שלישית בלוויל

שם רשמי
שלישיית בלוויל
שם לועזי
Les Triplettes de Belleville

במקור: Les Triplettes
de Belleville!ימין!
תסריט ובימוי: סילביאן שומה

אני מרגיש כמו בוגד שפל.
אני מרגיש כאילו מעלתי בכל
הערכים שבהם אני תומך והפכתי
למה שאני שונא. הייתי מסגיר את עצמי לרשויות, לו הייתי יודע לאיזה רשויות בדיוק צריך לפנות.

שקוף שאני אתאהב ב'שלישית בלוויל', סרט אנימציה צרפתי מוזר, נטול מילים כמעט לגמרי. אני הרי אוהב אנימציה, אוהב מוזרות ואוהב צרפתים (טוב, לא ממש. אבל אין לי שום דבר עקרוני נגדם. לא התחלתי לקרוא לנשיקות צרפתיות "נשיקות החרות"). אבל במיוחד אני בעד אנימציה שלא הולכת במסלול של דיסני, זה עם האגדות, הסוף הטוב, השירים של פיל קולינס והחיות השעירות הקטנות והחמודות. ו'שלישית בלוויל' הוא הסרט המצויר הכי שונה מסרטי דיסני שיכול להיות: הוא אפל במקום להיות בהיר, מדכא במקום להתחנף, מעוות במקום להתנחמד. אנשים יורים בו באקדח ואפילו מתים. הוא בהחלט לא סרט חמוד ובהחלט לא לילדים. סילביאן שומה, במאי הסרט, לא עדין במיוחד בעניין היחס שלו לאמריקה בכלל ולדיסני בפרט: מיקי מאוס נותן הופעת אורח בסרט בתפקיד חתיכת חרא. באמת.

ובכל זאת, לא סבלתי את הסרט הזה. ורק על זה מגיע לי עונש מאסר של שלוש שנים לפחות בתא קטן מלא בובות של דונלד דאק ששרות
It’s a small world After All במשך כל שעות היום והלילה. להגנתי אגיד שזה לא שאני חושב ש'שלישית בלוויל' הוא סרט רע, זה פשוט ש… הוא רע. זה הכל.

אי שם בכפר בצרפת, חיה סבתא עם ילד עצוב. אולי הוא אוטיסט – הוא לא מדבר, לא מתקשר, ורק בוהה באויר. עד שסבתא מוצאת את הדבר האחד שמעניין אותו: אופניים.

עוברות שנים. הכפר הופך לעיר אפורה ומדכאת. הילד הקטן הפך מרוב רכיבה ליצור מעוות, דקיק ומקלוני, עם שרירי רגליים ענקיים ובולטים, שהכיפוף מעל לכידון הפך לתנוחה הטבעית שלו. אבל העיקר שהוא עושה את מה שהוא אוהב. כלומר, אני מעדיף לחשוב שהוא אוהב לרכב על אופניים, אבל לך תדע – זה לא שהוא מביע התלהבות, שמחה, או כל רגש אחר. ככל הידוע לי, יכול להיות שהסבתא מכריחה אותו באיומים להתאמן, ואז להתחרות בטור-דה-פראנס.

עד כאן האווירה בסרט היתה עגמומית למדי, אבל כאשר הילד-לשעבר באמת מגיע לטור-דה-פראנס, הסרט הופך להיות מדכא ממש. באמצע המרוץ מגיעים טיפוסים חשודים, וחוטפים אותו, ביחד עם כמה רוכבי אופניים נוספים, למטרותיהם הזדוניות. סבתא והכלב יוצאים בעקבותיהם, מעבר הר וים.

