פרפרים

במקור: Le Papillon
תסריט ובימוי: פיליפ מויאל
שחקנים: מישל סרו, קלייר
בואניש, נדה דיו

ילדים, כלבים ורובין וויליאמס
גונבים את ההצגה, אם כי כלבים
בדרך-כלל לא מנופפים בידיים במשך חצי סרט. זה אומר, שלמעט משפחת הילדים המעצבנים המופיעה בפרסומות לחיסכון בחגורות בטיחות ולהידוק הברזים או להיפך, כמעט ואי אפשר לפשל כשמביאים ילד: פנים חמודות, וחלק ניכר מן הקהל נמס מיד עוד בטרם יבחין שזה בעצם הטריילר ל'הארי פוטר 2' המוקרן לפעמים משום-מה גם לאחר שהסרט כבר עבר במקומותינו. החלק האחר, כמובן, יחפש את הרגליים של דניאל רדקליף או ינסה להקיא מרוב מתיקות.

כמובן, אותו חלק של הקהל שנגעל מילדים בדרך כלל לא יבוא לקולנוע לראות סרט מסע בכיכובה של ילדה ג'ינג'ית המופיעה בפרסומות על רקע אחו צרפתי, אז מי שכבר הגיע בטח יודע למה לצפות: הילדה תגנוב את ההצגה. מה עוד שהיא בתפקיד ראשי, אז חצי מהסרט יישב הקהל ויתמוגג "איזו ילדה מתוקה", בלי שום קשר למה שמתרחש על המסך. תאמינו לי – אפשר להקרין תמונה סטטית של הילדה והקהל עדיין ישלם. אז למה להשקיע בעלילה?

לא שהשקיעו יותר מדי, ולא שאני מתלונן.

'פרפרים' מספר את סיפור מסעם המופלא של אלזה (קלייר בואניש), ילדה בכיתה א' או משהו כזה, אבל כבר בעלת טמפרנט ג'ינג'י מובחן, וז'וליין (מישל סרו, 'נלי ומר ארנו', ועוד המון) בעקבות פרפר נדיר במיוחד. כל זה בכלל בטעות: ז'וליין הוא חובב פרפרים קשיש ורע-מזג, שממש לא אוהב ילדים (גם לא במובן הבלגי, אם תמהתם), ובוודאי לא שוקל ברצינות לצאת עם ילדה למסע הררי מפרך. אלא מה? לאלזה, המגלה עניין רב עד מוגזם ביותר, לטעמו של ז'וליין, באוסף הפרפרים שלו, יש אמא. בערך. איזבל (נדה דיו), אמה של אלזה, לא מופיעה הרבה בבית, שוכחת את בתה בכל מיני מקומות, ובכלל נראית במצב רוח טרוד-עד-גבה-גלי בכל פעם שהיא מופיעה על המסך. אז יום אחד הילדה מתנחלת אצל ז'וליין, וכשזה יוצא לצוד את הפרפר הנדיר, היא כופה את עצמה עליו כנוסעת סמויה במכוניתו, תוך ניצול העובדה שאמה לא הגיעה הביתה, שלז'וליין אין מושג מה לעשות איתה, ושהוא ממש, אבל ממש ממש, ממהר לאזור בו נמצאים הפרפרים.

מכאן נאלצים השניים לבלות זמן רב זה עם זו, הגם שז'וליין ממש לא אוהב את אלזה, ולא מחמיץ הזדמנות להציג את עצמו כזעפן ורע מזג במיוחד. אלזה מצידה מתנהגת כמו כל ילדה נורמלית בת שש שלקחו אותה לטיול ארוך מדי – מתעצבנת, מתבכיינת, מקלקלת בכוונה מוצרי חשמל, אבל נראית חמודה נורא.

לא קשה מדי לנחש, וגם לא ספוילר גדול מדי, שבמהלך המסע אלזה תתבגר, ז'וליין יתרכך ויגלה את אנושיותו, פרפרים מכל סוג ומין ינמרו את הרקע, וסודות אפלים יופיעו מן העבר.
טוב, אולי חוץ מהקטע האחרון. סודות מן העבר אולי יופיעו, אבל אפלים בטח שלא. אין מקום לאופל בסרט הזה, שכל עניינו להיות מתוק להפליא. אפילו הפאניקה הצפויה מראש כשמתגלה היעדרה של ילדה קטנה בלוויית איש זקן מופיעה כפאניקה מתונה ביותר.

בקיצור, זו לא העלילה השחוקה, זה הביצוע:
קלייר בואניש היא בהחלט אחת הילדות המקסימות ביותר שהופיעו על המסך מאז שירלי טמפל (כלומר, כשהיא הייתה ילדה), ועושה בדיוק את מה שלשמו נתכנסנו כאן: להיות מקסימה ולעצבן את ז'וליין. גם מישל סרו מכובד בהחלט, ומספק לה את הרקע המתאים כדי לגנוב את ההצגה. הרגעים הדרמטיים שצצים פה ושם במהלך הסרט (למשל, הגילוי למה החל ז'וליין להתעסק באיסוף פרפרים), אמנם צפויים כמעט לחלוטין, אבל בכל זאת מרגשים. גם אם בקלות אפשר לנחש מה ייאמר, זה עדיין משכנע – בעיקר משום שרוב הרגעים ממין זה נזקפים לזכות סרו, שמבורך במספיק קמטים כדי לחזק את יכולת ההבעה שלו, ובטון כזה שגם אם הוא היה מקריא את שערי המטבעות הייתם מאמינים לו.

נראה לי שיתרונות וחסרונות בסרט הזה הם עניין של טעם אישי בלבד: המתיקות השורה על הסרט כולו היא יתרון גדול לאנשים מסוימים, וחיסרון לא פחות גדול לאחרים. אני בספק אם תשתעממו בסרט, אבל אם אתם לא אוהבים ילדים, יכול להיות שתצאו בהפסקה. אך אם, כמוני, אין לכם בעיה עם קצת קיטש מפעם לפעם, ואם ילדים מעוררים אצלכם חיוך – אז כדאי. כי אחרי הכל, זה הסרט החמוד ביותר שראיתי מזה הרבה זמן.