קולד מאונטן

במקור: Cold Mountain
תסריט ובימוי: אנתוני מינגלה
על פי ספרו של צ'ארלס פרייזר
שחקנים: ג'וד לאו, ניקול
קידמן, רנה זלווגר, ברנדן

גליסון, דונלד סאת'רלנד,
נטלי פורטמן, ג'ובאני ריביסי,

פיליפ סימור הופמן

המלחמה היא גיהינום, וג'וני שב משדה הקרב.

יש הרבה סרטים שמציגים את החייל החוזר הביתה מהגיהינום שבחזית, מה הוא מוצא בדרך, ואת מה שמחכה לו בבית. לרוב, מה שמחכה לו זה סיפור אהבה (אם כי במקרים מסוימים – 'פרל הארבור', למשל – נהוג להקדים את סיפור האהבה לחייל השב). 'קולד מאונטן' לא שונה מזה בהרבה: הוא נפתח בסצינת קרב, אחריה פלאשבק, אחריה עלילה, וחוזר חלילה.

רק מה? הקרב הוא לא רק רקע. הקרב בסצינה הראשונה ארוך וזוועתי מספיק כדי שהוא יפיל את צילו מעל כל הסרט, והמלחמה היא גיבורה בפני עצמה. כי, חברים, לפנינו אפוס. סרט שמנסה להיות לא רק סיפור אהבה של שני אנשים, אלא גם לשטוח את סיפורה של תקופה – מלחמת האזרחים האמריקאית, עם כמה השמטות הכרחיות. למשל, סילוקם של "טוב" ו"רע" מהמשוואה, מה שפוטר את הסרט מלעסוק בסיבות המלחמה או לטרוח להביע דעה לגבי "מי צודק". הגיבור הראשי, אינמן (יש לו גם שם פרטי, אבל אף אחד לא משתמש בו. בחייו האזרחיים הוא ידוע בתור ג'וד לאו), הוא חייל של הקונפדרציה, צבא הדרום בשבילכם. אלה שידועים בהיסטוריה בתור הרעים, משעבדי העבדים והמפסידים. כדי לאזן את זה, הוא איש הומני שנקעה נפשו משפוך דם (ויש הרבה דם בסרט), לא גזען, ומאוהב בניקול קידמן עד מעל לראש.

בצד האפוסי שלו הסרט מתמקד הרבה יותר בתיאור תוצאות המלחמה והבהמיות אליה היא גוררת אנשים, מאשר בפרטים כמו הסיבה למלחמה ומי צדק. חיילי הצפון והדרום כולם שחקנים באיזה משחק מוזר וקטלני, ויש אנסים בצפון ובני אדם בדרום ולהיפך. מה שבטוח הוא רק שסוף הדרום להפסיד. לאינמן נמאס מהמלחמה, והוא לא חושב שהקייס כל כך מוצדק. אז הוא עורק וחוזר הביתה, לעיירה קולד מאונטן בצפון קרוליינה, אל אהובתו עדה מונרו (ניקול קידמן). בדרך הוא פוגש בסדרה שלמה של אנשים, שתפקידם הוא כנראה להראות איך המלחמה משפיעה על בני אדם: האלמנה הצעירה, הקשישה שמנותקת מהעולם, לוכדי עריקים, ועוד; סרט מסע, עם הפוגות ללחימה ואולי מוסר השכל.

בסרט יש כמה קווי זמן: אחד הוא של אינמן השב הביתה, ואחר הוא של מונרו המתאקלמת בקולד-מאונטן ומחכה לו. ויש גם פלאשבקים שמסבירים איך הכל התחיל: הגעתה של עדה לקולד-מאונטיין ב-1862, פגישתה עם אינמן והתאהבותם, או משהו כזה. הם מחליפים כל כך מעט מילים, שקשה לדעת מה בדיוק מוצאת בת-כומר עדינה ואלגנטית בחוואי קשוח כמוהו (התירוץ "היא ניקול קידמן והוא ג'וד לאו" לא מתקבל). אנחנו עוקבים אחריה גם בתקופת המלחמה, כאשר אינמן נמצא בחפירות ובקרבות, אביה מת, המחסור גובר והיא צריכה ללמוד להסתדר לבד.

