מטר הטריילרים לסרטי 2014 ממשיך. והפעם: הייתי מספר בציניות למה "רחוב ג'אמפ 22" קיים, אבל הטריילר עושה את זה טוב יותר בעצמו.
(למי שפספס: "רחוב ג'אמפ 21" היה, באופן מפתיע, ממש מצחיק).
טריילר: רחוב ג'אמפ 22
– פורסם ב 16 בדצמבר 2013Posted in: וידאו
-
דיונים אחרונים
דיונים מתמשכים
דיונים חמים
הקונספט של התיכון עבד היטב
כי הסרט הקודם לקח את הסטריאוטיפים הישנים והתאים אותם לשנים האחרונות, שנים בהם להיות גיק זה IN (זה עדיין IN להגיד 'IN'?).
אבל קולג'? יש יותר מדי סרטי קולג' מופרעים, ולפי הטריילר לא נראה ש-'ג'אמפ' יחדשו הרבה: אחווה, ביר-פונג, פצצות במגבת. מרתק, מה אני אגיד.
הייתי שמח לראות משהו אחר עם 'גאמפ', למשל לראות את שני הלא-יוצלחים האלה נכנסים לבית ספר יסודי על תקן מורים, מצפים למצוא ילדים שגדלו על ערכי שנות ה-90 ובמקום זה מוצאים שכל ילד עם אייפון ביד אחת ורטלין ביד השנייה.
לך תדע אולי זה בכל את יחדש
גם הטריילר של הסרט הראשון לא היה מלהיב
לא הבנתי מה מוצלח ומצחיק בסרט הראשון
אני חושבת שעל השני אוותר מראש.
כל כך צודקת...
כל מי שאני מכירה התלהב מהסרט, ואם אני זוכרת נכון גם באתר הייתה ביקורת חיובית, אז התיישבתי לראות ולא צחקתי, אפילו לא קצת. והעלילה הייתה משעממת. אולי זה סרט שרואים אותו עם חברים ואז הוא מצחיק? לא יודעת.
מה שבטוח, את השני אני לא רואה לבד. בזבוז זמן.
כל קומדיה מצחיקה יותר כשרואים אותה עם אנשים. צחוק הוא מדבק ולכן חווית הסרט (או הסיטקום, או מופע הסטנדאפ) לרוב תהיה טובה הרבה יותר בקבוצה גדולה מאשר לבד בבית.
זה נכון באופן חלקי בלבד
אין לי בעיה לצחוק לבד כשמשהו מצחיק אותי באמת, ובאופן כללי אני לא מהאנשים שנדבקים בצחוק. בכל מקרה צחוק ידביק אותי רק אם מלכתחילה היה פוטנציאל, ואז הסביבה תספק את ה"פוש" האחרון כדי להגיע לרף שבו אני ממש צוחקת ולא רק מעקלת קלות את זווית הפה. כשסגנון ההומור לא מדבר אליי, גם סביבה נחנקת מצחוק לא תעזור. דוגמה טרייה: בשישי האחרון חתכתי מהסלון בזמן שכולם הגלגלו מ"הדיקטטור". אחרי חצי סרט נשברתי (בפעם הקודמת החזקתי יותר, אבל כבר לא היה לי כוח לשידור חוזר). לא סובלת את ההומור האינפנטילי והמבושם של סשה ברון כהן, לא יעזור כלום. גיחכתי קלות פעמיים וזהו בערך.
מופע הוא דווקא מקרה שונה בעיניי, כי יש משהו בעצם הישיבה באולם והנוכחות הבלתי אמצעית של המופיעים שמעצים את החוויה. אני תמיד מתרגשת יותר באולם התאטרון מבקולנוע או בבית, וזה ממש לא משנה מה קורה סביבי (לצערי יצא לי ללכת לבד לא מעט), כי ההתרגשות (עד צחוק או עד דמע) היא משהו אינטימי ביני לבין עצמי, או בין הבמה לביני.
לא חושב שעניין החברים קשור
אני צפיתי לבד והצלחתי לצחוק יותר בכל רם. זה לדעתי סרט שעובד בכמה רמות: למטה יש את הומור הסלפסטיק ובדיחות הshot his dick, אבל מעל זה יש המון מודעות עצמית, קריצה לתעשייה וסאטירה מושחזת.
צריך לדעתי להיות בקיא בשביל להעריך את הבדיחות על חשבון עצמם, על חשבון הסדרה המקורית, ועל חשבון הוליווד באופן כללי (למרות שגם אצל מי שבקיא לא בטוח שיצחק – הומור זה עניין סובייקטיבי). והסאטירה יכולה לעבור לדעתי להמון אנשים מעל הראש.
לא הפתיע אותי לקרוא פה שגם את הדיקטטור לא אהבת, זו אותה סוג של קומדיה לדעתי. והייתי מכניס גם את pineapple express ואת anchorman לטריטוריה הזו. ואת הסדרות המצוירות של איש משפחה וסאותפארק וכו'
אני?
אני לא זוכרת שהייתי רשומה לאתר אלא קוראת סמויה כשראיתי הדיקטטור. דווקא נהניתי בדיקטטור, פשוט בוראט היה יותר מצחיק וגם ברונו. לדעתי סשה יותר קומיקאי מחונן משני החבובים האלה, ומסוגל להחזיק בדיחות, ברמה או שלא ברמה. אבל זה עניין של טעם.
לדעתי אתה מהלל את הסרט שלא בכדי, סרט חמוד, מאד אמריקאי וזהו, אין צורך לנתח ולהאדיר (סאטירה מושחזת?) ובטח שאינו סנסציה. לדעתי סדרת הסרטים צוברת תאוצה על רקע זה שאין די קומדיות שהן להיט בימים אלה. שוב, אפשר להתווכח על זה עד מחר, וחבל :)
לא - טעות שלי
התגובה היתה צריכה להיות בכלל לtrilliane שציינה את הדיקטטור ב"לא סובלת את ההומור האינפנטילי והמבושם של סשה ברון כהן".
אני בהחלט חושב שהסרט מציג סאטירה מצויינת של התעשייה ההוליוודית, ובלי קשר הוא היה אחת הקומדיות שהכי נהנתי מהן ב2012 (ובהפתעה מוחלטת כי לא ציפיתי ליותר מידי).
ואני לא מבין למה מופתעים שהראשון היה מצחיק
ג׳ונה היל מצחיק בטירוף לבחור יש כישרון!
זו ג'יליאן בל.
IMDB
ששיחקה בכמה סרטים ומשחקת דמות משנה בסדרה Workaholics.
כשראיתי את זה הייתי כל כך שמח בשבילה!
היא כבר ציינה בראיונות שזה אחד הסרטים האהובים עליה, ושהיא יודעת בעל פה כל סצנה ממנו. זה בטח התגשמות חלום בשבילה.