פריצה ברשת

במקור: Firewall
במאי: ריצ'רד לונקריין
תסריט: ג'ו פורטה
שחקנים: האריסון פורד, פול בטאני, וירג'יניה מדסן, מארי לין רייסקאב, רוברט פטריק

הנה רעיון שאין מצב שלא יהפוך ללהיט היסטרי: כמה חבר'ה רעים, מונהגים בידי מישהו בעל מבטא זר, מתכננים משהו גדול. כדי להוציא את המשהו הזה לפועל, הם מתעלקים על איזה בחור נחמד (עם שם קליט וחביב כזה, נגיד… ג'ק?) בגילומו של שחקן שעשה בעברו איזה שלושה-ארבעה תפקידים ידועים והיום הוא כבר לא כזה סחורה חמה. בכל מקרה, החבר'ה הרעים תופסים את האישה והילדים של ג'ק ומבהירים לו שכדאי לו מאוד לשתף איתם פעולה. אבל גם את ג'ק לא עשו באצבע והוא משיב לחבר'ה הרעים מלחמה, בדרך כלל בעזרת איזשהו טוויסט לא-סביר על התכנית שלהם. הצופים, מצידם, צריכים לכסוס ציפורניים במתח ולהתייסר בשאלות האם יצליח ג'ק להציל את משפחתו האהובה, והאם יצליחו החבר'ה הרעים לממש את תכניותיהם השפלות. הו, המתח! ההתרגשות!

קוראים בעלי יכולת אבחנה חדה בוודאי ניחשו נכונה כי הפסקה הקודמת עוסקת בסדרת הטלוויזיה האהובה '24'. אין לי ספק לרגע שיוצרי הסרט 'פריצה לרשת' הם צופים אדוקים מאוד של הסדרה הנ"ל. לגיבור יש אותו שם, העלילה פחות או יותר אותה עלילה, החורים בעלילה הם פחות או יותר אותם חורים ואפילו את קלואי או'בראיין (מארי לין רייסקאב – בסרט קוראים לה ג'נט) הם הביאו להופעת אורח. בניגוד לחמצמצות התמידית שהיא מפגינה בטלוויזיה, מארי-לין-קלואי-ג'נט דווקא יוצאת מהסרט חמודה פלוס. אבל גם היא לא מצליחה להציל אותו מהשיממון הכללי.

ג'ק של הסרט הוא האריסון פורד, אחראי אבטחה בבנק, שלא ממש מצליח להסתדר עם הבוס החדש שלו (רוברט פטריק – אני לא יודע של מי היה הרעיון המבריק למפגש הפסגה בין אינדיאנה ג'ונס גריאטרי לטרמינייטור גריאטרי, אבל זה לא עובד). לכן הוא שוקל ברצינות הצעת עבודה מבחור בריטי צעיר בשם ביל קוקס (פול בטאני, לשעבר 'נפלאות התבונה' ובקרוב 'צופן דה-וינצ'י'). טעות קשה. קוקס, מסתבר, הוא מנהיג של חבורת שודדים, שכאמור חוטפת את המשפחה של ג'ק ומאיימת להוציא אותה להורג אם ג'ק לא ישתף איתם פעולה בתכניות שלהם לשדוד את הבנק שהוא עובד בו.

השעה הראשונה של הסרט, בה ג'ק מנסה להסתגל למצב שבו הפושעים מנהלים לו את החיים, היא כשלון מביך. יש במהלך השעה הזו אולי חמש דקות שאפשר להגדיר כ"מותחות" והן טובעות בתוך ים של שעמום. חלק מהבעיה נעוצה באשתו של ג'ק (וירג'יניה מדסן) והילדים שלו. זה לא שהם מעצבנים כל כך עד שפיללתי לרגע בו הרעים ידפקו להם כדור בראש, אבל מצד שני הם גם לא ממש מצליחים לעורר אהדה במידה כזו שיהיה אכפת לי מה יקרה איתם. הרעים יהרגו אותם? הרעים ישאירו אותם בחיים? הרעים ילכו לחטוף משהו לאכול? התהיות האלה עוררו בי מידה שווה של אדישות מוחלטת.

החלק הגדול יותר של הבעיה הוא האריסון פורד. כל אלה שתהו למה פורד התעקש להמשיך לעשות סרטים אחרי 1997 ישארו, אני חושש, בלי תשובה אחרי הצפייה בסרט הזה. פורד בהחלט נראה במהלך הסרט כאילו כואב לו משהו, אבל המשהו הזה לא נראה קשור למה שהולך בסרט. יכול להיות שהוא פשוט שכח לקחת את התרופות שלו. גם הסצינות האינסופיות שבהן הוא מסייע לרעים לא תורמות הרבה – בעזרת הרבה מאוד קשקשת טכנולוגית, הסרט מכניס את ג'ק להרבה מצבים דביליים ומוציא אותו מהם עם פתרונות דביליים עוד יותר. לא ממש מעניין.

בשלושת-רבעי השעה האחרונה של הסרט, כשג'ק מתחיל להחזיר מכות, חל שיפור מסוים ברמה. זה לא שדברים נהיים הגיוניים יותר, חלילה (במיוחד למען הסרט הזה צריך לייסד קטגוריה חדשה בראזי: "הסיבה הכי קלושה לגרום לדמות לקפוץ מהגג"), אבל המשפחה של ג'ק מופיעה הרבה פחות, מינון הקשקשת הטכנולוגית יורד, העניינים מתחילים לזוז מהר יותר וכל העסק מותח במידה סבירה ומעלה. חבל רק שגם את הארבעים וחמש דקות האלה החליטו יוצרי הסרט לדפוק בסוף, עם התמונה האחרונה שהופכת אותו לפרודיה המושלמת על עצמו.

'פריצה לרשת' הוא לא הסרט הכי גרוע שתראו השנה. הוא גם לא סרט כזה גרוע באופן כללי. אבל עדיין לא ברור לי מה גרם לו להגיע לבתי הקולנוע במקום לעשות את המסלול שאליו הוא מיועד – ישר לשעות הלילה המאוחרות של ערוץ הסרטים בכבלים, שם הוא יענה על צורכיהם של כל אלה הסובלים מנדודי שינה. רק אל תטרחו להעיר אותי כשיגיע 'אינדיאנה ג'ונס 4'.