8 נשים

במקור: 8 Femmes
תסריט ובימוי: פרנסואה אוזון
ע"פ מחזה של: רוברט תומאס
שחקניות: 8 שחקניות, ובהן קתרין
דנב, איזבל הופר, פאני ארדן,

לודיווין סנייה, רומי שניידר

מוזרות הן דרכי הקולנוע.
לילה אחד ליוויתי את חברי השרוי בדיכאון של תחילת לימודים, לסרט. הוא מעריץ את גווינית' פאלטרו, ורצה ללכת לסרט החדש שלה, אז באתי אתו, כי עיתותי היו בידי ואחת היא לי לאיזה סרט נלך. חיכינו בתור לקופת הקולנוע, וכשהגענו אמרה הקופאית: "בוטלה ההצגה של עשר בערב, יען כי בעיה נפלה בעותק הסרט". והנה הסרטים המוקרנים, אין בהם סרט מעניין. אז החלטנו ללכת לסרט '8 נשים', וזאת מבלי לדעת מי ומה בסרט, מלבד העובדה שהוא בצרפתית.

עלי לומר משהו על עצמי. איני מה שנהוג לכנות "חובב קולנוע איכותי". למעשה, מתנהג אני כאותו אמריקאי פרובינציאלי אשר אינו נוהג ללכת לסרט אותו לא היה מבין אלמלא הכתוביות, ואיני אוהב סרטים בצרפתית גם כאשר מזדמן לי לראותם. אז נכנסנו לסרט מבלי לדעת מה עלילתו, והכנתי את עצמי לסרט אומנותי משעמם.

ואכן, אני בטוח שמי שנוהג לראות סרטי איכות כדרך קבע יוכל לנתח בהנאה את '8 נשים' תוך שימוש במגוון רחב של מונחים סינמטיים, ותוך כדי התייחסות לגדולי הקולנוע הצרפתי. אני, לעומת זאת, לא יכול לשפוט סרט מעבר למבחן התוצאה הסופית.

והסרט עצמו? כאן הופתעתי לטובה. אין הסרט משעמם, כלל וכלל לא. למעשה, רוב הזמן אפילו לא שמתי לב שהסרט בצרפתית (אם כי הקשר הרופף בין כתוביות התרגום בעברית לאלו שבאנגלית עוררו את השאלה – מאיזו גרסה נערך התרגום? כי יש זאת לציין: צרפתית איני יודע, אך מזהה אני חוסר קשר בין אנגלית לעברית). יצא לי כבר להתנסות במספר סרטים שאינם באנגלית, וזהו אולי הראשון בו אין השפה משפיעה כלל.

כשמו, הסרט עוסק בשמונה נשים ואף לא גבר אחד. שמונה נשים אלו התאספו כולן לרגל חג המולד בבית אחד, בית אטום ומסוגר. הבית מוקף חומה גבוהה ושערו נעול, המכונית היחידה בסביבה סבלה תקלה בלתי מוסברת, קו הטלפון היחיד מנותק, ועקב השלג והחג אין איש בא אל הבית. אולי אפשר להסביר מחסור מוזר זה בגברים בכך שמרסל, הגבר היחיד בבית, נרצח בברוטליות, ואחת מהנשים שבבית היא זו שעשתה זאת. כיוון שבנעורי קראתי מספר ספרי בלשים, הפתיחה הזו נראתה לי מוכרת במקצת…

שמונה הנשים שבבית מגולמות על ידי הבכירות שבשחקניות צרפת, ורובן הגדול תאווה לעיניים. ראשונות בבית הן סוזון וקתרין, שתי בנותיו של מרסל (ולמרות שמראן עשוי להטעות, אף אחת מהן אינה מגולמת בידי אודרי טוטו). מלבדן נמצאות גם פיירט, אחותו הסקסית של מרסל (פאני ארדן); גאבי, אשתו של מרסל ואמן של הנערות (קתרין דנב); אוגוסטין, הדודה המוזרה ואחותה של גאבי; הסבתא, אימן של גאבי ואוגוסטין; ולהשלמת השמינייה – שאנל, אם הבית, ולואיז, החדרנית הצרפתייה (עם מדים תואמים והכל).

