מבין הבמאים הצעירים הבאים, מי יהיה הסמאח הגדול ביותר?
26  |
האחים וושאווסקי ('מטריקס') |
| 29 |
ספייק ג'ונז ('להיות ג'ון מלקוביץ") |
| 32 |
גאי ריצ'י ('סנאצ") |
61  |
דארן ארנופסקי ('רקוויאם לחלום') |
| 44 |
מ. נייט שאמאלאן ('החוש השישי') |
| 20 |
סם מנדז ('אמריקן ביוטי') |
| 9 |
טוד סולונדז ('אושר') |
| 29 |
כריסטופר נולאן ('ממנטו') |
| 4 |
קורטני סולומון ('מבוכים ודרקונים') |
מספר מצביעים: 254
היה קשה לבחור
אבל על אהרו"כ לא מוותרים.. ההתלבטות היתה בין נולאן יוצר הסרט המדהים "ממנטו" ו"מ. נייט משלאיהיה" יוצר הסרט המדהים "החוש השישי" והסרט הלא-רע-בכלל "בלתי שביר". קשה להחליט, אז הטלתי מטבע וירטואלי ובחרתי. מ. נייט. מהשלאיהיה.
הבחירה לא היתה קלה אך לבסוף גם
אני (כמו הרוב נכון לרגע זה – 3 אנשים) בחרתי בשאמאלן.
למה?
כי סמאח צריך להיות לא רק במאי טוב משכמו ומעלה
אלא גם מוכר לקהל הרחב ומצליח פיננסית, לא?
לשאמלאן יש את זה, אני חושב.
האחרים: לא ראיתי סנאצ', ביוטי ואושר אז אני לא יכול להגיב
לגביהם. גם את רקוויאם לא ראיתי, אבל ראיתי את פיי, ולא
התלהבתי (אבל יש לזכור שהייתי עייף מוות).
וושאווסקי – בימוי יפה אבל אני לא התלהבתי כלכך ממטריקס
להיות מלקוביץ' וממנטו הם שניהם סרטים גאוניים ומעולים,
אבל כפי שאמרתי, הקריטריון צריך להיות גם הצלחה
והכרות עם הקהל הרחב.
אבל אם היתה האפשרות הייתי בוחר בשלושתם -ספייק, נייט
ונולאן.
קריטריונים לסמאח
אני לא חושבת שהקריטריונים לסמאח חייבים לכלול הצלחה ציבורית. לדוגמא, פיטר גרינווי הוא ללא ספק סמאח שבסמאחים, אבל אני בספק אם הוא איפשהו קרוב למצליח פיננסית.
לא רע בכלל ?!
לבילתי שביר? זה מוגזם. בילתי שביר הוא סרט משעמם לאורך כל המחצית הראשונה והמחצית השניה היתה כולה צפיה מראש ,פחות משעממת – אבל צפויה.
למרות זאת, בזכות החוש השישי של שאמאלאן הוא קיבל את קולי.
ישישה הוא סרט אימה בנוי טוב עם עלילה וטוויסט מעולים.
סרט שבו הבמאי לא צריך לצעוק "בו!" על הצופים כדי להפחיד אותם.
בלתי שביר היה בעיקר בלתי נסבל
הצבעים הכהים, הקצב האיטי והצילום דרך השתקפות אחרת בכל פעם (מישהו היה צריך לספר למר שאמילן שאפקט שמשתמשים בו יותר מדיי נמאס ממש מהר) שעממו אותי עד מוות.
סרט "מרוח", משעמם ומאכזב.
את מבוכים, אושר, ורקוויאם לא ראיתי.
מטריקס טוב מאד, כמובן, אבל… לא יודעת. קשה לי להתנבא ע"ס סרט בודד, והסרט הזה הוא בסגנון מאד מסויים. נחכה ונראה מה הלאה. כנ"ל ממנטו, כנ"ל ספייק ג'ונס – מקורי, מוזר, מעניין – אבל נחכה ונראה.
אלה סרטים "מיוחדים מדי" – מבוססים על אלמנט מסויים מאד חזק, וקשה לראות איך הם מטפלים בדברים קצת שונים. (ניסוח רע, אני יודעת – מקווה שהבנתם את כוונתי).
