להתראות, לנין!

שם רשמי
להתראות, לנין!
שם לועזי
Good Bye Lenin!

במקור: !Good Bye Lenin
במאי: וולפגנג בקר
תסריט: וולפגנג בקר, ברנג
ליכטנברג

שחקנים: קתרין סאס, דניאל
בריהל, פלוריאן לוקאס,

צ'ולפן קמאטובה

אריך הונקר, מנהיגה האחרון של גרמניה המזרחית, היה זבל של בן אדם. לזכותו ייאמר שהתנגד לנאצים, אבל לחובתו ייאמר כמעט כל מה שהתרחש במזרח גרמניה מאז בניין חומת ברלין, כולל רדיפות מתנגדי משטר, דיכוי, משטרה חשאית איומה, ו-192 מקרי מוות של אנשים שנורו כשניסו לחצות את החומה. באמת, איש שלא הייתם רוצים לפגוש בלילה. או ביום.
ולמה אני מספר את כל זה? כי הונקר, המשחק שלא בידיעתו תפקיד קטן ב'להתראות לנין', הוא כמעט הדבר השלילי היחיד שאני מוצא בסרט.

הסרט נפתח ביום אחד ב-1989, בו יוצא אלכסנדר קרנר (דניאל בריהל), בחור צעיר ומרדן, להפגנה למען זכות ההפגנה וזכות ההתבטאות. מדובר בכמה חודשים לפני נפילת החומה, העניין טרם ברור מאליו, והמוני שוטרים מובאים לדכא את הצעד הספונטני. במקרה לגמרי, חולפת באזור אמו, כריסטינה קרנר (קתרין סאס), קומוניסטית אדוקה לפחות מאז עריקת בעלה למערב, כמה וכמה שנים קודם, ומורה ומחנכת סוציאליסטית לדוגמה. בעקבות תדהמתה המופלגת ממראה בנה הנעצר ונזרק למשאית, כריסטינה חוטפת התקף לב, ונכנסת לתרדמת כתוצאה מעיכוב טיפול רפואי (חשוב יותר להרביץ למפגינים). היא מתעוררת שמונה חודשים אחר-כך.

בינתיים, חומת ברלין מספיקה ליפול, צמרת מזרח-גרמניה להתפטר, קוקה-קולה מגיעה למזרח, והמזרח-גרמנים, בצירוף קריינות מצחיקה ביותר, מתוודעים לנפלאות המערב (כולל כמה שניות של סרט פורנו. עוד דבר שלילי בסרט). אלכס מוצא אהבה, אחותו מחליפה מקצוע ומביאה חבר מערב גרמני הביתה, וכן קורים עוד כמה דברים שהיו גורמים לאריך הונקר מחלות-לב (ובאמת גרמו לו).

כשכריסטינה מתעוררת עם אובדן זיכרון קל, רופאיה לא מתלוצצים איתה, ואף מזהירים את אלכס שבשום אופן לא כדאי להחזיר אותה הביתה, כי כל מתח או הלם יגרום לה להתקף לב נוסף וקטלני. כי כזכור, בינתיים התמוטטה גרמניה המזרחית – והידיעה שכל עולמה קרס, תגרום לקומוניסטית אדוקה הלם שיחסל אותה מיידית.

אלכס מחליט, כמובן, לבחור בפתרון הקל: הוא ישלח אותה לחלל בתור קוסמונאוטית. למעשה, הוא עושה משהו לא-כל-כך שונה: הוא מביא את החלל אליה. החדר שלה שוב מסודר כפי שהותירה אותו, כל מי שנכנס אל אמו נאלץ ללבוש בגדים באופנה המזרח-גרמנית של ימי הקומוניזם, הוא עושה מאמצים אדירים להשיג אוכל מן הפירמות המזרח גרמניות שחלק לא מבוטל מהן נעלם מיד מן השוק, ואפילו מגיע עד כדי זיוף תכניות החדשות המזרח-גרמניות הישנות, בעזרתו הפעילה של חברו לעבודה – טכנאי בשם דניס (פלוריאן לוקאס), צלם חתונות בשעות הפנאי, מעריץ של סטנלי קובריק, ובעל אמביציות במאות.

כמובן וכצפוי, עם הזמן העניינים מסתבכים: ככל שהאמא מתאוששת יותר, נעשה קשה יותר לזייף את המציאות. אלכס והקריינות שלו הולכים רחוק יותר ויותר בניסיון לברוא מחדש את מזרח-גרמניה, כפי שאולי לא הייתה מעולם, ובמקביל לנהל את חייהם החדשים והמסובכים בגרמניה המאוחדת, בלי שהחיים הכפולים ייפגשו או יתנגשו.

