ביקורת: 2001: אודיסאה בחלל

מלאו דלי אחד בפופקורן ודלי אחר בסבלנות ובואו להתרווח מול הטריפ האולטמטיבי.
שם רשמי
2001: אודיסאה בחלל
שם לועזי
2001: A Space Odyssey
סרט מס' 1 בסדרת אודיסאה בחלל

השאלה "יש אלוהים?" אפילו יותר מסובכת משהיא נראית, כי טמונה בה השאלה "ומה היחס שלו אלינו?" יכול להיות שיש אלוהים, אבל הוא לא ברא אותנו; יכול להיות שהוא ברא אותנו, אבל אז איבד בנו עניין; יכול להיות שדווקא היה לו עניין, אבל אז הוא עזב.

ויכול להיות, אומר "2001: אודיסיאה בחלל", שהוא בכלל היה חייזר. התיאוריה הזו, שנקראת "אסטרונאוטים קדומים" (ancient astronauts), די נפוצה בימינו. אבל ב-1968, כשהסרט יצא, זו הפעם הראשונה שהיא נראתה בשובר קופות אמריקאי. וגם הפעם הראשונה שנראו טאבלטים או שיחות וידאו. או אפקטים של העדר כבידה. או חללית לבנה ממש ארוכה שטסה ממש לאט. או פנטומימאים שמשחקים קופי-אדם.

בהקרנת הבכורה של “2001” קובריק התרוצץ בין השורה הראשונה לתא ההקרנה, שם שיחק עם הפוקוס ועם הסאונד. אחריה הוא קיצץ 19 דקות מהסרט. תוך כדי שהסרט כבר מוקרן מסחרית במאות בתי קולנוע הוא ביצע עריכה נוספת, ושלח למקרינים הוראת חיתוך על הסלילים, לביצוע בזמן אמת. הוא לא הצליח להרפות מהיצירה שלו, והמשיך ללוות אותה כמה שיכל.

כי כשסטנלי קובריק, אחרי שסיים לעשות את "ד"ר סטריינג'לאב", החליט שהוא הולך לעשות סרט מדע בדיוני, הוא החליט שהוא הולך לעשות את סרט המדע בדיוני האולטימטיבי. וזה אמר, מבחינתו, שאין מקום לפשרות ושהכל יהיה מושלם: הסיפור, האפקטים, המשחק, העיצוב, הפסקול. את כל אלה הצוות של הסרט, בניהולו הצמוד-עד-פסיכוטי של קובריק, היה צריך לספק בדיוק לפי הדרישות. אם היו אפקטים שהתאימו לחזונו של קובריק, יופי – אם לא, הם היו צריכים להמציא אותם. כשהפסקול שהלחין עבורו אלכס נורת' לא שכנע אותו, הוא החליט לעשות סרט בלי פסקול, זאת אומרת, בלי מוזיקה שמתייחסת ישירות לנעשה על המסך – ואכן, בסרט יש בעיקר מוזיקה קלאסית, מקהלה אחת מטרידה מאוד, ובקטעים של הדיאלוג כלום ושום דבר (נורת' גילה את דבר ההחלפה כשצפה בהקרנת הבכורה, אגב). את הסיפור הוא כתב יחד עם ארתור סי. קלארק, אחד מסופרי המדע הבדיוני המוערכים ביותר באותה תקופה, וגם אותו הוא היה מפטר אם היה יכול. ואני לא יודע אם יש אלוהים, אבל אם קובריק נמצא לידו, אין ספק שהוא משנה לו כרגע את עיצוב הכיסא. שוב.

כי קובריק ידע בדיוק מה הוא רוצה: שלמות. ועכשיו.

החייזרים האלוהיים, לעומת זאת, דווקא רצו התפתחות, והייתה להם סבלנות. ולכן הסרט נפתח מיליוני שנים בעבר, עם להקה של קופי אדם שמגורשים מבור המים שלהם. אחרי לילה מלא זוועות, ובלי שום יכולת לשלוט בסביבתם, הם מתעוררים כשלידם מונולית שחור וישר זוויות, ששר להם שירים מוזרים שמהדהדים בקרבם רעיון חדש: השימוש בכלים לשליטה בסביבה, ומכפלת האלימות שזה מאפשר.