גאי ריצ'י לא רע, אבל הוא מתחיל לחזור על עצמו – כמו שאמילן, גם הוא יצר עד היום 2 סרטים *מוכרים* שהצליחו, וגם אצלו הסרט השני נופל מהראשון ונראה יותר כ"ואריאציה" מאשר כמשהו שונה ומקורי יותר. גיוון היא המילה, אני חושבת.
בחרתי בסם מנדז (למרות שגם במקרה שלו מדובר בבמאי של "סרט אחד") כיוון שהסרט האחד הזה כן הרשים אותי, ונתן לי תחושה שהוא יודע לטפל במגוון רחב יותר של סגנונות – השילוב של הדרמה, ההומור, האירוניה וה"מוזרות" שבסרט גורם לי להאמין שהוא יותר מבמאי של סגנון/סרט/"שטיק" אחד, ועוד יש לו לאן להתפתח.
)
(חוצמזה, הרגע בדקתי ב-IMDB וגילית שהוא בריטי, וזה כבר מוסיף לו עוד כמה נקודות…
עינת
כל כך קרוב, ואם זאת כל כך רחוק…
הקול שלי הלך לג'ונס, גם בגלל ג'ון מלקוביץ' המטורף וגם בגלל הקליפ הנהדר שהוא עשה ל"פרייס יו" של פטבוי סלים
כריס נולאן
ממנטו, צריך להוסיף מילים?
הסרט הטוב של השנה נותן לי הרגשה שעוד נשמע מילה או שתיים על הבמאי שלו…תנו לו קצת זמן.
אבל אבל אבל...
זה לא היה סרט של במאי! זה היה רובו ככולו סרט של תסריטאי מבריק. העלילה זה מה שחשוב בסרט הזה, וזה שייך לתסריטאי, אם אני לא טועה (ואנא תקנו אותי אם אני טועה).
________________________
יום לא-הולדת שמח,
גל
ביקשת, תקנתי.
תשמע, זה מאוד פשוט.
הסרט של הבמאי והתסריט של התסריטאי. כל אחד יוצר משהו אחר. אתה יכול להגיד שאהבת את התסריט או את הסרט או שילוב של שניהם. אתה לא יכול להגיד שהסרט גאוני רק בגלל התסריט מפני שאם לדוגמא היית נותן את התסריט לבמאי אחר, יכול היה לצאת סרט גרוע. חוץ מזה שבדר"כ, חוץ מבמקרים אחדים של במאים כמו טוני סקוט ומייקל ביי(שאין לי שום בעיה איתם), במאים שהם עבדים של האולפנים, לבמאי יש מילה אחרונה בתסריט.
התסריטאי נותן לבמאי את הfinal draft, שהופך אותו לbreak down(השלב האחרון בכתיבה).
מקווה שהבנת למה אני מתכוון.
יחי ההבדל הקטן
גל = בן
גל (מייפל) = בת
סתם לידע כללי.
עוד הבהרה קטנה
אאל"ט נולאן הוא גם התסריטאי וגם הבמאי של ממנטו. באמת מישהו שמגיע לו הקרדיט "סרטו של כריסטופר נולאן".
למרות כל מה שציינתי, תמיד נעים לשמוע שסרט שאהבת בויים ונכתב על ידי אותו אחד.
בדר"כ כלל זה הופך את היצירה ליותר אישית ועמוקה.
באמת?
שיט.
אם הייתי יודעת את זה מראש הייתי מצביעה לו… דג, לונגי בונגי, אפשר להעביר קול אחד מהבמאי של החוש השישי ולהעבירו לבמאי של ממנטו?
______________________
יום לא-הולדת שמח,
גל, שהתרגזה באופן סופר-אי-ראציונלי כשמישהו פנה אליה בלשון זכר. רק בקריאה שניה קלטתי שלא השתמשתי בפעלים או שמות תואר שיכולים להראות לו שאני בת, וזה עדיין צרם. מוזר. גם לכם מפריעות שטויות כאלה?
לא
כתבה מספר 52
מה פתאום?
כתבה מספר 583
כן
בתור אחת שכילדה אמא שלה תמיד אמרה לספרית לספר אותה קצוץ עד שהספרית היתה שואלת "כדאי לקצר לו עוד?" ותמיד היו פונים אליה בתור בן כתוצאה מכך, למרות שמה הבלתי-ניתן לטעיה (שהתברר מיד אחר כך), אז –
כן! כן! כן!
