סיכום 2018: רגעי השנה

מתן מסכם את 2018 עם עשרים רגעים מצחיקים, מרגשים, מטורפים ומגניבים שעשו לו את השנה.

אחרי שהכותבים בחרו את סרטי השנה שלהם ופורסם סקרט סרט השנה של עין הדג (שבו אתם עדיין יכולים להצביע), אנחנו ממשיכים בסיכום 2018 עם הרגעים הקולנועיים שעשו לנו את השנה. וב"לנו" אני מתכוון "לי".

דיסקליימר – כשאני כותב "רגעים" הכוונה היא לא לרגע מילולי. אלו רגעים שהותירו עלי רושם וכשאביט אחורה על השנה הזאת הם כנראה אלה שיעלו לי ראש. כמו כן, אזהרות הספוילר מתייחסות רק לסרטונים המקושרים, בטקסט עצמו אין ספוילרים.

20. הצניחה, "דדפול 2"

הרבה מהסרט הזה הרגיש ממוחזר וצפוי. עוד בדיחה על וולברין, עוד בדיחת מרת'ה, been there, done that. אבל אחרי שדדפול הרכיב את הצוות שלו וחשבתי שהבנתי לאן הסרט הזה הולך, הוא לוקח תפנית מפתיעה ומשעשעת ביותר. יש שיגידו מחשמלת.

deadpool2

19. הסרט שלו, "כוח הטיטאנים! חיים בסרט"

ונעבור מ"דדפול" לגרסת הילדים של "דדפול" שסיפקה לנו כמה ביצועים מוזיקליים, כשהמוצלח מביניהם הוא זה שבו רובין מפנטז על סרט משלו תוך כדי שהוא עושה הומאז'ים לסרטים, סדרות וחוברות קומיקס שונות (רובן של באטמן, באופן לא מפתיע).

18. לרקוד עם מישהו, "באהבה, סיימון"

כל עוד הוא בתיכון, סיימון מעדיף לשמור בסוד על כך שהוא הומוסקסואל. אבל הוא כבר מדמיין איך בקולג' הוא יצהיר על כך בגאווה, ואיזו דרך טובה יותר לעשות את זה מלפצוח בריקוד המוני ספונטני וצבעוני?

17. פאקינג צ'אקי, "שחקן מספר אחת"

סרטים שמכוונים לקהל הרחב ורוצים לשמור על דירוג PG-13 לרוב משתמשים בשורש פ.א.ק. פעם אחת בלבד. חלק מוותרים על כך לחלוטין, חלק סתם זורקים אותו איפה שלא יהיה וחלק אפילו מצליחים להשחיל אותו פעמיים. אבל יש גם סרטים שיודעים איך לעשות שימוש טוב בקליע הבודד הזה, כמו "אקס-מן ההתחלה" או "בי קול". "שחקן מספר אחת" מצטרף למועדון הזה, עם שימוש מעולה שגרם לי לצחוק בקול רם.

chucky

16. התאונה, "תורשתי(ספוילר)

אני יודע, אני יודע, קטלתי את הסרט הזה כאן שוב ושוב. אבל לעזאזל, לא ראיתי את זה מגיע. הסצינה הזאת, איך אומרים, העיפה לי ת'ראש.

15. לא הכיתי אותה, "חי בסרט"

עשרים מילים. שישה משפטים קצרים. עשרות טייקים. סצינה אחת בלתי-נשכחת.

14. מפגשים מהסוג האישי, "ונום"

כן, זה היה סרט גרוע, אבל לא כזה גרוע. "ונום" הוא בעצם רום-קום מפוספס שהעדיף להיות סרט קומקיס גנרי, והנשיקה בין אדי לטפיל החייזרי שלו היא נקודת השיא של הסרט המוצלח שיכלנו לקבל (וגם השורה האלמותית "בכוכב שלי אני סוג של לוזר, כמוך"). לפחות תמיד יהיה לנו את הפרומו של הבלו-ריי.

ven

13. תרגיל ירי, "כיתה ח'"

בבתי-ספר רגילים עושים תרגילים למקרים של שריפה או רעידת אדמה. בבתי-ספר בארה"ב יש גם תרגילים למקרים שבהם מישהו עם רובה מחליט לצאת למסע הרג בבית-הספר שלכם. אתם יודעים, בשגרה.

12. באולינג, "אנה והאפוקליפסה"

יש כל-כך הרבה זומבים בסרטים ובטלוויזיה שנראה כאילו ראינו כבר כל דרך אפשרית להרוג אותם. אבל לא ראיתם את כולן אם לא ראיתם ראש של זומבי יוצא מתוך מכונת כדורים באולם באולינג.

11. התבגרות וירטואלית, "חיפוש"

כמו הפתיחה של "למעלה", אבל במחשב. שילוב נהדר של רגש ונוסטלגיה.

margot

10. דב בלהות, "העולם שאחרי: הכחדה"

יש הרבה מה להגיד על סרטו החדש של אלכס גארלנד, אבל בעיקר "הולי שיט, הדב המוטנטי הזה שהקול שלו מחקה את זעקות האימה של קורבנותיו הוא היצור הכי מפחיד שראיתי השנה בקולנוע".