בקאט שכבר הפך למיתולוגי הסרט מדלג מהעבר הרחוק לעתיד הקרוב, לאירוע מכונן המתרחש על גבי הירח. משהו שמתגלה שם גורם לאמריקאים לבנות ולשלוח את החללית הראשונה לצדק, כשעל סיפונה שלושה נוסעים ישנים, ועוד שלושה ערים: דייב, פרנק והאל. אפשר לשאול כמה הם באמת ערים, כי דייב ופרנק מתנהגים קצת כמו רובוטים נטולי רגש, והאל הוא בכלל מחשב. מחשב חכם מאוד וגדול מאוד, שמדבר יפה מאוד (יש לו הכי הרבה שורות דיאלוג מכל הנוכחים בספינה, והן בקלות הכי מרגשות) ושהצלחת המשימה חשובה לו מאוד. בסופו של דבר, המשימה הזו תיקח את כולם הרבה יותר רחוק משהם חשבו, כי החייזרים, מסתבר, לא איבדו בנו עניין.

"2001" הוא סרט פורץ דרך, אבל הוא גם בן 50. עד כמה כדאי לצפות בו היום? זה עניין של טעם, ולא בגלל שהסרט הגיע לגיל העמידה: כבר כשהוא יצא האשימו אותו שהוא איטי ומסתורי מדי, ושהסוף שלו פשוט מוזר. אבל אולי כי קובריק המציא הכל מחדש, ואולי כי הוא היה פרפקציוניסט אובססיבי, כמעט שום דבר בסרט לא התיישן: האפקטים נראים מצוין, העיצוב מבריק, הדיאלוגים מונחים בדיוק במקומם, והסרט הולם בך איפה שהוא רוצה ומתי שהוא רוצה. כן, לקראת הסוף יש סצנה ארוכה ופסיכדלית (אולי הכניעה היחידה של קובריק לשנת 1968) שהיה אפשר לקצר, אבל גם אחרי 50 שנה של סרטי מדע בדיוני הסרט מרגיש רענן וחדש. גם בפעם העשירית אני עדיין מגלה בו פרטים שלא שמתי לב אליהם ועדיין רואה אותו בנשימה עצורה. זה מדהים במיוחד לאור העובדה שרובם המכריע של אותם סרטים הושפעו ממנו בצורה כזו או אחרת.

"2001" הוא סרט שמכבד את הצופים שלו, ולמרות שהוא משאיר להם הרבה רמזים והרבה קצות חוט הוא בעיקר נותן להם הרבה אפשרויות לפגישה ולפרשנות אישית עם הרעיונות והסיפור שלו. והוא מכבד את הצופים כי הוא מכבד את הרעיונות שלו: בינה מלאכותית, מוסר, אבולוציה, הורות, עתיד האנושות, מחזור החיים של הפרט ושל הכלל – הוא עוסק בכל אלה ועוד, בזמן שהדמויות בתוכו גם שותות מיץ ועושות כושר ומדברות עם ההורים. והוא מכבד את הרעיונות כי הוא מכבד את הסיפור שלו ואת המדיום שבו הוא פועל, ואת מה שיש לו להגיד הוא מעביר לצופים בשפה קולנועית, לא מילולית, תוך כדי שהוא מביא את הכלל הידוע "תראה, אל תספר" לרמה כזו שאין שורת דיאלוג אחת ב-20 הדקות הראשונות או ב-20 הדקות שסוגרות את הסרט.

אני ממליץ לראות את "2001" כמו חייזר, לא כמו קובריק: מלאו דלי אחד בפופקורן, ואחר בסבלנות. זה לא סרט שדורש לנתק את המוח, אלא ההיפך המוחלט מזה, אבל הוא כן דורש להתנתק מהעולם החיצון ולשקוע לתוך הסביבה, הקצב, הסאונד, הדמויות, הטכנולוגיה, העיצוב – ובעיקר, הרעיונות והסיפור. התגמול גדול, בזמן אמת ובדיעבד: סצנת הלילה של קופי האדם עזרה לי להבין למה חושך זה מפחיד, וסצנה אחרת חזרה אלי בפעם הראשונה ששוחחתי עם אדם שדעתו הלכה ונמוגה. אם תתנו לו, הסרט יקח אתכם למסע אל היראה, ההתפעלות, האימה והתקווה הכרוכים ברעיון המסע לחלל, אל תוך המסתורין הגדול, ה-mysterium tremendum, של העידן המודרני.