(ואולי זה המקום להציע אמוטיקונים בצורת סמלי זכר ונקבה).
גאי ריצ'י
בגלל שני סרטים שלו (גם סנאצ' וגם לוק סטוק). התלבטתי בינו לבין ההוא שביים את החוש השישי (איך, בפעם האלף, מבטאים את השם שלו?), אבל החלטתי נגדו בגלל בלתי שביר המניפולטיבי. בכל מקרה, כל הסרטים ברשימה מעולים, והיה מאוד קשה לבחור. סקר מצויין, בלי אף
אחד.
או שלא הבנתי טוב
או שמבוכים ודרקונים אמור להיות הזאב רווח…
הלא כן?
לא יודעת
כי לא ראיתי מבוכים ודרקונים, אבל נראה לי שאם רוצים לשים
אז עדיף לכתוב משהו כמו "בועז דוידזון (חגיגה בסנוקר)". ואני מקוה שאני לא מתבלבלת פה עם איזה אסקימו לימון או סרט מצויין אחר באותו סגנון.
אז נפלתי בפח!
אם מבוכים ודרקונים הוא על תקן
מבוכים=זאב
מי שהיה בבוחצלגיחצן.קון יודע שהסרט הזה הפך לאחד הסרטים הנלעגים של האתר. פרטים נוספים ביומית על הבוחצלגיחצן, 3.8.2001.
איזה סקר קשה!
כל כך לא הוגן. בדר"כ ברוב הסקרים יש את האפשרות הכי קורצת, או מקסימום התלבטות בין שתי אפשרויות כמו בסקר הטוויסט, אבל פה היו כל כך הרבה דברים ברי-בחירה. טוף, בוא נעבור עליהם, כי אין לי משהו יותר טוב לעשות כרגע. *מתרצת בהתנצלות*
האחים וושאווסקי – אני לא רואה בהם שום חומר סמאחי, והמאטריקס, למרות שזה סרט כיפי ומוצלח מכל הבחינות, זה לא סרט שבאמת עשה לי את זה, סרט שחשבתי עליו שניה אחת אחרי שהכתוביות רצו.
ספייק ג'ונז – יש בו משהו מגניב וקולי לחלוטין והקליפ החדש של וויזר (הוא ביים אותו, נכון?) זה הדבר הכי מתוק בעולם.. אבל עדיין, אין ב"ג'ון מלקוביץ"' את המשהו שמעבר, ועצוב לומר, אבל בצפיה שלישית הוא נעשה די משעמם.
גאי ריצ'י – ראיתי רק את "לוק סטוק". סרט חמוד, מבטאים מצויינים, אבל הוא כל כך תזזיתי ומת לעשות פיצוצים ושיגועים בעיניים, עד שבאמת אין בו שום דבר מעבר לזה.. אולי "סנאץ"' שונה. לא יודעת.
מ. נייט שאמאלאן – הא, שזה בהחלט סמאח בהתהוות. כלומר, יש לו את הסגנון ואופן הבימוי שלו, ובטח עוד כמה שנים יהיה ניתן להסתכל על סרט שעשה ולהסמיח אותו אליו ללא בעיה. בינתיים, למרות שאהבתי את "ישישה שוחה", הוא בנוי סביב הטוויסט, ואחרי שמבינים אותו לא נשאר שם הרבה למה לצפות – מה גם שזה נורא מפחיד, רוחות רפאים! *רועדת* "בלתי שביר" היה איטי נורא ורובין רייט היתה מעצבנת.
סם מנדז – "אמריקן ביוטי" היה מצויין, אבל.. אני לא יודעת. איכשהו הבמאי לא מתבלט לי.
טוד סולונדז – אני חושבת שהוא בהחלט יהיה סמאח יום אחד, הרי נושא לאובססיה כבר יש לו.. אבל מאוד לא אהבתי את "אושר", על כן אני לא אתמוך בו.
קורטני סולומון – לצערי, בשל חרם על חברת הפצה מסויימת, לא יצא לי לראות את יצירת המופת "מבוכים ודרקונים", על כן אני מנועה מלהביע דעה.