בנוסף לכל זה יש גם עלילות ודמויות משנה – יש בערך קוואדזיליון דמויות המופיעות לרגע או שניים, עם סיפור משל עצמן (כולל נטלי פורטמן), וכמה קווי עלילה קטנים נוספים. ביניהן בולטת רובי תיוז, נערה דרומית מחוספסת ורמת-קול המצטרפת למונרו בניהול החווה, משמשת אתנחתא קומית מצוינת בחלקים נרחבים מהסרט, אבל גם דמות דרמטית באחרים. היא מגלמת בצורה משכנעת מאוד דמות גסת רוח וקשוחה, עם רגשות מוחבאים היטב (אבל נחשפים תחת לחץ), ואילולא המבטא הקצת מוגזם שלה, הייתי יכול להשתכנע שהיא הסבתא של הרד-נקס כולם. נאמר ככה: רק בכתוביות שמתי לב שזו רנה זלווגר. אטימות מצידי, אני יודע.

עוד מופיע שוב ושוב טיג (ריי וינסטון), עשיר שמעוניין לשאת את עדה ולזכות בחוותה. נראה שלא התחשק לו להילחם, לכן הוא סידר לעצמו ג'וב במשמר המקומי, כאחראי על השלטת סדר ומציאת עריקים בקולד מאונטיין והסביבה (ולפי מספר העריקים המסתובב ליד העיירה בסרט, אפשר לחשוב שהדרום הפסיד פשוט כי לא נשארו לו חיילים). את השלטת הסדר באזור הוא מבצע תוך שימוש, להנאתו, בכל האמצעים: אכזריים ואכזריים יותר. הוא גם עושה ביקורי בית.

אפוס, כבר אמרתי? ואפוס מוצלח, בנוסף לכל.

למרות מספר קווי עלילה מקבילים, טריליוני פלאשבקים, ודילוגים כרונולוגיים (בהם הסרט הולך קדימה, אחורה והצידה בו זמנית), הסרט נשאר, באורח פלא, מספיק מסודר כדי לא ללכת לאיבוד בצפייה, ולהצליח לשמור על סדר הדברים. ג'וד לאו משכנע להפליא בתור החייל שבע-הקרבות (ונמנע משימוש בכל מיני מטבעות לשון שחוקות), וגם קידמן עושה עבודה טובה. המבטאים הדרומיים של חלק מהדמויות נראו לי קצת מוגזמים, אבל מצד שני שמעתי כבר דרומי אמיתי שנשמע ממש כמו פרודיה על עצמו, אז כנראה שזה בסדר.

והכל משכנע, אפילו משכנע מדי. גם אם הסצינות בהן שני הנאהבים מופיעים יחד חלשות יותר משאר הסרט, אין לזוג היקר הרבה מהן. וכל עוד הם בנפרד – הם מאוד משכנעים בתור האוהבים המופרדים והמתגעגעים. נכון שיש סצינה מיותרת או שתיים, אבל בסך הכל הסרט מציג תמונה משכנעת מאוד ומדכאת מאוד של החיים בצל מלחמה, ההרס, החורבן וההתבהמות הנגרמת. הוא מראה 'עבד כי ימלוך', הוא מראה הרס חסר סיבה, אלימות ואנשים שהושחתו על ידי כוח. והוא עושה את זה סצינה אחרי סצינה אחרי סצינה, כמעט בלי להרפות. זה עשוי היטב, אבל נעים זה לא. פה ושם יש אופטימיות, אבל לרוב שורה מלנכוליות על הסרט כולו. לא שזה רע – רק מדכא.

אני מניח שבאופן כלשהו זה קצת פוגע בסרט כשמתברר שסיפור האהבה, שאמור להיות במרכז, הוא למעשה שולי לתיאור המלחמה והשפעתה, ושיש כאן יותר מדי דיכאון לא רומנטי. אבל בדיוק בגלל זה, כאמור, זה אפוס: המלחמה היא גיבורה פה (גם אם היא גיבורה נסתרת רוב הזמן) לא פחות מאשר הצמד קידמן את לאו. אותי היא גם שכנעה יותר.

בקיצור, זה סרט היסטורי עם ערך מוסף רומנטי, ולא להיפך. אם לכם זה מתאים, יפה. אם לא, חבל ללכת: זה סרט ארוך, ובשביל רבע שעה רומנטיקה יש שעתיים ועשרים אוירה וגעגועים. אבל אני אהבתי.