10 דברים שאני הכי שונאת אצלך

במקור: 10 Things I hate
uסAbout Y
במאי: גיל ג'אנגר
תסריט: וויליאם שייקספיר
(עלק)

שחקנים: ג'וליה סטיילס,
הית' לדגר

קלישאה להגיד את זה, אבל צריך לומר: שייקספיר הוא התסריטאי הכי מצליח בהוליווד היום. אילו היה מקבל תמלוגים על כל הסרטים בהם יש לו קרדיט, הוא היה יכול לקנות את כל ממלכת דנמרק הרקובה ועוד היה נשאר לו עודף לפיצוחים. מה שהולך היום זה שייקספיר לנוער: רומאו וג'ולייט, המלט, שייקספיר מאוהב, חלום ליל קיץ, ועכשיו "10 דברים שאני שונאת אצלך", שמבוסס – ככה כתוב בקרדיטים – על "אילוף הסוררת". מה שחוסך את הצורך לכתוב שהעלילה לא מקורית. אבל במחשבה שניה, זה סרט תיכון אמריקאי – באמת היה צורך להגיד את זה?

אם ההצלחה הפתאומית של שייקספיר דווקא בסרטים המכוונים לטינאייג'רס אומרת משהו, זה רק שאופנות באות והולכות, אבל סיפורים טובים נשארים (עוד דוגמאות עדכניות: "משחקי פיתוי", שמבוסס על "ואלמונט", עוד ספר מלפני כך וכך מאות שנים, ו"יש לה את זה" שמבוסס, כך נטען, על "פיגמליון" של ג'ורג' ברנארד שואו). וכמו שהמורה לספרות ב"10 דברים שאני שונאת אצלך" מעיר, שייקספיר אולי היה זכר לבן מפונק, אבל הוא בהחלט ידע מה הוא עושה. כל מי שהיה מסוגל לכתוב לפני 400 שנה באנגליה דברים שנשמעים טוב בעגה אפרו-אמריקאית בסגנון ראפ ראוי להערכה.

שלא תבינו לא נכון, "10 דברים" הוא בהחלט לא סרט של שייקספיר. זאת קומדיית-תיכון אמריקאית טיפוסית לחלוטין. מרכז ההתרחשות, כמובן, הוא בית ספר תיכון מאוכלס בתלמידים ותלמידות יפים באופן בלתי סביר, הסרט נשמע כמו פרומו לדיסק ה"שירים מתוך" שלו, ומסתיים, איך לא, בנשף הסיום – פרום – של בית הספר. מה זה לעזאזל פרום? למה תלמידים בסרטים אמריקאיים משקיעים יותר זמן בהכנות לקראתו מאשר בלימודים? למה כל הסרטים חייבים להסתיים שם? למה בבית הספר שלי לא היה דבר כזה?

הזכרתי עלילה, אז ככה:
קאט היא אאוטסיידרית, ששמה קצוץ על כולם וכולם מתעלמים ממנה, אם כי לא ברור לי איך הם מצליחים. אף אחד חוץ ממני לא שם לב שהבחורה פשוט יפהפיה עד עילפון חושים, ושאם היא בסביבה אין שום סיבה בעולם להעיף מבט לעבר אחותה? אה, כן, יש לה אחות קלת דעת וסופר-קולית שמעוניינת לצאת עם בנים, אלא שאבא שלהן, רופא מיילד שהשליה עלתה לו לראש, נהיה פרנואיד לחלוטין וקובע שאחות-קטנה לא תוכל לצאת לדייטים עד שהגיהנום יקפא, או עד שקאט (שתקרא מעתה גב' קריפי) תצא גם היא, מה שנראה סביר באותה מידה. קיימים מספר בעלי אינטרסים שמאוד מעוניינים לתת לאחות-קטנה לצאת, ולכן מתארגנת קונספירציה: מר קול ישלם למר מוזר כדי לקחת את גברת קריפי לאיזה דייט או שניים, וכך תשוחרר גם אחות-קטנה לשוק החופשי וכולם יהיו מאושרים. אלא שמר מוזר, כמה מפתיע ובלתי צפוי, מתאהב בגברת קריפי, מה שמוביל לסיבוכים בעלילה ולסצינות של שירי דיכאון. מה יהיה?!

את קאט משחקת ג'וליה סטיילס. בחיים לא שמעתי עליה, אבל אלהים, כמה שהיא יפה! וגם אנטי-סוציאלית, אינטיליגנטית, מתעבת סיגריות, קוראת ספרים ומנגנת בגיטרה חשמלית. סליחה? אם ניסו לגרום לי לשנוא אותה, עשו עבודה ממש, ממש, ממש גרועה. ממש. עזבו אתכם מדייטים, הייתי מתחתן איתה! אני די בטוח שאבא שלה לא היה מתנגד (הנה הצלחתי לדחוס גם ביקורת על סרט וגם מודעת היכרויות לתוך אותו עמוד. נכון שאינטרנט זה דבר נהדר?). גם אצלי בתיכון היתה אחת כזאת שאף בן לא העז להתקרב אליה, ואלה שהעזו זכו לברך מרוסקת. אבל אני בטוח שאם היא היתה נראית כמו ג'וליה סטיילס, היינו משתדלים הרבה יותר – מה זה כבר ניתוח קטן בברך לעומת המטרה?

גם בתחום הבנים חוזרת אותה תופעה – את מר מוזר משחק הת' לדגר. לא רק שלא שמעתי עליו, אפילו אין לי מושג איך לבטא את השם שלו. בסקר קטן ובלתי-מדעי שערכתי בין הצופות באולם הוא קיבל ציונים שבין "חמוד" לתאורים מפורטים שמטעמים של צנעת הפרט לא אחזור עליהם. מיותר לציין שאת הת' ואת ג'וליה עוד נראה, מן הסתם, בעשרות סרטי-נוער ובאלפי כתבות עומק ב"ראש 1" בשנים הקרובות.

אני לא סובל סרטי תיכון. גם בתיכון לא סבלתי אותם – גם צפייה בטובים שבהם מלווה הרגשת בחילה קלה. סרטי תיכון דומים לחיים בתיכון בערך כמו שהחיים במערב הפרוע היו דומים למערבונים. הם מצטיינים בהומור דלוח במיוחד, בזלזול (מוצדק) באינטיליגנציה של הצופים, והם תמיד גורמים לי רגשי אשם על שאיני נוהג ללכת למסיבות שפורצות ספונטנית בוילות מפוארות בכל שני ושבת, ושבהן עיקר העניין הוא לשבור דברים, להשתכר ולרקוד על שולחנות. האיש הרע תמיד, אבל תמיד, מקבל בעיטה בביצים, והילדה היורמית תמיד, אבל תמיד, נראית יותר טוב בתלבושת הילדה היורמית שלה מאשר בשמלה המהממת שהיא לובשת לפרום. מתי הם כבר יבינו שסינדרלה פשוט נראית טוב בסחבות?

"10 דברים" לא יוצא דופן מהבחינה הזאת, אבל הוא כן יוצא דופן מכמה בחינות אחרות – למשל, חסרה בו הסצנה בסוף הסרט, בה היורמים הנחמדים נהיים סוף סוף מקובלים בחברה וכולם מגלים כמה הם בעצם קולים (והרי זו מטרתנו היחידה בחיים!). קאט, כמו דריה, לא מקובלת בחברה משום שהחברה לא מקובלת עליה, וזה לא הולך להשתנות רק משום שהסרט נגמר. התוצאה היא ש"10 דברים שאני שונאת אצלך" הוא אחד מסרטי התיכון הפחות מבחילים שראיתי. וזה גם עוזר שרוב השחקנים יודעים לשחק במידה זו או אחרת, שהדמויות בעלות עומק קצת יותר מב"זבנג", ושהסרט מצחיק בזכות הומור חכם ולא (כפי שמקובל בסרטים מסוג זה) בזכות בדיחות פיפי וזרע.

בשורה התחתונה, לא תצליחו להתחמק מזה: אם לא תיקנו את הסיפור הרומנטי, לפחות תהנו מהבדיחות. אם לא תהנו מהבדיחות, אז פשוט תשבו ותבהו בהנאה במר מוזר או בגב' קריפי – איש איש לפי העדפתו – במשך שעתיים. בכל מקרה, מהסרט הזה תצאו בהרגשה טובה. תקנו אותי אם אני טועה, אבל בשביל זה באנו.