כריסטופר נולאן – "ממנטו"! איזה סרט נהדר! זו היתה התלבטות קשה. למעשה, עשיתי אנדנדינו בינו לבין
דארן ארנופסקי – שזכה. כל סצינה ב"רקוויאם" זעקה "אני סמאח! תנו לי לפרוץ לעולם!". והוא יפרוץ, אני מאוד מאוד מקווה. סרט נהדר, כמו בעיטה בבטן.. ואני חייבת להודות שזה אחד הסרטים שבאמת עצבן אותי כל מה שנחמן שניצקליין כתב עליהם. מגיעה לו הרבה יותר הכרה ממה שהוא אי פעם זכה.
ארנופסקי לשלטון! ומי יתן עוד הרבה סקרים מצויינים ומעצבנים כאלו.
סנאץ' לא שונה
"סנאץ"' הוא בדיוק "לוק סטוק ושני קנים מעשנים" רק שבמקום רובים יש בו יהלום.
טוב, אז כמובן שאני מגזים, אבל שני הסרטים הללו דומים מאד מבחינת הלוק שלהם.
איך זה ששכחתם את
קווין סמית?
שכחו אותי בבית.
או שלא.
במאי שאחריו 6 סרטים בהחלט לא נחשב "צעיר", שלא לדבר על העובדה שאם סמית' יציע לצלם סרט באורך מלא של איך מחתלים את אחותו הקטנה יהיה אולפן שיקפוץ על המציאה ויממן את כל הרעיון.
פינצ'ר ותיק מדי לרשימה?
בסך הכל הוא מאותה החבורה של ג'ונז, וליצירת סרטים ממש משלו, ולא כפופים לכל מיני החלטות אולפניות, הוא הגיע רק בשבעה חטאים. לטעמי אפשר היה להכליל אותו בסקר, למרות שהוא טיפה יותר ותיק, וקשה לי לחמוק מהתחושה שמעורבת בהחלטה שלא להכלילו דעתם של העורכים על יצירת המופת שלו, הסרט החשוב של העשור הקודם, לא נזכיר את שמו כדי שלא יתפתח דיון.
אני בחרתי בג'ונז, בזכות הקליפים המדהימים והסרט שדי מדהים בצפייה ראשונה. ויתרתי על ארנוסופנסקי מפני שלא ראיתי את פיי, ואני חושב שרקוויאם לחלום הוא סרט לא טוב, למרות שברמת הבימוי הוא גאוני (בימוי טוב לא יציל תסריט רע). ויתרתי על שאמלאן כי אני חושב שיכולות בימוי מבריקות והיכולת לבנות מתח לא מחפות על נביבות בסיסית, והיעדר כל דבר מעניין לומר לעולם. הסרטים של שאמלאן, מנסיון, מלבד התפעלות מההשקעה הרבה, מאבדים כל ערך בצפיה שניה.
סלמאת.
אה, ועוד דברים ששכחתי
גיא ריצ'י הוא מהבינוניים שבבמאינו, לא יודע איך קרה שהוא הגיע לאן שהגיע. לא כל מזדנב טרנטינו הוא טרנטינו.
בסרטים של טוד משהו לא צפיתי בכלל.
ואמריקן ביוטי הוא עוד סרט שבצפייה שנייה אתה תופס את ידיך בראשך וצועק "וואט דה הל ווס איי ת'ינקינג?!".
וואשובסקי נחמדים, אבל לא ראויים לתואר.
כריסטופר נולאן? לא נראה לי. ממנטו נחמד, אבל לא מרשים מבחינת עשייה ובאופן כללי לא מדהים.
מבוכים ודרקונים זה הזאב רווח, כאילו?
אבל זה בדיוק הסקר
הסקר שואל מי יהיה הסמאח הטוב ביותר, ואם הבימוי של רקוויאם לחלום הוא גאוני בעיניך, הרי שהוא אמור לנצח בסקר, לא?
אבל זה בדיוק הסקר
בימוי לא נמדד רק אינטגרלית, אתה בודק אותו מול התוצאה הסופית. אז ארנוסופנסקי יצר בסרט שלו קצב מעולה וגילה וירטואוזיות מרשימה, אבל התוצאה הסופית לא גרמה לי להרגיש "וואו, אני רוצה כבר לראות את הבא שלו".
אצל ספייק ג'ונז, לעומת זאת, תמיד מצפים למשהו מפתיע (למרות שלא תמיד זה קורה. הקליפ של פאטבוי סלים עם כריסטופר ווקן, לדוגמא, הוא ממש אותו הבולשיט הקבוע).
