מה שבחורה רוצה

מאת
חפטון קרודיצר
– פורסם ב 14 באוגוסט 2003Posted in: ביקורות

במקור: What a Girl Wants
במאי: דני גורדון
תסריט: וויליאם דאגלס הום,
ג'ני ביקס, אליזבת צ'נדלר
שחקנים: אמנדה ביינס, קולין
פירת', קלי פרסטון, ג'ונתן
פרייס

בזמן האחרון, נאמר מאז סיום המלחמה הקרה, הרגילו אותנו בקולנוע, שהמושגים הידועים של "טובים" ו"רעים", הם כבר לא כך מובהקים. לכל דמות של נבל חייב להיות תסביך ילדות מורכב, פן טוב באישיותו או אהובה צעירה שבנוכחותה הוא כה שונה ומקסים, בעוד שדמות הגיבור – צריך להיות בה ניצוץ כל שהוא של רוע, כדי שהיא תוכל להיחשב בכלל. אבל לא כך הוא ב'מה שבחורה רוצה'. כי בעולם של הסרט הזה, הדברים הם פשוטים וברורים, כמהדק על שולחנו של פקיד דואר. מי שטוב הוא זך וחסון, ולכל הרעים יש קרניים מחודדות או כובע שחור.

דפני, גיבורת הסרט, היא נערה ניו-יורקית יפהפיה בת 17, שאמה גידלה אותה לבדה, כשאביה הוא רק מעין מקסם ברקע, סיפור לילה-טוב שהאם מספרת לבתה: הלורד הבריטי המקסים שפגשה במרוקו, מכל המקומות, התחתנה עימו בטקס מקומי (מה, חשבתם שרק בישראל לקאדי יש סמכות חיתון?), ולאחר מכן נפרדה ממנו בלחץ משפחתו. ורק לאחר ששבה האם (קלי פרסטון, 'ג'רי מקגוויר') אל היבשת המוזהבת, היא גילתה שהיא אף התעברה ממנו.

למרות שסיפור האלף לילה ולילה הזה מאוד אהוב על דפני, היא מצליחה להימנע מכל מיני תסביכים שהפסיכולוגיה מציינת בתחום (לחפש דמות אב בכל גבר מעל גיל 25 שהיא פוגשת, לשכב עם כל גבר מעל גיל 25 שהיא פוגשת, או שניהם), ונדבקת רק לפנטזיה, שהיא ממש מוכרחה לנסוע ללונדון לפגוש את האבא הזה שלה. וכמו ילדה אמריקאית טובה, היא משאירה לאמא הודעה במכשיר המשיבון היפני שלהן, ונמלטת היישר אל העיר שבה לשירותים קוראים "לו". האמת, שקשה להאשים אותה – בתמונה שיש ברשותה, האבא שלה דומה באופן חשוד מאוד לקולין פירת' ('יומנה של ברידג'ט ג'ונס'), ומי לא תרצה לחקור שורשים גנטיים שכאלו? לי אישית רק הפריע שכולם התייחסו למסע שלה כ"חציית חצי מהעולם". בפעם אחרונה שבדקתי, זה לקח 7.5 שעות טיסה להגיע מניו-יורק ללונדון, וזה רק 3.5 שעות אם טסים בקונקורד.

באנגליה הדברים מתבררים כפשוטים למדי, כמו שצריך. למי יש כוח לאגדות מודרניות מדי? אביה, הלורד דאשווד, הוא אדם טוב ואצילי, שמטבע הדברים, מוקף באנשים מרושעים וקטנוניים. בראשם עומדות ארוסתו גליניס וביתה קלאריסה, שמתעבות את דפני למן הרגע הראשון, וממהרות להשליך מכשולים בדרכה להשתלב בחיי החברה הבריטית הגבוהה, שהיא צנחה לתוכה. כמתוך אגדות האחים גרים, האם החורגת ובתה המנוולת חוזרות ובגדול, ולמעשה כל כך בגדול עד שגם דפני שמה לב לכך, ואומרת לקלאריסה כבר בהתחלה: "לא קראת את סינדרלה? את הבת החורגת, את חייבת להפסיד בסוף!". מן הצד השני של הכביש, היכן שעומדים אלו שלובשים את הכובע שרשום עליו "הטובים", נמצאים אימו של הלורד, שהיא גם סבתה של דפני, וכן בחור עני (אלא מה) בשם איאן, שהוא גם נגן גיטרה מוצלח, גם אוהב את דפני, וגם חתיך הורס בטירוף.

כל הדברים הללו, ואף עובדת קיומה של דפני, היו יכולים להישמר בחיק המשפחה, אלמלא עובדה פעוטה שקשורה בעבודתו של הלורד דאשווד: למרות שהוא בעל תואר אצולה ובית לא קטן משל עצמו, הוא מעוניין להחליף דירה ולעבור לגור ברחוב דאונינג 10. בארצות אחרות, מתורבתות פחות, קוראים לזה "לרוץ לראשות הממשלה". וכמובן, העיתונות הבריטית המציצנית יותר ממתעניינת בבתו החדשה והבוגרת של הלורד והפוליטיקאי הידוע. במיוחד כשהיא לובשת מיני ומדברת במבטא יאנקי כה בולט, ומתלווה לאביה לכל האירועים החברתיים הגדולים של "העונה" (כפי שזה מכונה שם), שאותם היא הופכת ל, אממ, מעט יותר מעניינים, בסגנון של וויל סמית' ב'הנסיך המדליק מבל-אייר', רק עם פחות חוצפה ויותר חן טבעי.
הלורד דאשווד, מצידו, לא בטוח מה הוא צריך לעשות עם המזכרת הזו מהעבר שלו – להניח לה להשאר כמות שהיא, או להעביר אותה סדנה בנוסח 'גבירתי הנאווה'.

בחלק מהסצינות בסרט, האיכות היא די וידאו-קליפית. אולי רוצים שנאמין שהמפיקים רק הצמידו צלם לדפני, בהשתוללויותיה המרובות ברחבי לונדון, או כשהיא קופצת על מיטת האפיריון שניתנה לה באחוזת משפחת דאשווד. דווקא הקטעים הללו קצת פחות עובדים, ולעיתים גם מעיקים. אבל באופן משמח, הם לא היו יותר מאשר מעברונים בין הקטעים היותר מעניינים בסרט. גם הבדיחות היו ילדותיות משהו, או צפויות, אבל מצד שני, היו הרבה קטעי סלפסטיק, מה שתמיד עובד בשבילי.

למרות כל הקלישאות, הסרט לא רע כמו שהוא היה יכול להיות. ראשית כל, הקאסט באמת נהדר. נראה שאם אתה שוכר שחקנים שעשו קודם את אוסקר וויילד וג'יין אוסטין, הם יכולים להסתדר לא רע גם בדרמה קומית קלילה ומגניבה שכזו. ואמנדה ביינס הצעירה, שמשחקת את דפני, היא באמת מקסימה, גורמת לך לרצות לאהוב אותה, ונראית טוב גם בשמלת ערב מהודרת, וגם בחולצה שנקנתה בשני פאונד בדוכן על גדות התמזה.

אם אתם מוכנים לאהוב קולנוע של שחור ולבן, אינדיאנים וקאובויים שמדברים במבטא בריטי, הסרט הזה הוא נהדר עבורכם ליומית בקיץ הזה. ואם אתם צריכה לקחת ילד/ה לסרט, ולא רוצים לסבול יותר מידי – אז גם.

תגיות: