והקרנת לבניך: הדברים שחסרים בכל הסרטים על יציאת מצרים

סרטי יציאת מצרים הם דרך נהדרת ללמד על יציאת מצרים - חוץ מכל הדברים האלה שהם מוציאים מהסיפור שוב פעם ושוב פעם.

יציאת מצרים הוא סיפור נהדר. יש בו הכל: מלחמה בין שני עמים שמצליחה להיות במקביל גם אישית וגם לאומית, סיפור התבגרות של אדם מתוסבך בתוך עצמו שהופך למנהיג של אומה שלמה, צפרדעים, ניסים – זה סיפור כל כך נהדר, שאין זה פלא שעיבדו אותו כמה וכמה פעמים לקולנוע. רק הוליווד לבדה עיבדה אותו ארבע פעמים: בשנות העשרים עם "עשרת הדברות" (שלמעשה רק חציו מספר את יציאת מצרים בזירוז ניכר. החלק השני הופך למעשיית מוסר על שני אחים שאחד מהם הולך בדרכי האל והשני מנסה לשבור כל דיבר ודיבר ברשימה), בשנות החמישים עם, אה, "עשרת הדברות" (הפעם אפוס של ארבע שעות בכיכובו של צ'רלטון הסטון), בשנות התשעים עם "נסיך מצרים" (הסרט הכי טוב של דרימוורקס) ורק לפני חמש שנים עם "אקסודוס: אלים ומלכים" (אקשן פופקורני נחמד, עיבוד מזעזע). בין לבין היו עוד גרסאות בארצות אחרות (כמו גרסת הטלנובלה הבריזלאית, כולל אנשים שמפילים כוסות בצורה דרמטית) ופחות מוכרות (כמו "סדר מזוכיזם" של נינה פיילי (במאית "סיטה שירה את הבלוז") – סרט שמתחיל נהדר ואז מתדרדר לרמות מביכות). יש רק בעיה אחת עם כל העיבודים האלה (ובפרט באלה ההוליוודים) – הם לא ממש מספרים את סיפור יציאת מצרים.

כלומר, אוקיי, כן, יש כאן בהחלט אלמנטים חשובים מהסיפור – פרעה, משה, קריעת ים סוף, מתן תורה – אבל איכשהו, למרות שהסיפור עובד כבר ארבע פעמים לקולנוע ולמרות שלכל סרט יש את הדגשים והרעיונות שלו, יש כמה דברים שכולם פספסו מסיפור יציאת מצרים המקורי כפי שהוא מופיע בספר שמות עצמו. אז לכבוד חג הפסח, בואו ניקח רגע לראות מה העיבודים האלה משמיטים, ולמה.

המיילדות

התורה, יגיד כל אחד, היא לא בדיוק להיט פמיניסטי. חלק אולי יגנו עליה ויגידו שיחסית לזמן ולתקופה ההיסטורית בה האירועים מתרחשים היא מאוד שוויונית, אבל בואו נזכור שהתקופה והזמן הם בכל זאת כמה מאות לפני הספירה. ולכן כל כך מתסכל שאחד מהסיפורים החיוביים והמפתיעים בכיכוב נשים בתורה – המיילדות שפרה ופועה – נדחק בצורה עקבית מהעיבודים הקולנועיים.

שפרה ופועה, כך מספרים לנו, היו המיילדות של העבריים. כאשר פרעה הודיע שצריך להרוג את כל הבנים הזכרים, לפני שהוא הלך לשלב היאור, הוא תכנן שהמיילדות יעשו את זה. כי הרי אין קל מזה – להוציא את התינוק, לקחת אותו הצידה ולהגיד שהוא לא שרד. אבל המיילדות, אוי, לא מקשיבות לפרעה. במקום זה, הן נותנות לו אחד מהתירוצים היפים בתולדות התנ"ך ("העבריות האלה יולדות כמו חיות!"). פרעה עוזב אותן לנפשן וכפרס על כך שעזרו לישראלים, אלוהים נותן להן בתים, כי גם הוא מכיר בערך של נדל"ן.

מה שמסתכל הוא בעיקר העובדה שהעיבודים הקולנועיים ידועים בכך שהם לוקחים דמויות משנה, מפארים אותן ומציבים אותן כדמויות ראשיות – בת פרעה, דמות כמעט לא קיימת בסיפור חוץ מהקטע שהיא מצילה את משה, זוכה כמעט תמיד למעמד מכובד, ב"נסיך מצרים" יש את שני הכהנים המצריים, וב"אקסודוס" המציאו את "נון" אבא של יהושע של בן נון, שיבוא ויעשה.. אה, משהו. אז למה לא הן? בדמיוני, אלה שתי דודות חוצפניות שעוזרות למשה והעבריים מול המצרים אבל לא שוכחות לקבל את הכבוד המגיע להן – הן הרי יילדו את משה הקטנצ'יק הזה שהוא היה בחיתולים, אז שלא ידבר אליהן ככה.

ולמה הן לא בעיבודים: כי, כפי שהוכיח כל עיבוד שהוא, אפשר לחתוך אותן החוצה בקלות ושום דבר, אבל שום דבר, לא נפגע בסיפור. חותכים ישר לחלק שזורקים תינוקות ליאור וממשיכים הלאה, וככה מפספסים שתיים מהדמויות המגניבות שיש לסיפור להציע.

תפקיד לאהרון שהוא יותר מ"לעמוד ליד משה"

אהרון לא יכול להתלונן – הוא מופיע בעקביות בכל עיבוד, נמצא ליד משה ועושה עם הראש "כן כן" או "וואו". וזה נחמד, אבל באותה נשימה –  בכלל לא התפקיד שלו. קודם כל, הוא "אהרון הכהן הראשי של עם ישראל" בשבילך, וזה לא סתם התפקיד של ההוא שמהנהן בצד. הוא אמנם שני בחשיבותו למשה לכל אורך הדרך, אבל כשאתה שני למי שהוא מנהיג ונביא, השניות הזאת היא לא סתם – היא באה לידי ביטוי בכל מיני דברים כמו "להביא את המכות הראשונות על מצרים, וכל הקטע שהמטה הופך לנחש".

בכלליות, אהרון אמור להיות הדובר של משה – כאשר משה מתלונן שהוא "כבד לשון", אלוהים אומר לו " בסדר, אז אהרון ידבר". ואם לא הדובר, אז לכל הפחות הוא אמור להיות המדרבן של משה שעוזר לו למצוא את דרכו. אהרון אמור להיות בכל סצנה משמעותית, מדבר במקום משה או לכל הפחות מראה שיש למשה גב. במקום זה הוא דמות משנית עם כמה משפטים, במקרה הטוב.

חוץ מזה, לאהרון יש כמה סיפורים מעניינים משל עצמו – תפקידו בסיפור עגל הזהב, מצד אחד כמי שמנסה להניא את העם מעבודת אלילים אבל מצד שני הולך ויוצר את עגל הזהב בעצמו, הוא תפקיד שאף פעם לא קיבל דגש. מות שני בניו שנכנסו לעבודת המשכן בלי אישור מאלוהים הוא סיפור טרגי ומרגש שלא מופיע בשום עיבוד שהוא.

ולמה זה לא בעיבודים: כי גיבור יש אחד. ככה זה עובד. סרטי יציאת מצרים הם אפוס של גיבור נגד נבל, וזה פשוט לא המקום ולא הזמן להתחיל להיכנס לדינמקות של הנהגה ולתת פוקוס לכל הדמויות. הגיבור הוא משה, הנבל הוא פרעה, והפוקוס הוא על שניהם. אולי יכלו לתת לאהרון לעשות איזה מכה אחת ככה בג'סטה טובה אבל זה היה מבלבל הרבה יותר מרשים כשיש דמות אחת בלבד שאחריה אנחנו עוקבים, שעושה את כל המכות ושהאחריות כולה עליה. ככה זה.

 

המשא ומתן בנוגע לשחרור #1 – הדרישות

"שלח את עמי!" נשמע מרשים.

"שלח את עמי כדי שנלך לעבוד את האל לשלושה ימים ואז חוזרים, מבטיח לך" זה קצת פחות.

אבל, מה לעשות, זה גם מה שמופיע בסיפור בתורה.

כן, יש כמה משחקים לגבי הניסוח ואין ספק שלמי שטוען שמשה בא ומהרגע הראשון אמר "שלח את עמי" יש על מה להתבסס, אבל רוב האינטראקציה בין פרעה למשה נסובה לא סביב שחרור העם מעבדות, אלא סביב חמשוש לבני ישראל.

ובהחלט יש אינטראקציה. רוב הסרטים מציגים את עשר המכות כמונטאז' בו משה מסתכל לפרעה בעיניים ועושה לו "פליז תשחרר" ופרעה אומר "לא", אבל בטקסט הם מדברים על דברים כמו "אוקיי בטיול הזה שלכם מי אמור לצאת, רק הגברים?" ומשה אומר "לא, ממש כולם גם הילדים" ואז המשא ומתן מתפוצץ ובורקסים עפים לכל עבר.

