למות ביום אחר

במקור: Die Another Day
במאי: לי טמאהורי
תסריט: ניל פרוויס, רוברט
ווייד

שחקנים: פירס ברוסנן, האלי
ברי, טובי סטפנס, ג'ודי דנץ',

רוזאמונד פייק, ג'ון קליז,
מייקל מדסן

משהו עובר על ג'יימס בונד.
הסוכן שייסד את הקלישאות של סרטי המרגלים, זה שכולם מחקים אותו, מאס בנוסחה שלו עצמו, או לפחות, החליט להתקדם עם הזמן ולשנות בהדרגה את כל מה שנחשב היה למקודש בסרטי הבונד.

סצינת הפתיחה מדהימה כתמיד, אולם בסיומה מוצא את עצמו הסוכן הבריטי השאנן בשבי, לא מגולח, עובר עינויים קשים, וגרוע מכך – בלי חליפה יוקרתית ונקייה. בונד אינו מקגייור, ולכן אין ביכולתו להשתחרר מהכלא בכוחות עצמו. הוא ננטש, אבוד, וממתין להתפתחות, על רקע שיר הנושא הכל כך לא בונדי של הסרט.

משהו עובר על ג'יימס בונד.
תואר ה-00, שהבטיח אספקת גאדג'טים מגניבים, נשלל ממנו, ובכלל, נדמה שהוא הדרדר לקלישאת מרגלים אחרת – פתאום הוא בקטע של נקמה אישית, ואינו רוצה להיות כפוף למחויבות להגן על הממלכה המאוחדת של הוד מלכותה M (דיים ג'ודי דנץ'), ראש השירות החשאי.

M, כך נראה, דווקא מחבבת את בונד. כשעסקי הנקמה שלו עולים בקנה אחד עם מטרותיה – מעקב אחר מיליונר ראוותני בשם גוסטב גרייבס, שייתכן כי הוא קשור לעסקים מלוכלכים בקוריאה – היא מאפשרת לבונד לחזור לעסקי הריגול, ומה שיותר חשוב – מסדרת לו פגישה עם ג'ון קליז, שקודם לתפקיד Q.
סיר Q כמעט-בלי-ראש לא מתרשם מפרא האדם בעל הנימוסין הלא-בריטיים-בעליל שמולו (ובאמת, אתם יכולים לדמיין את ג'יימס בונד מסב לתה של אחר הצהריים ודן באריכות בענייני מזג האוויר?) ומצייד אותו בשני גאדג'טים בלבד: טבעת אחת לשלוט בכולם, או לפחות בזכוכיות חסינות כדורים, ומכונית עתירת כלי נשק. אה, כן. זו מכונית בלתי נראית.

גאדג'ט נוסף שמצטייד בו הו-ג'יימס, הוא נערת בונד התורנית, האליברי. אבל ברי היא לא סתם עוד נערת בונד לקישוט – היא הגרסה הנשית של בונד: הסוכנת האמריקאית ג'ינקס, מרגלת בזכות עצמה. היא חתיכה חומה, חצופה, חכמה, ושלל תארים נוספים בח', והיא באה קודם כל כדי לעבוד, כי הרי ממילא מערכות היחסים שלה לא מחזיקות מעמד. הבוס שלה (מייקל מדסן, מר בלונד מ'כלבי אשמורת') מפעיל לחץ על M לעשות הכל בדרכו שלו, שנסובה בכלליות על העקרון "להכנס בהם (מי שהם לא יהיו) עם כל מה שיש לנו", גם כשברור שזה לא יעזור.

משהו עובר על ג'יימס בונד.
נכון, הוא כבר מזמן הפך למוסד – בסרט ה-20 בסדרה (או ה-21, אם מחשיבים גם את 'לעולם אל תאמר לא') אנחנו כבר יודעים עליו כל מה שאפשר היה לדעת, ויוצרי הסרט כבר לא צריכים לחזור על כל אחד ואחד מהסמלים שלו. אם בונד רוצה לשתות מרטיני, למשל, הוא לא צריך להגיד איך הוא אוהב אותו. הצופים יכולים לדקלם את זה בשבילו.

אבל דווקא בגלל שהוא הפך למוסד ותיק, עלו טענות כאילו ג'יימס בונד משעמם, וממחזר שטיקים ישנים. ולכן ב'למות ביום אחר' השתדלו יוצרי הסרט לצחוק קצת על השטיקים של עצמם, כולל עניין המרטיני, והחורבן שבונד זורע בכל אשר ילך. אחרי הכל, בונד הוא בראש ובראשונה סרט אקשן, ואמנם שינויים קטנים בנוסחה הקבועה זה נחמד, אבל לא צריך להגזים עד כדי התאמתו לז'אנר חדש. אקשן זה היה, ונשאר. האקשן, כדרכו של בונד, מהוקצע ומרשים – כזה שמסכי קולנוע גדולים הומצאו במיוחד בשבילו. אמנם ישנן מספר תקריות מביכות בהן המסך הכחול נראה כחול וממוחשב יותר מאי פעם, אך מרבית הזמן מרדפי המכוניות (ובמיוחד סצינת ה"למי יש טיל גדול יותר") משמחים לבב אנוש.

הגישה הלא פוליטיקלי-קורקט של בונד תורמת לתחושת השמחה הנ"ל. בכל מקום אחר הרמיזות שלו וכפלי המשמעות בהם הוא משתמש היו נחשבים להטרדה מינית, אבל הרי הוא בונד, ג'יימס בונד, כך שכולן מוותרות לו (או סתם נמסות בזרועותיו).

אבל משהו בעסק הזה לא דופק כמו שצריך. מתישהו הסרט מתחיל להימרח טיפה יותר מדי, לקרוס לתוך עצמו קצת יותר מדי – עוד בריחה ועוד מרדף, עוד זינוק ועוד הצלה נועזת, עוד מחווה לאחד מסרטי בונד הקודמים ועוד קריצה, וכל זה מלווה בעוד כמה פיצוצים ועוד כמה "בומים" מסביב. פתאום מצאתי את עצמי בוהה במסך, שואלת את עצמי עוד כמה זמן נשאר עד לכתוביות הסיום, אז ייפרדו דרכיהם של בונד הרופס וג'ינקס הנאווה.

'למות ביום אחר' הוא סרט טוב יותר, או לפחות, מתוחכם יותר מסרטי בונד הקודמים. בפני עצמו הוא סרט טוב למדי, אבל משהו בו לא מתחבר כמו שצריך, כך שהוא לא טוב מספיק בהשוואה לסרטים אחרים בז'אנר, וההנאה ממנו אינו שלמה. אם להמחיש זאת במושגים מעולמו של בונד – 'למות ביום אחר' הוא סרט מנוער היטב, אבל לא מעורבב.