חתונה מאוחרת

ביומוי ותסריט: דובר
קוסאשווילי

שחקנים: ליאור אשכנזי,
רונית אלקבץ, לילי

קוסאשווילי, מוני מושונוב

לפני הרבה שנים, בארץ רחוקה רחוקה אי-שם במזרח-התיכון הברברי חי לו שבט בשם "הישראלים". לישראלים היה, עוד מימיו הראשונים של השבט, מנהג מעניין: בימי חול, ולפעמים גם בערבי שישי וימי חג (כשהדוד ישראל-סבא היה מרשה), הם היו מתכנסים כולם אל מול מסך לבן ומתוח, ומסתכלים על הנעשה מחוץ לגבולות החמקמקים של מתחם השבט: הם ראו גיבורות מטושטשות-פנים בוהות מעלה בהערצה לעבר גברים קשוחי-מבט; פיראטיים עם אייליינר מקרקשים בחרבותיהם; פועלות קשות יום עם נוכחות של בטון מזויין מגינות בגופן על המהפכה; נשים מעורטלות-למחצה (הדוד היה מקשיח את מבטו וקוצץ במספריו) דוברות איטלקית שוטפת; ועוד ועוד.

עם השנים, גילו הישראלים כמה עובדות מעניינות על החיים:
1. אולי בחוץ-לארץ לא משהו איי-יי-יי, אבל בסרטים זה נראה יוצא מהכלל.
2. כדאי להיות ג'יימס בונד.
3. גם אנחנו רוצים.

התכנס לו כל השבט יחד, וכאיש אחד (בן-גוריון) החליט להקים את מה שלימים יקרא 'תעשיית הקולנוע הישראלי'. כמו כל מפעל ציוני טוב, התעשייה נכנסה לייצור מוגבר של סרטים שכיסו כל נושא שבעולם, פעלו במסגרת ז'אנרים (סוגות בלע"ז) מרובים והיו בעלי שלושה מכנים משותפים בלבד: כולם נראו אותו הדבר, כולם היו גרועים ובכולם שיחק זאב רווח.

וכך, כתגובת נגד טבעית, נולד לו מבקר הקולנוע הישראלי.

כמה וכמה שנים מאוחר יותר מוציא דובר קוסאשווילי (או קוזשווילי, לפי גירסת 'מעריב'. נמרודי, כנראה, משלם פחות) את סרטו 'חתונה מאוחרת', והמבקרים הישראלים כולם פשוט לא יכולים להתאפק: כריסטיאן סלייטר יכול היה לכסות גגות שלמים במחמאות שהורעפו, מורעפות ויורעפו על הסרט הזה. הדבר היחיד שעוד לא נאמר על 'חתונה מאוחרת', זה שהוא הסרט הישראלי הטוב ביותר של כל הזמנים, אפילו אם יקרע חור במרקם הזמן-מרחב, ישאב לתוכו את נחמן שנייצקליין (אמן כן יהי רצון) ויעביר אותו ביעף על פני כל המאות הבאות של הסרטים הישראלים שיופקו אי-פעם – וגם זה רק בגלל שדאגלאס אדאמס מת והוא לא ידע עברית.

ישנה רק בעיה אחת: הסרט ממש גרוע.

זאזא, המכונה דובי, הידוע גם בכינוי ליאור אשכנזי, הוא בחור ישראלי בן 31, עובד על הדוקטורט שלו בפילוסופיה באוניברסיטת תל-אביב, ובן לזוג הורים גרוזינים. הוא, רחמנא ליצלן, עדיין רווק, וגרוע מכך: יש לו – שומו שמים ותהלל ארץ כמדבר ציה על גליו – רומן מתמשך עם גרושה (!), אם לילדה (!!), מרוקאית (!!!) ורונית אלקבץ (!!…, רגע, זה בעצם דווקא לא רע). אבל ההורים שלו לא יוותרו לו כל כך בקלות – הוא, כמו כל בן טוב לעדה הגרוזינית, יתחתן בשידוך וכמה שיותר מהר, ויביא נחת ונכד להוריו.

זהו. בזאת מסתכמת עלילת הסרט. בחיי.

שעה וחצי לאחר כותרות הפתיחה, שלושה ימים אחרי כתוביות הסיום, והתהייה עדיין מהדהדת בדממת מגרשת החניה של הרב-מכר בתלפיות: למה? מה יש בסרט הזה שגרם לכל-כך הרבה מבקרים ופסטיבלים ישראליים ליפול מהכסא?