הסקר הזה מבקש ממני לנחש את הסקורסזה, הקובריק והקופולה של הצעירים. אני חושב שפינצ'ר, למרות שהוא לא עד כדי כך צעיר, נמצא כרגע בשלב ראשוני של חשיפת הגאוניות שלו, ובסופו של דבר יהיה הבמאי המשמעותי של הדור. ארנוסופנסקי לא יהיה כזה, נדמה לי, כי במאי גדול, עד כמה שזה נשמע מוזר, לא נמדד ביכולת בימוי פר אקסלנס. הוא המנצח של הסרט, ואם לא יוצא לו סרט טוב, הוא נכשל.
פינצ'ר לא צריך להיכלל
מהסיבה הפשוטה שכבר יש הסכמה כללית שמדובר בסמאח.
פינצ'ר ענק
וצריך להיכלל בגלל שהוא ביים סרטים שהיו מוכרים אבל הוא עוד לא ביים סרט מצליח שהביא לו תהילה ספילברגית
חוץ מזה..מה נשמע כולם?
חחח..אני רואה 'של מי השורה הזאת עכשיו' חחח
כן, פינצ'ר ותיק מדי לרשימה.
רשימת הבמאים שנבחרו לסקר כוללת כאלו שלא עשו הרבה סרטים, ולמעשה התבלטו רק בגלל סרט אחד (או שניים, אם הרגשנו לארג'). לפינצ'ר היו כבר כמה וכמה סרטים "גדולים" ולכן הוא לא משתתף בסקר (ואם לא אכפת לך – אני לוקחת קשה כל הערה מתחכמת שמרמזת שעורכי האתר לא הכלילו את פינצ'ר רק משום שאחד מבין שלושת העורכים לא אהב סרט ספציפי אחד של אותו במאי).
אז מה יש לנו כאן
האחים וושאבסקי שיודעים לסובב את המצלמות שלהם ב-360 מעלות בפריז פריים. ביג דיל.
דארן ארנופובסקי – שוטים חוזרים, פאסט מושן, סלואו מושן, אקסטרים קלוז אפ, עדשת עין הדג, שחור לבן, הבחור משתמש בכל טריק בספר. שמישהו יגיד לו להירגע, זה סרט לא תחרות סקרצ'ינג לצלולויד.
גאי ריצ'י – סמאח? הוא לא כזה ולא רוצה להיות כזה.
שאמאליאן – שתיקות רבות משמעות. צבעים קודרים. אם הוא יראה שהוא יכול לגוון אז אולי – אבל אם לא ימאס ממנו מהר.
ממנטו נחמד אבל כל הקרדיט מגיע לעורך שגזר והדביק את הכל הפוך.
הייתי בוחר בפינצ'ר אם הייתי יכול אפילו שהוא לא ממש חדש, אבל אין אז בחרתי בדבר הכי קרוב – ספייק ג'ונז.
דארן ארנופסקי
אחרי צפיה כפולה, הן ב"רקוויאם לחלום" והן ב"פי", לא נותר לי אלא ליחל למותו\מחלתו\פרישתו של הבמאי.
הסרטים שלו גרועים באופן שהוא לא פחות מאשר אקטיבי. הם לא סתם חולפים מול עיני הצופה האדיש, הם לא מטופשים ומגוכחים והם לא נוגעים בנפשו. הם פשוט מציקים, בלי שום ערך מוסף, ולא בשל היותם נוקבים, או דבר דומה וראוי, אלא בשל איכויות בימוי מרשימות של אותו דארן, שמסוגל להכאיב ולהתעלל בצופה, בלי שום סיבה או מטרה.
אז כן, אין ספק שזהו סוג של כישרון. אבל גם להטיס מטוס נוסעים אל תוך מגדלי התאומים זה לא עסק פשוט.
מה שהוא אמר
אני בכל אופן עדיין לא בחרתי.
אני מחכה שמישהו יתן נימוק משכנע לבחירה שאני חושבת עליה ואז אני אוכל לבוא ולהגיב על התגובה "כן, זה בדיוק מה שאני עמדתי לכתוב, באמת!"
הבחירה שלי
אני בטח מקשקש שטויות, אבל:
ספייק ג'ונז – נכון שהוא עושה יופי של קליפים, אבל עיקר הגאונות של מלקוביץ' היתה התסריט הביזארי שלו.
