וודסמן

במקור: The Woodsman
במאית: ניקול קאסל
תסריט: ניקול קאסל וסטיבן פצ'ר
שחקנים: קווין בייקון, קיירה סדג'וויק, בנג'מין בראט, מוס דף

ילדה ופדופיל יוצאים ליער. באמצע הדרך מתלוננת הילדה: "חשוך פה, ואני מפחדת!". "את?" זועם הפדופיל, "אני עוד צריך לחזור את כל זה לבד!"

ככה נתפסים בעינינו פדופילים: כמטורפים רצחניים. ודי בצדק: למעט אגודת חובבי הפדופיליה האירופית (יש להם איזה שם מפוצץ לזה, משהו בסגנון "אהבה בין-דורית"), לרוב בני האדם יש רתיעה די אוטומטית מהטיפוסים הללו. בכלא, חייהם של פדופילים בדרך כלל נראים רע מאוד, ולא תמצאו הרבה אנשים שימחו על כך. בקולנוע כבר למדנו להזדהות עם דמויות של רוצחים (בפרט כאלה שנראים טוב), מטורפים, ולפעמים אפילו קניבלים ושאר חיות אדם, אבל פדופילים? זה נשמע יותר גרוע מוויליאם שאטנר שר שיר של בריטני ספירס.

עכשיו, כשמגיע לאקרנים סרט שגיבורו הוא פדופיל, אפשר להניח מראש שהוא באמת נעשה בשביל האמנות, כי מושך קהל הוא לא ("מותק, בא לך לראות סרט על פדופילים הערב? יש לי מצב רוח מתאים"). היה אמנם 'לוליטה', שנחשב לאחת מפסגות הספרות במאה העשרים (לא אשמתי), אבל הומברט הומברט לא היה מתעלל סדרתי.

וולטר (קווין בייקון, ההוא ממשחק ששת הצעדים), לעומתו, דווקא כן. בגלל זה הוא בילה 12 שנים בכלא, ויצא משם בשחרור על תנאי, עם סוללת הגבלות. אסור לו לגור בטווח מסוים מבית-ספר, הוא חייב להיפגש עם פסיכולוג מעצבן, וכל מיני שוטרים יכולים לבקר אותו לשיחת נימוסין בלי אזהרה מראש. מאמץ השיקום שלו בעייתי מאוד, וכפי שהוא מודה בעצמו במהלך הסרט, הסיכויים הם נגדו: רוב הפדופילים שריצו את עונשם חוזרים למעשיהם הרעים. בינתיים הוא מנסה להשתקם, עובד באיזה מפעל עצים, ומתעלם ככל האפשר משותפיו לעבודה, כדי למזער פרופיל ולמנוע צרות. במקביל, ויקי (קיירה סדג'וויק, אשתו של בייקון), נהגת מלגזה במפעל העצים, מפתחת איתו קשר רומנטי.

אבל זה לא שהחיים בכלא ריפאו את וולטר. היצר הפדופילי שלו לא הלך לאיבוד. הוא לכל היותר מתחבא. במקרה, הדירה היחידה שמוכנים למכור לו, מאובזרת בחלון הפונה ישירות למגרש המשחקים של בית-ספר, ובכל נסיעה שלו באוטובוס הוא שם לב לילדות הנוסעות לצידו, או משתדל בכוח שלא לשים אליהן לב. נוסף על כך, המשפחה שלו מתנכרת לו; רק בעלה של אחותו, שזוכר לו חסד נעורים, בא לבקר מפעם לפעם. אבל אפילו הוא לא ממש סומך על וולטר, ובטח שאינו מוכן שהוא יפגוש את אחייניתו בת ה-12. ואם זה לא מספיק, יש לוולטר צרות נוספות: בסמוך לבית הספר עליו הוא משקיף, הוא מבחין במישהו שמתנהג, נו, כמו פדופיל. צעיר שמחלק סוכריות לילדים ומנסה לפתות אותם להיכנס לאוטו שלו לא דורש הרבה פרשנות, אבל וולטר לא בטוח האם כדאי לו ללכת למשטרה עם זה (סוף-סוף, זה לא שהוא אורח רצוי שם). ולא פחות חשוב, איך מסדרים את העבר עם מערכת היחסים החדשה?

זה לא קל. זה לא קל לוולטר, וזה לא קל לצופים.

קווין בייקון משחק מאוד במאופק; וולטר שלו הוא דמות קפואה כמעט, שקשה מאוד להוציא ממנה רגש. אפילו במקרים הנדירים שהוא מחייך, העיניים שלו נשארות כבויות. הוא ממש לא מתנהג כמו מפלצת. טוב, אני יודע שבמציאות פדופילים לא מתנהגים כמו מפלצות רוב הזמן, אבל בכל זאת לא נעים לצפות בקונפליקט המאמלל את חיי הגיבור, כשיודעים שמשיכה לילדה בת 11 היא הקונפליקט הזה, ובפרט כשמדובר בפדופיל לא-אלים. הוא לא מספיק נחמד כדי לגרום לצופה לשכוח מהו ומיהו, הוא גם לא מספיק נבלה כדי שנשלח אותו לעזאזל. ברור לגמרי שהוא לא רוצה להימשך לילדות, הוא לא בחר בזה, ומצד שני הוא בהחלט נמשך אליהן, ולא ברור בכלל אם הוא ייכנע ליצרו או לא. בקיצור, לא נעים.

אבל עזבו את וולטר לרגע. קחו את ויקי. היא מפתחת רומן עם פדופיל. החל משלב מסוים, היא יודעת מיהו ומהו. זה מפריע לנו, וזה גם מפריע לוולטר, שלפחות מכיר במצבו. איך אפשר להבין מישהי שמפתחת רומן עם פדופיל? בפרט, שזו מישהי שעושה רושם של אישה מוצלחת מאוד. קיירה סדג'וויק מפליאה לגלם מישהי לא פשוטה עם חיים לא קלים, אבל בלי יותר מדי קלישאות. ובשלב מסוים, קשה להחליט אם רוצים שילך להם טוב ביחד, או שהיא תברח מהר מהפדופיל הזה כי שום דבר טוב לא ייצא מזה.
לא נעים.

האם כדאי לכם ללכת לסרט הזה? שאלה טובה. זה לא שתיהנו ממנו (אני מקווה). הוא סרט טוב. אין ספק בזה. הוא מעניין, הוא מטריד, והוא עשוי היטב. אבל הוא נורא לא נעים לצפייה, ויצאתי ממנו בתחושה עזה שאין לי שום חשק לחשוב עליו שוב או להיזכר בו. פשוט מטריד מדי.

אז להמליץ עליו?
לא נעים.