ציידי המחשבות

במקור: Mindhunters
במאי: רני הארלין
תסריט: וויין קריימר
שחקנים: ואל קילמר, קתרין מוריס, כריסטיאן סלייטר, וויל קמפ, ג'וני לי מילר

אולי כדאי להתוודות: אני פחדנית מארץ רכי הלבב, כך שחלקים מסוימים של 'ציידי המחשבות' לא ממש ראיתי. מה לעשות, 'ציידי המחשבות' הינו סרט שלא מיועד לכל מי שנוטה לצרוח עד איבוד הדעת והחרשת אוזניהם של שותפיו לצפייה. חתיכות של רגליים שנופלות מאנשים וחומצה שמאכלת בשר, הן לא בדיוק הדרכים הטובות ביותר לגרום לקהל להירגע ולהישען אחורה בשלווה. אבל אולי כדאי שנתחיל בהתחלה. זה מקום טוב להתחיל בו, בהתחלה.

'ציידי המחשבות' עוסק בעולמם של הפרופיילרים. למען אלה שלא טורחים להתעדכן בסדרות הפלילים החמות, אספר שמדובר בבלשים שתפקידם להיכנס אל מוחותיהם של פושעים כבדים כגון רוצחים סדרתיים, ולהסיק פרטים לגבי ילדותם העשוקה, במטרה למנוע מהם את הרצח הבא ואף לתפוס אותם. בתחילת הסרט, שולח ואל קילמר חבורה של שבעה פרופיילרים-מתלמדים אל אי בודד, המשמש כמתקן אימונים של צבא ארה"ב, שם יעברו את המבחן האחרון ליכולותיהם. השבעה, פלוס שותף חדש ומסתורי שצץ על מסוקם, נזנחים בתוך עיר הרפאים של האי, המאוכלסת בבובות, אוטובוסים ריקים ומבנים נטושים לרוב. אין להם לא כלי נשק ולא מידע ראשוני, והם מחכים בעצבנות מה לזירת הרצח שמתכנן להם מורם הנלהב יתר על המידה, ממנה יוכלו להתחקות אחר עקבותיו של "הרוצח", ולתפוס אותו.

החבורה, שהמורה מנופח האגו שלה עולה לה על העצבים, רק רוצה לסיים את המשימה. אבל הם מתחילים למות בזה אחר זה, מיתות אכזריות ומזעזעות במיוחד, ומגלים שהתרגיל כבר איננו תרגיל. החשדות מתחילים לעלות על פני השטח, כאשר הרמזים היחידים לקראת כל רצח נוסף הם שעונים ופיסות מידע אקראיות למדי (ולפעמים גם זה לא). אז מי מהם הוא הרוצח?

על הנוסחה הזו שיחקו כבר סרטים רבים ואם היא נראית לכם בנאלית עד כאב, לא בכדי. אבל למרבה ההפתעה, היא גם עובדת. הבמאי, רני הארלין ('מת לחיות 2'), עשה עבודה מצוינת בחלקים מסוימים: התעתועים הפסיכולוגיים, המתח שבגילוי כל רמז חדש המעלה חשוד טרי בקנה, כל אלה הכניסו אותי עמוק לתוך העלילה, והסרט בהחלט לא איפשר לי לתפוס תנוחה רפוסה וסרוחה. מדי פעם הגיעו סצינות אקשן לא רעות בכלל, בעיקר סצינות מרדף ומשחקי חתול ועכבר דוממים, שבהן נמרטו עצבי בנסיון לגלות מאיזה אוטובוס שומם יצוץ הרוצח, ומה בדיוק הוא עומד לעשות לקורבן הבא. כמו כן, כולל הסרט סצינת קרב מגע אחת העשויה לעילא. אם אתם מחובבי הז'אנר או סתם מחפשים מותחן מקפיץ, מעברי הסצינות החדים (מעבר דרך קירות מאזור אחד לאזור אחר), ודרכי הקטילה של הדמויות, בהחלט ישביעו את רצונכם. הקצב המהיר של הסרט יוצר בהילות – תחושה של רודף הנושף בעורפך. לעומת זאת, הסרט מקבל ציון נמוך על (אי) ההשקעה בפסקול. נדמה היה לי שביימו את הסרט, ערכו אותו, ואז, קצת לפני היציאה לאקרנים, מישהו נזכר שצריך גם פסקול. אז הלכו והמציאו אחד.

בתחום השחקנים אין באמת על מה לדבר. בסרט שבו השאלה הכי גדולה היא מי ימות קודם, ואיך, אין לדמויות משמעות אמיתית, סתם פילרים על המסך. הם (כריסטיאן סלייטר, אל. אל. קול ג'יי, קליפטון קולינס ג'וניור ועוד כמה) פשוט נשרכים שם, עד שמישהו מפוצץ להם את הצורה. לא נדרשת מהם הפגנת משחק עילאית. רק מוות מקורי או מיוחד. היחידה שבאמת התבלטה היתה קתרין מוריס בתפקיד שרה, שלא טבעה בין שאר הדמויות. היא הפגינה אנושיות, שגרמה לי לקוות שאולי היא תשרוד את התופת.

השורה התחתונה היא ש'ציידי המחשבות' הוא מין סרט קיץ ששכח כנראה לכוון את השעון. בינינו, הוא לא מבריק, וההיגיון שלו חלש למדי: הרציחות נראות ביזאריות מדי, וההצלחה של הרוצח נובעת בין השאר ממזל וטיפשות משוועת של שאר הדמויות. מי שאוהב לשחק במשחק הניחושים לא באמת מקבל פה כיוון ישיר לעבר הרוצח. רק הפתעה (או שלא) בסוף. מאידך, את מה ש'ציידי המוחות' עושה, הוא עושה טוב. נהניתי ממנו, ואני לא מחובבות הז'אנר. אם אתם אוהבים דם – הרוצח פועל בצורה מזוויעה. ואם אתם אוהבים מתח – דמותו של הרוצח מצמררת, ומצליחה להיטמע טוב בסביבה ולתעתע באחרים.

אבל מה כבר אני יודעת? את 'ציידי המחשבות' ראיתי דרך החרכים הדקים שבין אצבעותי.