9. הדבר הכי גרוע שיכול לקרות בספורט, "המשחק הגדול"

רק בסרט של ארון סורקין – כשהדמויות מדברות במהירות של תת-מקלע – אפשר לקבל בסצינה של ארבע דקות קריינות על העבר של הדמות, על השאיפות שלה בעתיד, עובדות על סקי ואנקדוטה על האולימפיאדה. וזה בכלל סרט על פוקר.

8. מריר ועצבני, "שלושה שלטים מחוץ לאבינג, מיזורי"

ל"שלושה שלטים" יש משימה לא פשוטה – הם צריכים להראות שדמותו של דיקסון היא לא חיובית ולא זכויה לאהדה, אבל הם גם רוצים שסם רוקוול, שחקן סימפטי וחמוד יגלם אותה. לאורך תחילת הסרט, דיקסון מוצג בתור רדנק מגושם ואולי קצת גזען, אבל לא באמת מישהו אכזרי. ואז מגיעה הסצנה הזאת. פחות משתי דקות שמראות בצורה מאוד ברורה, עם מי יש לנו עסק כאן.

billborads

7. שירותי גברים, "משימה בלתי-אפשרית: התרסקות"

אית'ן האנט צריך לבצע כל מיני דברים מסוכנים ונועזים במהלך המשימות שלו. אבל כמה קשה זה כבר להילחם באדם קטן אחד, ועוד עם עזרה מצד הנרי קאוויל? ובכן, מסתבר שמאוד קשה.

6. הסוף, "גזעיות(ספוילר)

בקולנוע יש הרבה תשומת-לב למה שנמצא בפריים, ובצדק. אבל לפעמים מה שמתרחש מחוץ לפריים חשוב לא פחות. "גזעיות" מראה את זה כמה פעמים, אבל זה מגיע לשיא ב…ובכן, רגע השיא של הסרט. אנחנו נשארים עם דמות אחת בזמן שהאחרת יוצאת מהפריים במצב אחד וחוזרת אחרי שתי דקות במצב אחר.

5. פרידות, "האדם הראשון"

ריאן גוסלינג לא בדיוק הציג מנעד של רגשות בתור ניל ארמסטרונג בסרט החדש של דמיאן שאזל. מי שגונבת את ההצגה היא קלייר פוי המגלמת את אשתו, בעיקר בסצינה שבה היא דורשת ממנו להפרד מהילדים שלהם לפני שהוא טס לירח. זמן המסך שלה בסרט לא גדול, אבל תצוגת המשחק שלה טובה יותר מכל מה שהיא עושה ב"נערה ברשת העכביש".

4. תורו להתאבל, "הנוקמים: מלחמת האינסוף"

"תור: ראגנרוק" היה מבחינתי הדוגמה הכי קיצונית וחמורה לנטייה של מארוול להקריב כל רגע רציני או רגשי לטובת בדיחה. תור איבד לא מעט בסרט הקודם שלו, אבל במקום להתמודד עם זה הוא העדיף להריץ דאחקות עם הענק הירוק. ב"מלחמת האינסוף", האחים רוסו סוף סוף נתנו לתור הזדמנות לעכל את הרגשות שלו וכריס המסוורת' נותן את הסצינה הטובה ביותר שלו ביקום הקולנועי עד כה. היו הרבה רגעים בולטים בסרט – והסוף שלו, כמובן – אבל הרגע הקטן והאנושי הזה של אל הרעם הוא מה שהכי נגע בי.

Webp.net-resizeimage

3. יום 89, "מקום שקט"

הסרט כולו נהדר, אבל סיקוונס הפתיחה שלו – שיכול להיות סרט קצר בפני עצמו – מציג את העולם ואת הדמויות באופן שהוא כולו ויזואלי.

2. קליעים מילוליים, "בליינדספוטינג" (ספוילר)

היו כמה וכמה סרטים השנה שהתעסקו ביחסים בין שחורים ולבנים בארה"ב. אבל אף אחד מבין אלו שראיתי לא נגמר בסצינה מורטית עצבים כמו "בליינדספוטינג". קטע שבקלות יכל להתרסק ולהיראות מגוחך או קיטשי השאיר אותי על קצה הכסא לכמה דקות ברציפות.

1. השמדה הדדית מובטחת, "מרוסק"

הסרט החדש והנהדר של ג'וזף קאן עוסק בקרבות ראפ, בהם אנשים מנסים לחשוב על כל עלבון אפשרי להטיח אחד בשני. אבל ברגע המבריק של הסרט, שניים מהראפרים מחליטים שכבר נמאס להם לשמוע את אותן קללות גזעניות וצפויות והופכים את היוצרות.

אלה היו הרגעים שאני הכי אהבתי מסרטי 2018. מוזמנים להגיב עם הרגעים שלכם.