אז מה רע? נתחיל מזה שהסרט מכוער. לא מכוער באופן רשלני, אלא מכוער בכישרון רב, מוקפד ומתוכנן מראש. הלוקיישנים כולם מדכאים ומאיימים. כל הדמויות בסרט הן גרוטסקיות, מעוותות ומכוערות: הילד, כבר אמרתי, הוא שק עצמות שבקושי הולך; אבל מה עשה הכלב שזה מגיע לו? לא היה מספיק לעשות אותו סתם שמן? היו חייבים להפוך אותו לגוש בשר עם קיסמים במקום רגליים? והסבתא לא היתה דמות מספיק ייחודית כפי שהיא, שהיו חייבים לתת לה רגל אחת קצרה יותר מהשניה? בשביל מה זה טוב? שאר האנשים ברחובות בלוויל נראים כמו היפופופטמים מפוטמים, ובכלל, כל הדמויות בסרט נראות כמו קריקטורות של פוליטיקאים שנואים במיוחד. אבל אולי זה חלק מסאטירה על החברה האמריקאית, או משהו.

אם אתם מצפים מהסרט להראות איך אפשר למצוא חמימות ואהבת אדם גם בסביבה הקודרת ביותר, תשכחו מזה. שום דבר טוב לא קורה בסרט הזה. אף אחד לא מחייך בסרט אף פעם (חוץ משלישיית הזקנות המטורללות מבלוויל, שעוזרות, בדרכן הייחודית, לסבתא) ולאף אחד לא אכפת מאחרים. למשל, בסצינה שבה הכלב מתגייס לעזרת הסבתא בחיפושיה אחרי הנכד, האנימטורים יצאו מגדרם כדי להראות שלכלב לא באמת אכפת מהאיש עם האופניים – הוא אוהב רק את האוכל שהוא מקבל ממנו. תודה רבה באמת שהבהרתם את זה, אחרת עוד הייתי עלול לחשוב שאהבה יש בעולם.

היה יכול להיות קל להמליץ לכם פשוט להתעלם מהסרט, אלמלא הוא היה, בכל זאת, מצטיין בתחומים מסוימים. על דבר אחד אין ויכוח: האנימציה באמת מצוינת. הסרט עשוי בעיקרו מאנימציה דו ממדית, וגאה בזה. בנקודות מסוימות אפילו רואים את קוי העיפרון. הדמות הריאליסטית ביותר בסרט היא הכלב ברונו, והתנהגות הכלב-הגדול-והטיפש שלו מונפשת בצורה נפלאה. בסרט מעורבת גם לא מעט אנימציה ממוחשבת, אבל בשום נקודה היא לא כזו שעומדת עם שלט "תראו אותי, אני אנימציה ממוחשבת, אני העתיד!". השילוב נעשה בצורה מצוינת, המרגיש כמו עולם שלם אחד, לא כמו פיסות מכמה סרטים בסגנונות שונים ששולבו.

מלבד ההישג הטכני, יש בסרט גם כמה בדיחות טובות (רובן אכזריות). שלישית בלוויל עצמה, שלוש זקנות שהיו פעם כוכבות והיום חיות בזבל, הן באמת משעשעות (אם כי מכוערות, כמובן), והן מבצעות קטעים מוזיקליים מגניבים. עם כל חוסר הסימפטיה שלי לסרט, הייתי שמח לראות את שיר הנושא מקבל אוסקר.

אבל זה לא מספיק. כמה קטעים טובים לא משחררים את הסרט מחווית הטריפ הרע. ומה שהכי גרוע: הסרט הכל כך מוזר הזה הוא לא באמת כל כך מוזר. אם תוציאו את עיצוב הדמויות המעוות וכמה בדיחות חולניות, יישאר לכם סיפור פשוט וסטנדרטי, בלי שום הפתעות מיוחדות. הוא לא באמת מאוד שונה מהסרטים של דיסני – רק מכוער יותר. נכון, סרט טוב לא חייב להיות פרחים וחיוכים, ואם היו מזהירים אותי מראש שאני אקבל את המקבילה המצוירת ל'רקוויאם לחלום', בטח הייתי מתמודד עם זה טוב יותר. אולי זה סרט "טוב", מה אני יודע. מה שבטוח, העולם של בלוויל הוא עולם שאני לא רוצה לחיות בו, אפילו לא ל-80 דקות.