מיאמי וייס

במקור: Miami Vice
תסריט ובימוי: מייקל מאן
שחקנים: קולין פארל, ג'יימי פוקס, גונג לי, נעמי האריס

הפרסומות נגמרו, נשמע הצלצול השלישי והסרט התחיל. נעימת סקסופונים ניגנה חרישית, ועל הבד הופיע פרצופו של דון ג'ונסון, שיערו מתבדר ברוח, משקפי השמש שלו מנצנצים, וז'קטו הורוד-זרחני כולו אומר סטייל. לידו עמד איזה כושי לא מוכר ועשה פוזות למצלמה. לאן הגעתי…
סתאאאאם. נראה לכם?

כל מי ששוקל לצפות ב'מיאמי וייס' מתוך נוסטלגיה לסדרת הטלויזיה משנות ה-80 יכול לשקול שנית את הגעתו לסרט, המציג אווירה שונה לחלוטין מהזוועה הטלוויזיונית ההיא. אבל מי שמעוניין באחד מסרטי האקשן הטובים של השנים האחרונות, יותר ממוזמן להצטרף לחוויה. 'מיאמי וייס' אינו סרט פעולה מפוצץ באפקטים, טוויסטים מפתיעים ואתנחתות קומיות, אבל הוא אחת היצירות הייחודיות בז'אנר החבוט הזה של דרמת פעולה משטרתית, ומסיבות שונות לגמרי ממה שהיינו מצפים להן.

זה הולך ככה. צמד שוטרי משטרת מיאמי, ריקו וסוני – שמות הדמויות הם הקשר היחיד לסדרה האיומה ההיא – מגלים כי היתה דליפה של מידע מאחד מגופי האכיפה הגדולים של ארצות הברית לגבי עסקת סמים בעיר, שבעקבותיה חוסלו כמה פ?ד?ס על ידי כנופיה של ניאו-נאצים. הם מתגייסים מיד לגלות את החולדה, ומתחזים למעבירי-סמים. הם מקושרים עם אחד מברוני הסמים של דרום אמריקה, ועושים עבורו את העבודה השחורה של העברת כמויות עצומות של סם לתוך ארה"ב בדרכים מגניבות (סירות-מירוץ, מטוס פרטי). בדרך, נדלק סוני על איזבלה, אשתו של הבוס ואשת עסקים קשוחה בפני עצמה (גונג לי), והדברים מסתבכים.

את סיפור הסרט ודומים לו כבר ראינו לא פעם ולא פעמיים, אבל ההבדל הוא ש'מיאמי וייס' לוקח אותו ברצינות. הוא סרט אפל, קודר, רציני. בלי חיוכים, בלי בדיחות, בלי שטויות, רק שני שוטרים שלא יעצרו בשום מקום עד שיפילו את האיש שלהם. החום של מיאמי, קובה והאיים, הזיעה, הדקלים, הכל מתפרץ החוצה ונראה טוב מתמיד: לא באווירת הקליפ של משמר המפרץ, עם הכוסיות בביקיני והחתיכים על חוף הים, אלא בלחות הלוהטת והדחוסה של הקאריביים, שבה השמש משגעת את הבנאדם, ומוציאה ממנו את היצרים הראשוניים שלו. הנוף, בין אם זה נוף עירוני של מיאמי או נוף פראי של דרום אמריקה, הוא אחד השחקנים הראשיים בסרט, ועל רקע העלילה הרזה והפשוטה יחסית, הוא מתבלט במיוחד.

לא רק הצילום מתבלט לטובה. המוזיקה, שמורכבת בעיקר מאוסף ערוך היטב של שירים עכשוויים, מוסיפה המון לקטעי האקשן. התסריט מחושב ואמין, ולא מתפתה ללכת עם המוטיבים הידועים של אהבה כנגד כל הסיכויים, או גבורה סופרמנית תלושה. כל אלה משלימים את אוירת המציאות שאפשר להשוות רק לסדרות מופת כמו 'NYPD' או 'רצח מאדום לשחור'.

מייקל מאן, במאי מוערך שכבר הראה לכולם שהוא יודע לביים אקשן של כוכבים דרמטיים, מגיע כאן לשיאים חדשים של בימוי. 'היט' לא תמיד הלך עד הסוף, היה ארוך מדי, ובסופו של דבר, נדמה שהיה רק תירוץ לפגישת האולסטאר דה נירו-פאצ'ינו. ב'הנוסע' טום קרוז היה קצת דומיננטי מדי, והסרט היה טוב, אבל עדיין, היה חסר משהו. ב'וייס', לעומת זאת, מאן לוקח שני שחקנים דרמטיים מצוינים, שהאגו שלהם עדיין לא הגיע למימדים שלא מאפשרים להם לעבוד, והוציא מהם את המיץ. הוא מזקק את דמות הפאנקיסט המופרע של פארל לשלמות, ומצליח להתגבר גם על השטיקים של פוקס, שהופך פתאום לקדורני ושקט. צוות השחקנים נשלם עם גונג לי, מי שהיתה הז'ן ז'י-יי של שנות התשעים. ב"וייס" היא מוכיחה שהיא לא שכחה את התרגיל. אבל מאן, הבמאי והתסריטאי, הוא זה שמנצח בענק על הסרט, שחתימתו באמת ניכרת בכל פריים שלו. בדרכו להפוך לסמאח מהשורה הראשונה, מאן מביא את דרמת האקשן הטובה של הקיץ, ומותיר אותי מוריד את הכובע בתחינה: בבקשה, אדוני, האם אני יכול לקבל עוד קצת? נניח, את 'צוות לעניין'?

מבקרים נחשבים רבים לא אהבו את מיאמי וייס, ובארצות הברית הוא היה כישלון מסחרי חרוץ. הטענות היו שהסרט לא שומר על רוח המקור הקלילה של הסדרה, שהוא מייגע, שלא ממש קורה בו שום דבר, והכי חשוב, שהתסרוקות של סוני וריקו ממש מגוחכות. מבקרים הטוענים ברצינות שסרט גרוע רק בגלל השפם של הגיבור מנציחים את הרצון לראות סרטי נוסחה, בהם הקהל יודע מראש מה הוא עומד לקבל, ומחייך מאוזן לאוזן כשהוא אכן מקבל את זה. 'מיאמי וייס' הוא הכל חוץ מזה, הוא מתעלם מהקונבנציות של הז'אנר שהוא חלק ממנו (למשל, כשלאורך כל הסרט מתבקש שתרוץ איזו בדיחת שוטר שחור – שוטר לבן, והיא לא מגיעה), ועדיין מצליח להיות מותח ו"אקשני", וזו הגדולה שלו. חבל שלא הרבה אנשים שמו לב לזה.