אז נכון, מוני מושונוב, ליאור אשכנזי ורוזינה קמבוס מדברים כולם גרוזינית שוטפת, וזה מאוד מרשים שהם למדו שפה שלמה (או לפחות משפטים רבים) בשביל סרט אחד. אבל אם מה שהם אומרים משעמם רוב הזמן, והמניעים שלהם לומר את זה לא ברורים בכל שאר הזמן, הם יכולים להגיד את זה בניב סורי עתיק של ארמית וזה לא יעזור. שיפתחו המבקרים ערוץ 8 ויספגו את מנת האנתרופולוגיה היומית שלהם – זה אולי מרתק שהגרוזינים בארץ חיים בתרבות שידוכים כזו, אבל זה מפסיק להיות מרתק 2 דקות אחרי תחילת הסרט.

אשכנזי ואלקבץ גם מרביצים אותה ("מבצעים בשובה ובנחת" לא נשמע מתאים) בסצנת סקס מהארוכות, הישירות והבוטות ביותר שנראו אי-פעם בארץ. אבל אין אפילו רגע אחד סקסי בסצנה הזו, וזאת למרות ששני הנוכחים (השחקנים, השחקנים) בנויים לתלפיות. מלבד זאת, הפואנטה העלילתית של הסצינה (ויש אחת כזאת, בסופו של דבר) נמרחת כמו מסטיק ולא מובנת עד השניה האחרונה, וגם אז היא מיותרת.

נכון גם שהבמאי היה אמיץ מספיק ללהק את אמו לתפקיד האם של הגיבור, מה שמצביע על היסודות האוטוביוגרפיים של הסרט. אבל היסודות האוטוביוגרפיים של הסרט רק מזיקים לו: הגיבור – אין מה לעשות – הוא נמושה מעצבנת ואפאטית, זומבי עם אישיות עשויה טלאים-טלאים, לא-גמור, לא-מובן, לא-אחיד. יותר גרוע: האמא, לילי קוסאשווילי, לא "ממלאת את המסך בחום אנושי ובטבעיות גמורה" – היא סתם ממלאת את המסך. קוסאשווילי משחקת דמות שטוחה כלביבה במפגן מרהיב של חובבנות חסרת-חן, ואיכויות המשחק שלה מזכירות בובת פלסטיק שיצקו לתוכה מלט. אשכנזי, מנגד, משחק בטבעיות דמות לא טבעית.

מושונוב, אלקבץ, אשכנזי וכמעט כל שאר השחקנים בסרט דווקא משחקים לעילא ולעילא. אז מה? הדיאלוגים נבובים, העלילה לא קיימת, האווירה מדכאת, הדמויות שטוחות, המניעים (של אף אחת, אבל אף אחת!) מהדמויות לא מובנים וחוץ מזה הפופקורן היה רך ושמנוני.

הכותב נעמד באחת, גבו למצלמה, חרבו המונפת קפואה באוויר מעל לראשו, טיפות של דם נוטפת מחוד להבה.
שקט.

אנחנו חוזרים אל שבט הישראלים כמה שנים לאחר ביקורנו האחרון. התעשייה, כמו כל מפעל ציוני טוב, הופרטה וגילתה שבעצם אין לה כסף לעשות סרטים כמו בהוליווד, ועל כן החליטה להתמקד בתיעוד ההווי הייחודי של השבט – 'כיכר החלומות', 'החברים של יאנה', 'שחור', 'קדוש', ועוד – כולם סרטים שמנסים לתעד, ברמה זו או אחרת של הצלחה, את התרבויות השונות הקיימות בישראל ואת ההתנגשות שלהן עם התרבות המרכזית. חזרנו, בקיצור, לימי זאב רווח.

התעשייה גם גילתה שסרטים שמדברים בהם עוד שפה חוץ מעברית לוקחים את האוסקר הישראלי, בעיקר אם הבמאי מלהק את אמו/אשתו לתפקיד מרכזי. כצופים מהצד אנחנו אולי לא כל-כך מבינים מה אפשר לעשות בעצם עם האוסקר הזה, אבל שניצקליין בטח יודע.
נכון, אנחנו ממדינה קטנה ואקזוטית שלא מקצה תקציבים לקולנוע. נכון, אפשר לוותר על עלילה אם מקבלים משחק וצילום נהדרים, או על צילום ופסקול אם יש עלילה מרתקת. עושים בארץ סרטים טובים, לפעמים, באפס תקציב אבל כמעט בלי פשרות (ומי שראה את 'אמא ו" בטלוויזיה הרוויח) – למה מגיע לסרט שמתפשר לאורך כל הדרך, או שפשוט אין לו מה להגיד, לזכות בחיבוק אוהב שכזה? מה, אם אני אלמד גרוזינית תתנו לי פסלון מפלסטיק?