ביקורת: על כלבים וגנבים

"על כלבים וגנבים" לקח את דיסני מימי הביניים לשנות השישים ותיבל את הכל בג'אז, סטייל וכלבים דלמטיים.
שם רשמי
על כלבים וגנבים
שם לועזי
One Hundred and One Dalmatians

"על כלבים וגנבים" (שמוכר יותר בשם "101 כלבים דלמטיים") יצא לאחר הכשלון המסחרי של ״היפהפייה הנרדמת״. "היפהפייה הנרדמת" היה הסרט היקר ביותר של דיסני באותה תקופה, ולאחר שהתקשה להחזיר את ההשקעה שלו, החברה נאלצה לעבור מספר שינויים כדי להשאר עם הראש מעל המים. מעבר לפיטורים נרחבים בחברה ושיחות רציניות לגבי סגירת מחלקת האנימציה היקרה (שלשמחתנו לא התממשו) המכה גרמה לחברה לשנות שני דברים מהותיים: הראשון הוא התרחקות של הסטודיו מז׳אנר הנסיכות לכמעט 30 שנה. השינוי המהותי השני שאפשר להבחין בו גם בימינו הוא אילוץ סגנוני. האנימטור אב אייוורקס שעבד בחברה פיתח שיטה להעברת איורי אנימטורים ישירות לשקפי אנימציה (עד אותו הרגע היו מאיירים ציור נקי יותר בדיו על שקפי צלולויד). השיטה הייתה זולה וחסכנית במיוחד, ועזרה להפיק סרטי אנימציה איכותיים תוך שמירה על הוצאות נמוכות בהרבה. דיסני, שחיפשו דרך לקצץ בהוצאות, אימצו את השיטה ללב וגרמו לכך שהתקופה הבאה באולפנים (עד "תקופת הרנסנס" של שנות התשעים) תקרא בפי חובבי אנימציה ודיסני ״שנות הזירוקס״.

יש ויכוח עז בין אנימטורים עד ימינו על האם מדובר בסגנון זול שהפריע לזרימה והביא שפה שונה באופן דרמטי מדי, או שמא תקופה מבורכת של עיצוב אורגני ואלגנטי שניער את דיסני מהשמרנות הפרפקציוניסטית שלה. אבל דבר אחד בטוח, השינוי הצליח: ״על כלבים וגנבים״ החמוד מ-1961, שהיה הסרט הראשון להשען על סגנון הזירוקס לחלוטין, הצליח קופתית וחילץ את דיסני מהבוץ.

פונגו הוא כלב דלמטי לונדוני שמאס בחיי הרווקות, ומחליט למצוא לו ולחיית המחמד האנושית שלו, רוג׳ר רדקליף (באופן בלתי מעורער הגבר המושלם בדיסני. לא להתווכח איתי), שידוך הולם. לאחר שנתקל בדלמטית הנאה פרדיטה ובחיית המחמד שלה אניטה הנאה גם כן (כלומר, הוא מניח, שכן לדבריו, כלבים הם לא שופטים הולמים של יופי אנושי), הוא מחליט לגרום לשידוך לקרות ויהי מה. הוא מוציא את חיית המחמד שלו לטיול בפארק, מפגיש בין בני הזוג ולאחר זמן מה הזוג האנושי נישא, וזוג הכלבים מביא 15 גורונים לעולם. את החיים האידאלים קוטעת קרואלה דה ויל הפאשניסטה המרשעת (והמהממת) שמתכננת לגנוב את הגורים כדי ליצור מהם מעיל פרווה.

יש סיבה שגם אלה שאינם יכולים לקרוא לעצמם חובבי הסרט זוכרים את קרואלה במיוחד. קרואלה, מעין הכלאה בין קוקו שאנל, עכביש ושלד, עוצבה כך שתהיה עכשווית במיוחד לתקופתה: עם ביגוד מסוגנן, התנהגות ססגונית וגינונים של אשת חברה גבוהה. היא כל כך פאביולס שהיא לא צריכה להכביר במילים, וכמו לפני כניסה של דיווה לבמה היא מוצגת ע״י הדמויות עוד לפני שמגיעה ונעשית איקונית בתוך שניות אחדות: רוג׳ר פוצח בשיר שתוך רגע הופך ללהיט מיידי (״קרואלה דה ויל, קרואלה דה ויל, אין בעולם עוד יצור כה מבהיל״), הכלבים מתפזרים בבהלה (״זאת אשת השטן הזו!״) ובבואת הצל הנשקפת מהדלת דומה לעכביש טווה חוטים. כל שניה שהיא על המסך היא עונג צרוף – קרואלה מתענגת בשנאת האדם ואהבת הפרווה, ולא מתנצלת לרגע.

"על כלבים וגנבים" אינו אחד מסרטיה הבולטים של החברה ונחשב בעיני רבים לסרט משונה שסובל מחוסר אחידות עלילתית, ושמשהו בו לא אפי מספיק בשביל להצדיק את התואר ״סרט דיסני״. אך בעיניי כל אלה רק עושים את הסרט לחינני ומרענן יותר.

אמנם סרט טוב מוצלח כגודל הנבל, אך עוד לפני חשיפתה של קרואלה, חלקו הראשון של הסרט מקסים במיוחד- רוג׳ר ואניטה הם מודל זוגיות מקסים (כמה פעמים ראיתם זוג נשוי שחולקים חיים שגרתיים לחלוטין נראה כל כך שמח ונרגש על המסך?), ההתקדמות זורמת ומעניינת, ו..ובכן, אין דרך לומר את זה בצורה שאינה מטופשת: זה פשוט סרט נורא נורא קול. מנעימת הג׳ז של הפתיח, הדיאלוגים המחוכמים וסגנון האנימציה המקושקש וחסר הדאגות (כן, לפניכם סלחנית של תקופת הזירוקס), אי אפשר להתעלם מכמה מושך הכל.

הבעייתיות של הסרט מתחילה בחציו השני. לאחר שהכלבלבים נחטפים ע״י שני גנבים שכירים של קרואלה, הכלבים מנסים למצוא את דרכם הביתה יחד עם עוד עשרות גורים דלמטים שהיא חטפה קודם לכן. ילדים יהנו מהדינמיקה הכלבלבית ושלל חיות המשק, אבל מבוגרים… קצת פחות. בעוד שהתסריט ממשיך להיות חינני ומחוכם, העלילה נמרחת, הסלאפסטיק של הגנבים לא משובב נפש כמו שהסרט חושב, והסיכונים מרגישים ילדותיים יותר ויותר (אתם 101 כלבים למען השם! תתקפו!). אמנם מרגיש מטופש להתלונן על סרט בשם ״101 כלבים דלמטיים״ שאין בו מספיק סצינות עם בני אדם, אך כשמבססים דמויות משניות חזקות כל כך ומעלימים אותן לחצי סרט, יווצר חוסר סבלנות מובן.

דיסני עתידים להתנסות בסרטים עם מבנה לא שגרתי עוד מספר פעמים בתקופת הזירוקס וכן אחריה, ובעוד שהתוצאות לא תמיד אחידות, הן לכל הפחות מסקרנות ומעוררות השראה, על כן ״על כלבים וגנבים״ נכנסה לי עמוק ללב. אולי זה רוג׳ר וזוגתו הנאווה, אולי זה הג׳ז, אולי אלה עשרות כלבלבים חמודים (הרבה לפני עידן סרטוני החיות החמודות), ואולי זו קרואלה מלכת העולם: אי אפשר להתווכח שיש ב״על כלבים וגנבים״ צ׳ארם ייחודי.