בחברת גבר אחד מת, שמונה הנשים מחכות עד לרגע בו יוכלו לקרוא למשטרה. אך כיוון שאיתני הטבע (וכמו גם הבמאי) אינם מעוניינים שתצאנה, הן כלואות בינתיים בפנים הבית, מתבשלות במיצים של עצמן, מאשימות אחת את השנייה, ומגלות סודות שהיו קבורים מתחת לפני השטח.

מגלות סודות, אמרתי? ייתכן כי המעטתי במילותי. בכל סצינה מתגלה לפחות סוד אחד שאחת הנשים הסתירה, לעיתים קרובות אפילו סודות שאין סיבה שיישמרו מלכתחילה. מספר הסודות שנחשפים בסרט עובר במהירות מגבוה למגוחך, ומצליח לבסוף להגיע לרמה של מוגזם מלכתחילה: רק כאשר תפסתי שלפחות אחד הסודות אינו אפשרי פיזיקלית, עלתה הבנה בראשי – מדובר למעשה בפארודיה מעודנת על סרטי בלשים (כולל הקלישאה העילאית של הכלב שלא נבח), בהם שקר של אחת הדמויות מוביל לנפילתה. והנה, מה קורה כשכל הדמויות משקרות?

סוף הסרט (אותו מבקשות המודעות שלא אגלה לכם, אך ללא סיבה ממשית) הוא סוף סטנדרטי של ספרי בלשים, אשר כל העובדות מובילות אליו. אבל לך תמצא את העובדות בתוך כל המידע השקרי הזה. בדרך לסוף הזה ישנן 103 דקות של סקס, שקרים ורוק'נ'רול. על השקרים כבר דיברנו. הסקס נובע מעצם העובדה שהסרט צרפתי: בשלב זה או אחר מתברר שכולן אוהבות את כולן, גם אלו שאינן בעלות קרבת-משפחה ישירה, וכמעט כולן שכבו עם מרסל. ורוק'נ'רול? נראה ששכחתי להזכיר – הסרט הוא מחזמר, וכל אחת משמונה הנשים פוצחת בשלב זה או אחר בשנסון או שיר יורופופ מקפיץ. השירים אמורים להיות ותיקים ומוכרים לדוברי צרפתית. אני, בוודאי לא תופתעו לשמוע, לא מתמצא בשירה הצרפתית, וגם לא יכול לשיר.

אל תתנו לדעתי על העלילה הבלשית המגוחכת לגרום לכם לחשוב שהסרט הוא רע. הוא פשוט לא מותח, אבל הוא מצחיק (כולל מעט הומור פיזי, שמעולם לא נראה מוצלח יותר), שמונת הדיוות הצרפתיות יודעות לשחק (גם אם המשחק מוגזם בכוונה) והסרט צבעוני ומרשים – בגדים, נשים והכל.

לכם, קוראים יקרים, כבר לא יזדמן ללכת לסרט מבלי לדעת עליו מאומה, וכבר לא תחוו את ההנאה שבגילוי שהשד הצרפתי אינו נורא כל כך. אבל לפחות תדעו זאת: אם אתם מעוניינים לראות סרט בלשי שיצא קצת משליטה, הכולל קצת מיניות צרפתית משתפכת (אך לא עירום!) ושחקניות סקסיות מכל קבוצת גיל, ומתובל מדי פעם בשיר וריקוד, ולבסוף לומר לחבריכם: "הנה, אני מלומד – ראיתי סרט צרפתי!" – '8 נשים' הוא מועמד אידיאלי. והוא אפילו מוצג בקולנוע הקרוב למקום מגוריכם, אם 'הארי פוטר' עוד לא דחק אותו החוצה.

ווידוי: אחת מהצהרותיי בביקורת זו הינה שקר מוחלט.