שמאלאן מתמחה בלעשות סוג אחד של סרטים: איטיים, עמוסים במלודרמטיות, ובעלי סופים מפתיעים. כדי שבמאי יהיה סמאח, הוא צריך קצת לחדש.
גם גאי ריצ'י עושה את הסרטים שלו באותו שטאנץ, שהוא אמנם חביב, אך לא מספיק בשביל לנצח בסקר הזה.
את אמריקן ביוטי שנאתי.
את אושר לא ראיתי.
קורטני סולומון היא (הוא?) הזאב רווח של הסקר.
מה שמשאיר אותי עם שלוש אופציות: מטריקס, ארנופסקי וממנטו.
את מטריקס אני מאד אוהב. הוא היה מפתיע וחדשני בשעתו וגם היום הוא כזה. אני גם בטוח ששני ההמשכים שלו יצליחו להפתיע ואפילו לעשות את הבלתי יאומן ולהתעלות על הראשון.
ממנטו הוא סרט מדהים שעיקר כוחו הוא בגימיק שלו.
למרות זאת, אני בוחר בארנופסקי שעשה את רקוויאם לחלום ולו רק בגלל הדרך המצמררת שבה הוא הצליח לספר את הסיפור שלו. כל מי שראה את הסרט יצא ממנו עם הרגשה חזקה של עצב ותדהמה ולדעתי, מה שצריך להכריע בשיקול כשבאים להצביע בסקר הזה, הוא הצורה שבה הבמאי סיפר את הסיפור שלו, כמה זמן לוקח לצופה "לעכל" את הסרט, החדשניות. את כל זה יש ל"רקוויאם לחלום" ולכן הוא צריך לזכות בסקר.
זו דעתי.
לכל המתלבטים או אלה שלא מכירים:
רשימת סרטי המועמדים:
http://us.imdb.com/Name?Wachowski,+Larry
כן, הייתי קצת משועממת בזמן הכנת הרשימה.
לא, עדיין לא החלטתי למי אני מצביעה. אבל זה נתן לי נקודת מבט מפורטת יותר על המועמדים.
ונקודה שחשבתי עליה רק עכשיו
איך זה שהמועמדת היחידה ברשימה, הנקבה היחידה שזוכה לתואר "סמאחית" היא הזאב רווח של הסקר שביימה את הסרט המחפיר והמטומטם "מבוכים ודרקונים"?
האם אין בשטח במאיות מבטיחות שיכולות להפוך ביום מן הימים לסמאחיות מייצגות? (סופיה קופולה עולה לראשי)
האם אין לפחות במאיות מהעבר הרחוק והקרוב שאפשר להחשיב אותן כסמאחיות? ולאן נעלם המין היפה גם בשאר תחומי הקולנוע – צילום, הפקה, עריכה, וכל שאר התפקידים האלה שמקבלים מועמדויות לאוסקר?…
יקומו הנשים ויתחילו לביים סרטים ומייד!
ד"א, התסריט שלנו נמצא כבר בשלבי ליטוש סופיים. וכן, אנחנו קבוצה של בנות בלבד. סמאחיות העתיד? בלי נדר.
מסכים איתך בהחלט
רק שחוץ מפני מרשל שטעמה מההצלחה בשנות השמונים עם ביג וג'ק פלאש המקפץ, ונורה אפרון עם נדודי שינה בסיאטל, קשה לי לחשוב על בימאיות כאלו גדולות.
את the virgin suicide"לא ראיתי אז אין לי מילה על הקופולה היורשת.
אני אשמח אם תתני לי עוד דוגמאות.
אז זהו,
שאין לי עוד דוגמאות שעולות לראש, וזאת הבעייה.
לא יודעת מה זה "ג'ק פלאש המקפץ" אבל "ביג" זה זה עם טום הנקס על הפסנתר, ו"נדודי שינה בסיאטל" זה הקיטש עם מג ריאן ואותו הנ"ל, נכון? (שאלה רטורית)
שניהם סרטים מהסוג שאני לא הכי אוהבת, מעניין אם זה כל מה שנשים אוהבות לביים.
בקשר ל"חמש ילדות יפות", אני מאוד אהבתי אותו (מספיק בשביל לראות פעמיים) אבל לא בצורה מיוחדת. מומלץ לצפייה ומראה כשרון של במאית עם פוטנציאל, וזו בעצם ההגדרה של סמאחים-לעתיד, לא?