ומה אומר ואדבר: הם עושים את זה נפלא. הבמאי, וולפגנג בקר הבן, הוא חובב של קובריק לא פחות מיציר דמיונו דניס, ומנצל הזדמנויות מרובות כדי לשתול חיקויים מודעים, השראה, ופארודיות על סרטיו של הנ"ל (למשל, שימוש במוזיקה ובצורת צילום מתוך קטע מ'התפוז המכני', אבל בלי שום קשר לנושא המקורי, ולמטרות קומיות בלבד), וגם מקלאסיקות אחרות הוא לא מושך ידו – אם כי לא חובה לדעת לזהות את הציטוטים כדי ליהנות מהסרט לגמרי.

ההומור גבוה, לרוב, ומבוסס על מצבים אבסורדיים (למשל, זיוף תוויות של צנצנות מלפפונים חמוצים, או התמודדות עם סמל גדול של קוקה-קולה שמופיע במקום ובזמן הלא מתאימים), וכמו כן, אין דיאלוגים מביכים, ואין לעג לדמויות. דמות שעושה משהו מגוחך, לא עושה אותו כי היא טיפשה; היא עושה אותו כי המצב מגוחך, או בלתי-פתיר. למשל, קומוניסט וותיק שמתגעגע למזרח-גרמניה של פעם הוא לא קריקטורה – הוא איש זקן ועצוב שעולמו נחרב והוא מתקשה להתמודד עם זה.

הסרט הוא, כפי שכתב קיפוד על 'משפחת טננבאום', "אוסף מריר של אפיזודות, כל-כך טראגיות עד שהן משעשעות". ואותו הדבר בדיוק מן הצד השני: הסצינות הדרמטיות נעצרות בדיוק לפני שהן גולשות לשמאלץ, והבדיחות נעצרות בדיוק לפני שהן הופכות מבדיחות ללעג לגיבורים, או סתם ללעג לרש. הדיאלוגים שנונים, אבל לא מתחכמים. הכל כל-כך משעשע, עד שזה טראגי. ולא סתם הזכרתי את 'משפחת טננבאום': לשני הסרטים יש מכנה משותף נרחב בסוג ההומור המתוק-מר, בערבוב בין צחוק לבכי ובמצבים האבסורדיים אליהם נקלעים כוכבי הסרט. המכנה המשותף כה רחב, עד שאני חושב שאם שנאתם את 'טננבאום' לא כדאי לכם ללכת ל'להתראות לנין', ואם אהבתם אותו, יאללה!

זה סיפור אנושי על אנשים לא יוצאי דופן, במצב יוצא דופן. אמנם מצב מופרך כשלעצמו מתקשה לפעמים להחזיק סרט שלם, אבל פה יש התפתחות; אלכס וניסיונותיו הנואשים משתכללים מדקה לדקה, לא חוזרים על עצמם, וכל פעם יש פתרון חדש לגמרי למצב שנראה בלתי-אפשרי, וגם כמה תהפוכות עלילתיות. זה סרט על בני אדם, שהוא במקרה קומדיה מצוינת ודרמה נוגעת ללב בו-זמנית. לפחות לי היה נדמה שהבמאי מדבר על עצמו (אולי בגלל הקריינות הדומיננטית מאוד המלווה את הסרט, ומתארת את מצבי רוחו של הגיבור: היא פשוט נשמעת אוטוביוגרפית מדי. או שהבמאי מוצלח מאין כמוהו בהעברת רגשות של אחרים), על תקוות שמתגשמות, אבל מביאות איתן תוצאות לא צפויות. על חיים שמתהפכים בן-לילה, ועל זיכרונות מעולם שגם אם היה רחוק מאידיאלי, זה היה העולם שלו. והוא עדיין מתגעגע, אבל בפיכחון.

מה צריך יותר מזה?
אם תמצאו, תגידו לי.

זה לא שאין סרטים טובים יותר: יש ויש. אבל, בצורה נדירה, זה סרט חסר פגמים, בעיני, ויצאתי ממנו עם חיוך. חיוך קצת עצוב, אבל זה בדיוק העניין בסרט. גם אותי מפתיע שאני מחלק לסרט גרמני ודובר גרמנית מחמאות כאלה; אבל זה סרט כל-כך טוב, שאני חושב שמותר לי לחרוג מכל מנהגי, וגם לכתוב ביקורת משתפכת כזו. כהוכחה שלא הפכתי דיוויד מאנינג אני משאיר לכם את אריך הונקר, וחבילת מרקים מזרח-גרמניים חסרי תועלת.