לעזרה! ואפילו קמח של פילסברי לא הציל את היום! ויש לה חברה מה-זה מטומטמת!
יש ללורה רק מפלט אחד: היא קוראת את 'גברת דאלאווי' של ווירג'יניה וולף.

קאט.

אני נאבקת לבד, בחשיכה שרק אני מכירה.
שלושים ומשהו שנה אחר כך, קלאריסה ווהאן (מריל סטריפ), שמכיריה מכנים אותה "גברת דאלאווי", לסבית מאושרת עם ילדה ומשרה מכובדת, מנסה לארגן לידידה ריצ'ארד (אד האריס), משורר נרקסיסטי חולה איידס וחסר טאקט, מסיבה חגיגית לרגל פרס ספרותי חשוב שהוא קיבל, או משהו כזה.

קאט.

אי אפשר למצוא שלווה על ידי הימנעות מן החיים.
ווירג'יניה וולף, סופרת עם מצב רוח בעייתי במיוחד, דיקציה מזעזעת ונטייה ללחישות, נשלחת על ידי רופאיה לבית אנגלי בכפר, לאחר ניסיון התאבדות בלונדון. מטופלת בבעל אוהב (פורמלית, לפחות. סטפן דיליין, המגלם את לנארד וולף, מפגין מגוון הבעות שבין נא לאפוי-למחצה), באוסף משרתים ובהגבלות תנועה שהציבו הקרובים לה כדי למנוע ממנה להזיק לעצמה, היא משתדלת לכתוב את הספר 'מרת דאלאווי'.

שוב קאט.

ת'אמת, כמעט אפשר לחשוב שעברנו ל'אדפטיישן' – מריל סטריפ משחקת בשני הסרטים ונראית אותו דבר, וכל הזמן יש קפיצות קדימה ואחורה עם חיתוכים מדויקים, ולברנשים כמוני נדרשות כמה שניות כדי להתאפס על התקופה, כך שרק בדקה הארבעים, בערך, הבנתי על מה הסרט. שלוש הנשים, איכשהו, קשורות לספר אחד – 'גברת דאלאווי' – לכתיבתו ולתיאוריו: אחת, ווירג'יניה וולף, כותבת את הספר; השניה, לורה בראון, קוראת אותו עשרים שנה מאוחר יותר; השלישית, כנראה, חיה אותו. כדי שלא נחמיץ את זה, הסרט נותן לקידמן לקרוא את משפט הפתיחה ("מרת דאלאווי אמרה שהיא תקנה את הפרחים בעצמה"), ואז קאט למריל סטריפ, שאומרת ש"אני חושבת שאקנה את הפרחים בעצמי" (ואז בחנות הפרחים מכנה אותה המוכרת "גברת דאלאווי". הו, אירוניה עדינה!).

נראה שהתסריטאי מניח מראש שכולנו קראנו את 'גברת דאלאווי'. אולי זה היה בתכנית הלימודים בארה"ב, או משהו. לכן, כנראה, יש המון רבדים מוסתרים ועמוקים, וכולם יודעים על מה מדובר. כאשר מישהו קורא למריל סטריפ 'גברת דאלאווי', למשל, זה אמור לעורר המון הנהונים של יודעי ח"ן, חיוכים של שותפי-סוד. ומה אעשה ואין לי שום מושג על מה מדובר? לא קראתי את הספר. מצד שני, אני בטוח שגם רוב חברי האקדמיה, מחלקי האוסקרים, לא קראו את הספר. או שיכולת ההבנה שלהם גבוהה משלי, או ש… רגע, אני לא רומז שום דבר על אנשי האקדמיה! סלקו ממני את מייקל מור! לא רוצה נשיקה ממנו!

כיוון שהסרט יוצא מנקודת הנחה שכולם מבינים על מה מדובר, הוא בקושי טורח לספק הסברים. פה-ושם יש קטעי קריאה מן הספר, רובם בקולה של קידמן, והם בקושי מתקשרים למשהו. אפשר להבין מהם שהספר אולי מדבר על מישהי עם חיים ריקים. אבל באותה מידה יכלו להחליף אותו בספר האחרון של יוכי ברנדס או בתמליל תכניתה האחרונה של ורדה רזיאל ז'קונט, ולא הייתי מרגיש (אלא אם כן ניקול קידמן היתה צועקת כל חמש דקות "תזרקי אותו!"). למרבה המזל, בכמה קטעים מסכמת קידמן-וירג'יניה את עלילת הספר במשפט אחד, וזה, בסופו של דבר, עזר גם לבורים כמוני להגיע לרמת הבנה מינימלית של העלילה. אבל לא הרבה יותר מזה.

השחקניות הראשיות, כולן מוערכות למדי על-ידי הח"מ, מפגינות משחק שלפחות עבורי, היה צורם מאוד, והרבה פחות טוב ממה שהן מסוגלות. נראה שקידמן עשתה מאמץ מאין כמוהו לשכנע אותי שכל השבחים שחשבתי עליה כשחקנית – מוטעים. כפי-הנראה, בוחרי האוסקר מניחים שמשחק שנשמע רדום ואפאתי הוא משחק איכותי, ושאם הרכיבו לה אף תותב לרגל הסרט, אזי מייד רמת משחקה עלתה בכמה וכמה דרגות.
ג'וליאן מור סתם הייתה מעצבנת, ומריל סטריפ הייתה ממש לא אמינה. אני לא יודע למה, אבל משהו צרם כל פעם שהיא ניסתה להפגין רגש בסרט – נראה היה כאילו האיפור שלה זולג ותו-לא.

בכל סצינה הכניס התסריטאי איזה משפט מתוחכם או מתחכם – מין משפטי זן ופילוסופיה עמוקה-לכאורה – רק בשביל שיהיה שם. הבעיה היא שזה לא נשמע אמין. אולי גברת וולף הייתה בעלת מסרים חשובים ועמוקים, אבל הנאומים שבסרט נראים כמו פוזה גדולה אחת.

רק המתים חיים, זלמה.
שלושת הסיפורים פשוט לא מתקשרים זה לזה. הספר, שאמור לקשר את כולן, כנראה עובד כמו בגדי המלך החדשים: רק מי שחכם רואה את הקשר, או שמא רק מי שקרא אותו יכול לקשר את ההתרחשויות. בסוף אכן ישנה איזו סגירת מעגל, אולם חסרת הגיון למדי; רוב הדקות האחרונות נראות כמו מאמץ נואש של תסריטאי תקוע לחבר את הקצוות, בלי סבירות מיוחדת. אבל, בניגוד אלי, הוא בטח קרא את הספר.

וזה לא מקובל עלי בכלל. מותר לסרט לדרוש מהצופים ידע קודם, אבל צריך שהידע הזה יהיה בסיסי (למשל, "היתה מלחמת העולם השניה"), אלא אם כן מדובר בסרט המשך. אבל כאן הרי לא מדובר ביצירה בסדר-גודל של התנ"ך, והדרישה הזו לידע מסוים כנקודת מוצא היתה הבעיה הכי גדולה של הסרט בעיני. לפחות היה צריך להדביק על הסרט, במקום את הדירוג הרגיל לפי גילאים, את מדבקת ה-WG-13, לאמור, Woolf Guidance: אם לא קראת את הספר לפחות 13 פעם, הדר רגליך מן האולם.
.help me סPut that thing back where it came from or s
וקאט.