מסעות ג'יימס בארץ הקודש

במאי: רענן אלכסנדרוביץ'
תסריט: רענן אלכסנדרוביץ',
סמי דואניס

שחקנים: סיאבונגה מלונגיסי
שיבה, אריה אליאס, סלים דאו,

פלורנס בלוך, סנדרה שונוולד

ועיקרן תחילה: 'מסעות ג'יימס' הוא סרט נהדר. לא לראות.

הסיפור מתחיל בעצם הרבה לפני הסרט: לפני כארבעים שנה עלה לארץ סאלח שבתי, בסרט של אפרים קישון שאין קץ לסופרלטיבים שניתן להרעיף עליו. סאלח גילה שהדרך היחידה לשרוד בארץ אבותיו היא התחמנות והקומבינה – כל דבר, העיקר לא לצאת פראייר. אבל למרות כל הזמן שעבר מאז, סלאח שבתי עדיין לא יצא מהמעברה. לפחות מבחינה סמלית, הוא עדיין חי בחרא.

ג'יימס הוא בחור חביב, תמים וירא-טוב, המיועד לגדולות – הוא יהיה הכומר של הכפר שלו. בינתיים, ערך הכפר מגבית, ושלח אותו למסע צליינות, אל ירושלים הקדושה. רק מה, ירושלים נמצאת במדינת ישראל, ובמדינת ישראל חיים הישראלים. אלו, מסתבר, אינם אנשים כה נחמדים.

בנמל התעופה פוגש ג'יימס בפקידת הגירה (יעל לוונטל הנהדרת מ'אחורי החדשות'). היא שמעה כבר עשרות (אם לא מאות ואלפי) פעמים את הטקסט "באתי לראות את ירושלים הקדושה", עד שהיא לא מאמינה לו ושולחת אותו למעצר, לפני גירוש. למזלו, או שלא, מגיע אדון שימי (סאלים דאו), ו"קונה" את חירותו. עכשיו, כדי לשלם את החוב, נאלץ ג'יימס לעבוד למען אדון שימי. לנקות, לסחוב, לגנן, מה שצריך. מה שאנחנו קוראים אותו "עובד זר".

וכך נחשף ג'יימס לכל הצדדים הפחות יפים של מדינת ישראל. לשכונות המוזנחות של תל אביב, לכיעור של הישראלים שלא ממש שמים לב למי שקצת שונה מהם, לצביעות, ולניצול. ואת מרבית "ישראל האחרת" הוא יכול רק לראות דרך החרך בברזנט של הטנדר בו מובילים אותו ממקום למקום.

אבל מבחינתו העבודה הזאת רק זמנית, לא? עוד מעט הוא יגמור עם זה, ויוכל להגיע למחוז חפצו, לירושלים עיר הקודש. אולי זה יהיה עוד שבוע. עוד שבועיים. עוד שלושה. בינתיים הוא לומד מהישראלים את עקרונות החיים החשובים ביותר – איך לא להיות "פראייר", איך לארגן "קומבינה", איך להרוויח כסף מעבודתם של אחרים. וכך מתחילה מפלתו של הילד התמים והקדוש הזה.

בין לבין הוא יוצר קשר עם סאלח, אביו של אדון שימי, שג'יימס נשלח אליו מדי פעם כדי לעזור לו במטלות הבית. זה נאחז בציפורניו בדבר היחיד שנותר לו, פיסת האדמה הקטנה שלו, וזיכרונותיו מאשתו. הוא נשאר באותו מקום בו היה לפני ארבעים שנה, על אף שהחורבה הזו יכולה להיות שווה הרבה מאוד כסף, אם רק ימכור אותה לקבלנים. אבל שהוא יצא פראייר? ומה בעצם, בישראל של ימינו, שווה אדם שאין לו קרקע משלו?

הסרט, ללא ספק, הוא אחד הסרטים הטובים ביותר של השנים האחרונות. התסריט רגיש ועוקצני, גם אם נסחף לביקורתיות יתר, אני מקווה. אני באמת לא רוצה להאמין שאנחנו נראים כל כך רע מבחוץ.
השילוב המגומגם בין העברית לאנגלית העילגת של מרבית הדמויות חינני ומשעשע, והשחקנים נהדרים כולם. מתעלה על כולם אריה אליאס המזדקן (שזכה, ובצדק, בפרס המוישה על תפקיד זה) כסאלח, שיושב כל היום ומשחק שש-בש. גם כאן, כמו ב'הכוכבים של שלומי', דמותו לא נראית כמחוברת למציאות, ומה יש להגיד, הוא נפלא. פשוט נפלא.

המוזיקה של אהוד בנאי מוסיפה אף היא הרבה לסרט, ודי הופתעתי לגלות ששיר העם הזולואי המסורתי המלווה את הסרט אינו כל כך מסורתי. הוא נכתב על ידי רענן אלכסנדרוביץ', התסריטאי/במאי, והולחן גם הוא על ידי אהוד בנאי.

אבל למרות כל המעלות האלו, לא כדאי לראות את הסרט.
אני לא יכול להמליץ עליו, כי אני חי בבועה, וטוב לי כך. אני לא רוצה לדעת שיש בארץ אנשים שלא כל כך טוב להם. שיש כאן כיעור, אי צדק, וניצול. אני לא קורא עיתונים, לא שומע חדשות, ואפילו את Y-נט אני קורא רק בשביל התגובות. ופתאום בא סרט כזה, ומעז לנפץ לי את הבועה? לא מנומס.

עוד סיבה להימנע מלצפות בסרט היא שהוא בעצם לא מציג ביותר מדי מקומות. אני חי בדעה שהקולנוע צריך להגיע אלי. למה שאני אסע עד "סינמה סיטי" רק כדי לראות סרט? ובכל זאת, זה מה שעשיתי. וסבלתי נסיעה ארוכה וכבדה חזרה הביתה, בה ניסיתי לעכל את מה שראיתי.

לקח אחד חיובי כן יצא מהסרט, אני חושב. ירושלים, ולפיכך מדינת ישראל כולה, מעבר להיותה מקום רגיל בו אנשים רגילים חיים חיים רגילים, היא רעיון נהדר, ואל הרעיון הזה לא קשה להגיע, אם באמת רוצים. אם באמת מנסים.
ובכל זאת, אני מעדיף לחיות בבועה.