ולמה זה לא בעיבודים: הבעיה היא כמובן, שהסרטים האלה הם גם ככה ארוכים, ודיונים מסביב לשולחן הם, מה לעשות, פחות מעניינים מתמנונים שיוצאים ופותחים דלתות, ברד שיש בתוכו אש או חושך מוחלט – ובטח הרבה פחות קולנועיים.

המשא ומתן בנוגע לשחרור #2 -הקשחת לב פרעה

עוד דבר שנעדר בעקביות מהסרט זו שאלת הרצון החופשי של פרעה. כן, שאלת הרצון החופשי היא סוגיה סבוכה שסרט שלם לא מספיק כדי לענות עליה, ולזרוק אותה באמצע הסיפור לחצי שעה וללכת זה ככל הנראה לא לעניין. אבל הנה עוד דבר שלא ממש נראה לעניין בעיני אנשים – אלוהים הקשיח את לב פרעה בכוונה כדי שיסרב למשה ולא ישחרר את העם כדי שהוא יוכל להשלים את עשר המכות.

קולנועית, יש ודאי דרכים יפיפיות לעשות את זה – נראה שפרעה עומד להיכנע אבל אז משהו – משהו קטן שמזוהה עם האל, מופיע ולפתע הוא אומר "לא". אפשר גם להראות את ליבו מקשיח פיזית (הראש שלי קופץ להגדה הנהדרת של פסח של אורי פינק שם עניין הלבבות הקשוחים תפס מקום מרכזי והיה מעניין ויפה מבחינה ויזואלית).

ולמה זה לא בעיבודים:  כי זה מתחיל לצבוע את הסיפור בצבעי אפור והקולנוע ההוליוודי אוהב הרבה יותר את השחור והלבן. תארו לכם סרט אקשן שבסופו נגלה שבעוד שהנבל אכן מנוול, בכל המערכה האחרונה הוא פעל כנגד רצונו והגיבור "הכריח" אותו לעבור את זה רק כדי שאנשים יראו וייראו ושיהיה סדר בעיר שלו. זאת מטרה ראויה, ובכל זאת – בוודאי במוסר של המאה ה-21, יש איזו צביטה בלב כאשר אתה מציב שני חיילים אחד מול השני ולאחד מהם אין זכות בחירה. שוב, לא מדובר באיזה אדם תמים שנקלע לסיטואציה שגדולה עליו – מדובר באותו רוצח ששלח תינוקות למותם בטביעה המונית. ובכל זאת, מבחינה אתית של הגיבורים שלנו – זה לא בדיוק אותו הדבר כמו "הוא היה עקשן מאוד ולא הסכים להם ללכת".

כל שאר הדברים שקורים במדבר

מסיימים את קריעת ים סוף, מקבלים את התורה, עגל הזהב ו-הסוף. האמנם?

הרי יודע מי שעלעל בתורה באגביות שיש שם חמישה ספרים, לא שניים. גם סיפורו של משה וגם סיפורו של עם ישראל לא הסתיימו עם מתן תורה. חלק מהסיפורים המעניינים ביותר עוד נמצאים לפנינו (בין הוראות איקאה להרכבת המשכן וחוקי טהרה וטומאה): בלעם, החמור והקללה שלא הייתה; קורח ושאלת ההנהגה של משה; הסלע והמקל (פעמיים); מרים מלכלכת על אחיה וחוטפת צרעת; קרבות מול עמלק ושאר עמי המדבר; בקצור, קשה להגיד שחסר אקשן בשאר הספרים. אז למה הם לא?

ולמה זה לא בעיבודים:  כי צריך לסיים מתישהו. סיפורו של עם  ישראל נמשך, פרקטית, עד ימינו. בקולנוע אפשר למתוח את העניין לשעתיים-שלוש-ארבע גג. להתחיל להיכנס עכשיו לכל אירוע ואירוע במדבר – אין מה להגיד, יש דברים חשובים יותר.


אז בפעם הבאה שאתם רואים עיבוד קולנועי, תדעו שאתם מקבלים את הגרסה הכמעט-מגניבה שלו. זאת שהיא אולי מושלמת (שוב, נסיך מצרים הוא סרט ממש ממש טוב) אבל היא לא שלמה. ולא נותר לנו אלא לקוות שבעוד עשרים שנה, כשיעשו עוד עיבוד מחודש לסיפור – אולי זו תהיה הפעם שבה יוסיפו חלק מהדברים שהיו במקור ועד כה נדחקו לפינה.