בתול בן 40

במקור: The 40 Year Old Virgin
במאי: ג'וד אפטאו
תסריט: ג'וד אפטאו, סטיב קארל
שחקנים: סטיב קארל, קתרין קינר, פול רוד, רומני מלקו, סת' רוגן

די. נמאס. נשבר כבר מכל ההתעסקות האובססיבית הזאת בסקס. בכל מקום – סקס. מחקרים הראו שכ-98% מהתעבורה באינטרנט היא פורנו, וש-90% מהתעבורה שנשארה היא אנשים ששואלים את חברים שלהם באימייל: "איפה אפשר למצוא באינטרנט פורנו?". בטלוויזיה גבולות הצנזורה הם כבר מזמן לא מה שהיו בעבר, ואי אפשר לשתות היום כוס קפה (חם, בטח שחם) עם כמה חברים לפני שאחד מהם יגיד "ואם אנחנו כבר בענייני פוליטיקה, לא תאמינו עם מי שכבתי אתמול".

איפה הצניעות? איפה החיים השמרניים מעט? איפה הימים בהם החיים לא היו מרוץ מטורף אחרי הסיפוק המיני הבא? קחו, למשל, את אנדי סטיצר (סטיב קרל, מופיע ב"דיילי שואו" של ג'ון סטיוארט). הוא בחור שמרן, עם סטנדרטים של פעם, שבאמת נותן לבחורות מרחב ולא כופה את עצמו עליהן. הוא עדיין בתול, כמובן. הבעיה היא שהוא בן ארבעים.

חבריו של אנדי לעבודה לא יכולים לתת למצב הזה להמשך. ביחד, הם הולכים לסחוף אותו לעולם תענוגות מיניים שעליו הוא יכול רק לחלום. אתם יכולים לנחש לאן הסרט הזה מתפתח מכאן ואילך. כמו 'אמריקן פאי' ועוד מיליוני סרטי נעורים לפניו (טובים יותר או, בעיקר, טובים פחות), 'בתול בן 40' מנסה להצחיק לא פעם ולא פעמיים בדרכים מעט קינקיות. ואם לא קינקיות – אז בדרכים שמערבות הפרשות גופניות שונות. או איברי גוף שצצים במקומות לא מתאימים או בזמנים לא מתאימים. אם לראות אישה שהפטמה שלה מקפצת החוצה בטעות בזמן שהיא מדברת נשמע לכם כמו אקט מזעזע ואתם לא מבינים מי ירצה לראות כזה דבר, סביר להניח ש'בתול בן 40' לא יעשה לכם את זה.

אבל לפעמים, הרושם הראשוני אינו מספיק. לחייו של אנדי נכנסת בחורה בשם טריש (קתרין קינר – היתה ב'להיות ג'ון מלקוביץ", בין השאר). במהרה, היא כובשת את ליבו , ומכאן והלאה קל כבר לנחש איך זה יסתיים. מה שמפתיע הוא שבשעה שאנדי וטריש רוקדים את ריקודי החיזור שלהם, פתאום 'בתול בן 40' מגלה צד אחר. הסרט הופך מקומדית נעורים, עם הומור שעוסק בנושאים עמוקים כמו הפרשות גופניות והסרת שיער, ל – ישמור השם – קומדיה רומנטית.

בקטגוריה הזו, 'בתול בן 40' מפתיע מעל ומעבר. נכון, הוא מוקצן עד כדי גועל, לפעמים, אבל מדובר בסרט מאוד אנושי. בשורה התחתונה, הסרט מעדיף להשפיל יותר את חבריו של אנדי, מאשר את אנדי עצמו. זה לא שאנדי קשישא מתנהג בצורה בוגרת במיוחד, אבל אין שום סיבה להאשים אותו. זה לא הוא. אלה אנחנו, וההתעסקות האובססיבית שלנו עם מה שנכנס ומה שיוצא. מדובר, בלשון המעטה, בסוג הדברים שלא הייתם מצפים לראות בסרט מהסוג הזה. שקומדיית נעורים תסתיר מאחוריה מוסר השכל? מה קורה לעולם?

אז בואו ותשמעו עוד משהו: ההומור של הסרט ממריא מעל זה של קומדיות הנעורים הבנאליות. אל תדאגו, יש כאן שפע של בדיחות פורנו, הפרשות לא נעימות, ודמויות שתפקידן העיקרי הוא להגיד "לך תזיין עז!". אבל לצידן, יש המון הומור מעודן יותר, ולפעמים, גם מצחיק הרבה יותר. אני לא אספר לכם מה קורה שם, אבל הסצינה בה אנדי מתכונן לבצע קצת אהבה עצמית היא אחת המצחיקות ביותר שיצא לי לראות בקולנוע מאז עדנה ב'משפחת סופר על'.

בדרך כלל, הדרישות בסרטים מסוג הזה אינן גבוהות מדי מלכתחילה, בטח שלא בתחום המשחק. ואכן, רוב חבריו של אנדי הם קריקטורות, ולא יותר מזה. אבל השחקנים שכן נדרשים להפגין מגוון כשרונות יותר רחב מ"תזמון קומי", כלומר, מי שמגלמים את טריש ואנדי, עושים עבודה מצוינת. בפרט, סטיב קרל בתפקיד אנדי משחק בצורה נהדרת אדם שגם כשצוחקים עליו, אי אפשר שלא לרחם עליו או להזדהות איתו. הוא כמעט גרם לי לרצות להחזיר אותו לשנות העשרים שלו, כדי שיוכל לשחק בעוד כמה קומדיות נעורים.

כפי שניתן לקרוא בין השורות, עודני משתאה מהסרט. הלכתי ל'בתול בן 40' בציפייה לסתם עוד קומדית נעורים. קיבלתי סרט שאולי לא יגרום לי להרהר מחדש על משמעות החיים, אבל בהחלט מכיל יותר תוכן ממה שנראה במבט ראשון. הפריים הראשון בסרט, בו אנדי מסתובב בדירה שלו עם זקפת בוקר, עלול להטריד אתכם מעט. אבל אני מבטיח לכם – תתגברו על הקושי. משם והלאה, זה משתפר.