וודקה לימון

מאת
נונין
– פורסם ב 3 באפריל 2004Posted in: ביקורות

במקור: Vodka Lemon
תסריט ובימוי: היינר סאלים
שחקנים: רומיק אביניאן,
לאלה סרקיסיאן, איוון פרנק,
רוזן מסרופיאן

בתחילת הסרט 'וודקה לימון' אנו רואים מיטה הנעה במהירות על פני כביש מכוסה שלג, ועליה שוכב איש מבוגר המכוסה בשמיכות. סצינה מוזרה, מצחיקה באופן משונה, ולא מוליכה לשום מקום. המיטה פשוט נוסעת, ואז עוצרת, ולא ברור מה הקשר של זה להמשך. איכשהו, זו התחושה הכללית שמתקבלת גם מ'וודקה לימון' בכללותו: משעשע לעתים, אבל חסר מטרה.

הסיפור, לצורך העניין, הוא על חאמו, גבר מבוגר המבקר באופן קבוע את אשתו בבית הקברות, ומספר לה על הילדים (הכל בסדר) והנכדים (גם בסדר). שלוש מצבות ימינה ניתן לראות את נינה, העולה לקברו של בעלה המת. לא צריך כדור בדולח כדי לנחש שבין השניים יתפתח סיפור אהבה, אבל כן צריך הרבה סבלנות: הסיפור מתפתח באיטיות מרשימה, ופורש על סרט שלם את מה שהיה נכנס בקלות לדקות הפתיחה של קומדיה רומנטית הוליוודית.

אבל אנחנו לא בהוליווד, והעלילה היא לא העניין החשוב. אנחנו בכפר כורדי בארמניה, וכמו לכל קהילה אתנית, גם לכורדים הארמנים מגיע סרט משלהם. לרוע המזל, פרט לכמה נטיות תמוהות – כמו לסחוב כיסאות החוצה, לקור, ולשבת עליהם במקום להישאר בבית – כנראה שאין לקהילה הכורדית-ארמנית הוויי ייחודי, וסיפורי המשנה משחזרים את מיטב קלישאות "הסרט האתני": לחאמו יש בן בצרפת שאמור לשלוח כסף, הוא מארגן חתונה טובה לנכדה שלו, וכן הלאה.

אבל, למרות שהעלילה סטדנרדטית וההוויי מאכזב, יש בסרט כוכב ייחודי אחד – השלג. נופי הכפר מושלגים באופן מוחלט במשך כמעט כל הסרט, מה שהופך כל סצינה, ולו הפשוטה ביותר, לסוריאליזם בהתגלמותו. הרקע הלבן גורם לסרט להיראות לפעמים כחסר תפאורה ונוף כלל, כאילו הכפר והתושבים בו תלויים בתוך ריק. כך כיסא הנותר מיותם אחרי שהשחקנים יוצאים מהסצינה הופך בקלות לסמל של בדידות ונידחות.

אותן סצינות יפות בשלג הצליחו להעיר אותי מדי פעם מתוך השיעמום שבו שקעתי ככל שהסרט התמשך. יותר מדי סצינות התבססו על "שתיקות רבות משמעות", על תנועות מצלמה איטיות לאורך נוף, על דיאלוגים לא ברורים שנקטעים מבלי לספק מפתח להתייחסות. עלילות המשנה, העוסקות למשל בבתה הפסנתרנית של נינה ובילדיו ונכדיו של חאמו, התחילו כהבזקים בלתי מוסברים ואז נגררו להמשך וסיום בנאליים וצפויים.

החלק המעניין יותר של הסרט הוא דווקא מצבן של הדמויות, הנאלצות להסתמך על עצמן לאחר שנים של הישענות על דרך החיים הקומוניסטית שהתפרקה. נינה מוכרת וודקה לימון בקיוסק לצד הדרך (בארמניה עוד לא שמעו שאלכוהול ונהיגה הם "קוקטייל קטלני"), חאמו מוכר את חפצי ביתו אחד אחד בעיר הקרובה, ולשניהם אין שום תקווה לשינוי. הייאוש המופגן הזה יוצר סצינות אבסורדיות קטנות ומצחיקות, המעלות לא רק חיוך אלא גם מחשבה. במיוחד כשהכל על רקע השלג הזה, הבלתי-נתפס.

הייתי שמח לומר שאיכויות המשחק הנדירות של השחקנים יוצרות דמויות מספיק עשירות כדי שניתן יהיה לוותר על העלילה, אבל לא כך הוא. במרבית הסרט, העוני בו שרויות הדמויות הוא בעיקר סיבה לקיטורים (אין עבודה. אין שפה. קשה, קשה) ויכולות המשחק מתבטאות במעברים מהירים משתיקה רבת משמעות לצחוק רב-משמעות ובשתיית כוסיות וודקה מבלי לעפעף. ואולי דווקא העוני הזה מקשה על הסרט לעמוד בסטנדרטים של סרטים אתניים אחרים, מקוסטוריצה ועד קוסאשווילי: סצינת החתונה,למשל, נראית כמו חתונה בקיבוץ, עם צלחות פלסטיק, קנקלי שתיה ושירים צרפתיים המנוגנים בסינתסייזר. לא "חאפלה אותנטית" מעניינת במיוחד, גם אם זה אמיתי.

בשל כל אלה הסרט הופך לשעמום מתמשך, המנוקד פה ושם באותן "מיני-סצנות" חמצמצות-מתוקות. אני מניח שאם אתם מסתפקים בהצצה משעשעת-לפרקים על תרבות שוקעת, סביר שתהנו מ'וודקה לימון'. אני, אישית, הייתי מעדיף לראות סרט דוקומנטרי על אותה תרבות, ועוד הרבה תמונות של השלג. בעצם אני מוכן להסתפק בשלג בלבד.

תגיות: