12 המושבעים

במקור: Twelve Angry Men
במאי: סידני לומט
תסריט: רג'ינלד רוז
שחקנים: הנרי פונדה, ג'ק וורדן, לי ג'יי. קוב

"סנהדרין שפתחו כולם בדיני נפשות תחילה ואמרו כולן חייב, הרי זה פטור" (רמב"ם, הלכות סנהדרין, על פי התלמוד הבבלי)

במשפט המערבי מקובל כי לצורך הרשעה בדין הפלילי יש להוכיח את אשמתו של הנאשם מעבר לספק סביר. אם מישהו שכח את הכלל הזה, יזכיר לו זאת כבוד השופט בדקלום שגור ומיוגע מיד עם פתיחת '12 המושבעים', רגע לפני שהוא שולח את ה-12 ואותנו אל חדר הדיונים בו נבלה יחד את 90 ומשהו הדקות של הסרט בניסיון להכריע האם הראיות שהובאו בפניהם אמנם מוכיחות את אשמת הנאשם במידה הנדרשת. לכאורה הכל ברור: יש עדים, יש ראיות נסיבתיות, והנאשם אמנם טען שבזמן הרצח המיוחס לו הוא בכלל בילה בקולנוע, אבל לא הצליח לזכור איזה סרט ראה שם (ואני בטוח שיש פה כמה שנקודה אחרונה זו לבדה כבר מצדיקה בעיניהם את הוצאתו להורג).

הסרט, שנפתח באולם בית המשפט עם תום החלק הקרוי "פרשת ההוכחות" במשפט רצח, עובר במהירות אל חדר הדיונים של המושבעים. מדובר ביום חם במיוחד, המאוורר לא פועל משום מה, ו-11 מושבעים כבר מוכנים ומזומנים לערוך את ההצבעה, לשלוח את הרוצח הנתעב אל תא הנידונים למוות ולפנות הביתה לארוחת ערב או ללכת לצפות במשחק בייסבול. אלא שלרוע מזלם החוק דורש החלטה פה אחד, ומושבע מס' 8 הנודניק (הנרי פונדה) מתעקש להכריז "לא אשם". לא שהוא בטוח שהנאשם חף מפשע, אבל הוא חושב שראוי להעניק לשאלה עיון מעמיק מעט יותר, ולנאשם את הכבוד שבעריכת דיון לפני שמעלים אותו בצעד קל אל הכיסא המחושמל. מכאן ואילך אמנם מתפתח דיון כזה, ומסתבר שמה שהיה כל כך ברור בתחילה, בעצם לא כל כך ברור. מסתבר גם שלמרות שלמושבעים – שמכירים זה את זה רק במספרים – אין כל קשר ישיר אל הנאשם, מתחת לפני השטח רוחשים אצלם רגשות עזים המשפיעים באופן דרסטי על התנהלותם הקבוצתית ועל תהליך קבלת ההחלטות שלהם.

כאמור, רובו המוחלט של הסרט הקלאסי הזה, שביים סידני לומט ב-1957, מתרחש בתוך חדר הדיונים, מה שמטבע הדברים יוצר תפאורה בלתי מגוונת בעליל, עד שסצנה המתרחשת בחדר השירותים מהווה שבירת שגרה משמעותית. עם זאת, לא מדובר בתרגיל סטודנטיאלי "מעניין" ו"חשוב", אלא בסרט מרתק שלא זקוק להתנצלויות לפני שמתחילים לשבח אותו. '12 המושבעים' נשען בהצלחה מרובה על התסריט החכם, על המשחק המשכנע של המושבעים השונים והדינמיקה ביניהם, ועל הבימוי והצילום בהם אני אמנם לא מבין כמעט כלום, אבל מבין מספיק כדי לדעת שאם לא היו מוצלחים הייתי משתעמם מהר מאוד מהאווירה החדגונית שהסרט היה צפוי להציג.

מעבר לכך שהוא מספר סיפור דרמטי במיומנות,, הסרט גם יוצר דיון – שחלקו גלוי ומפורש וחלקו נשאר למחשבה עצמית – בעקרונות המשפט הפלילי. האם כל סיפור אלטרנטיבי שיסביר את ההתרחשויות בלי להטיל אשמה על הנאשם צריך לבוא בחשבון? האם ראוי להתחשב ברקע הקשה של הנאשם, לטוב ולרע? והשאלה הבסיסית, התוהה על עצם העיקרון של הספק הסביר, זו ששואל אחד המושבעים את מושבע מס' 8 בשלב מוקדם של הדיונים – הרי קיומו של ספק סביר לא שולל את האפשרות היותר סבירה, שהנאשם באמת אשם. האם נשחרר את האיש לחופשי למרות שרוב הסיכויים הם שהוא אשם ברצח?

הפסקה.
אם הבהלתי אתכם לרגע, אני מתנצל. לא, לא מדובר בשיעור מצולם בסדר דין פלילי וראיות, אלא בסרט שבהחלט יכול לעניין גם את מי שמעולם לא חלם על קריירה של עורך דין (ובצדק גמור – למה לכם את זה? תראו איזו אינפלציה של עורכי דין כבר ישנה! לכו ללמוד קולנוע, או משהו). וכן, כמו שוודאי הבנתם, מדובר בסרט מצוין לשיעור חברה. מדריכים ומדריכות, אם הסרט הזה לא מוזכר בחוברות ההדרכה שלכם, יש לנו פה בעיה קטנה.

אני מניח שיש גם מי שימצא טעם לפגם בכך שהערך המוסף ומוסר ההשכל שנלווים אל הסרט לא מוגשים מן הצד כסאב-טקסט מעודן, אלא מהווים חלק מהמנה העיקרית. לעניות דעתי, כל עוד זה נעשה בלי לפגוע במידת העניין שיוצרת עלילת הסרט, זה רק טוב. היי, אם כבר מחדירים בי יפי הנפש מהוליווד מסרים ליברליים חתרניים אודות זכותו למשפט הוגן של הנאשם (שלעזאזל, כולכם יודעים טוב כמוני שהוא רוצח. ואם לא רצח הפעם, הוא בטח ירצח פעם אחרת), אני רוצה אותם על השולחן, נתונים לדיון, ולא מתחבאים בין השורות מחופשים לסיפור אהבה.

שאלה שתמיד עולה בהקשר של סרטים בני 50 שנה היא האם הסרט התיישן. ובכן, לדעתי בכלל לא. נראה שהמינימליזם של הסרט בהחלט פועל בהקשר הזה לטובתו – כאשר סרט מתרחש כולו בתוך חדר אחד ומתמקד בעיקר בדיבורים, השנים שחלפו מקבלות משקל נמוך הרבה יותר. זה אמנם לא סרט מהסוג שתרצו לראות שוב ושוב, אבל לראות אותו פעם אחת זו חובה שהייתי מכניס לתוכנית הלימודים של כיתה י'.

כל אחד, גם מי שמעולם לא התקרב לפקולטה למשפטים, עוסק כל חייו בשפיטה. אנו שופטים את מה שמתרחש לנגד עינינו ואת האופן בו מתנהגים הסובבים אותנו, את הקופאית בסופר, את הפקידה בביטוח הלאומי, את ראש הממשלה ואת נשיא המדינה. הסרט הזה, והתהליכים שעוברים המושבעים במהלכו, מהווים תזכורת חשובה לכך שלא כל דבר הוא מה שנראה לנו במבט ראשון, ושלפעמים שווה להעניק גם לעניינים ברורים כשמש בדיקה נוספת לפני שמגיעים להכרעה.

"ויותר טוב ויותר רצוי לפטור אלף חוטאים, מלהרוג נקי אחד ביום מן הימים" (רמב"ם, ספר המצוות)