לא ראית ג'ק פלאש המקפץ?
עם וופי גולדברג! רוצי לראות… תוכלי להשתמש בקלטת השחוקה שלי… :)
היסטוריית הקולנוע הנשי
נזכרתי שגם הסרט "נקודת פריצה" עם פטריק סוויזי וקיאנו ריבס נעשה על ידי במאית רק ששכחתי את שמה לצערי. סרט לא רע, אפילו מצטרף לאחד מסרטי הפעולה שנחשבים לקאלט כמת לחיות ונשק קטלני. אני אנסה לראות את הסרט "חמש ילדות יפות" בהקדם האפשרי ולתת לך ביקורת.
פני מרשל גם ביימה את "ליגה משלהן" והתעוררות" שהיה סרט בהחלט לא רע. נורה אפרון ביימה את "מייקל" שאני אהבתי אבל זה שנוי במחלוקת.
רצוי לציין שפני היא אשתו של גרי שביים את "אשה יפה".
היסטוריית הקולנוע הנשי
1. הבמאית של נקודת פריצה היא קתרין ביגלו והיא ביימה גם את ימים משונים (מומלץ לראות).
2. פני מרשל היא אחותו של גרי, לא אשתו.
3. עוד במאית מפורסמת היא איימי הקרלינג (קלולס, תראו מי שמדבר).
4. חמש ילדות יפות הוא סרט די בינוני (לדעתי).
היסטוריית הקולנוע הנשי
ימים משונים אכן סרט מעולה, רק חבל שכולם חושבים שקמרון הוא הבמאי, סה"כ כתב את התסריט ואני חושב גם הפיק.
קתרין ביגלו, אני אתחיל לשים לב לשם הזה. הידעת שאחותו של שפילברג כתבה את ביג?
תודה על המידע דר"כ.
אני מניחה שזה הזמן להבהיר
שקורטני סולומון, על אף שמו המטעה, הוא זכר לכל דבר ועניין. שימו לב לתמונה כאן:
http://www.canoe.ca/JamMoviesArtistsS/solomon_courtney.html
הזיפים לא מוכיחים כלום
וכל מי שחולק עלי מוזמן לעלות על קו 11 בראשון ולחזות במו עיניו בגברת עם הזקן שנוסעת בקו זה מפעם לפעם.
אותה גברת עם זקן
מטופלת בבית המרגוע שבבאר יעקב.
אה, אופס.
טוב, לפחות זה דבר אחד פחות שיוכלו להאשים בו את הנשים.
(איזה מן שם זה קורטני מלכתחילה??)
יש את קורטני תורן סמית
לשעבר מ"מלרוז פלייס" ו"אלי מקביל".
שחקנית מעצבנת במיוחד בעלת קול מעצבן עוד יותר מהעיניים העגולות שהיא פותחת בתדהמה בכל משפט שני שהיא אומרת.
עינת
עבודת הבמאי
כמעט בכל סרט הבמאי הוא האיש שנחשב למי "שבנה" את הסרט. עדיין לא הבנתי למה.
רוב הסרטים בסקר הפכו למעולים בגלל התסריט. כמובן שצריך כשרון כדי להפוך תסריט טוב לסרט טוב, אבל…
אז יוצא שהבמאי מקבל סיפור, הפקה, פעלולים, סנדוויצ'ים אמריקאים גדולים ונוטפי שומן, עושה את הגימור הויזואלי ומקבל את כל הקרדיט.
זו הסיבה שהיום אין הרבה סרטים טובים בהוליווד. אף אחד לא טרח להשקיע בתסריטאים והיום מחפשים בנרות מישהו עם סיפור טוב ומקורי.
ולכן בחרתי בטום סולונדז. אמנם הסרט "אושר" היה קצת מייגע, אבל "ברוכים הבאים לבית הבובות" ממש דיבר אלי. ותנחשו מה? הוא גם כתב את התסריט לשני הסרטים.
עבודת הבמאי
ולפני שתגיבו בזעם על ההודעה הקודמת.
כן, גם חלק מהבמאים האחרים חתומים על התסריט. אבל עדיין, "ברוכים הבאים לבית הבובות" דיבר אלי יותר מהאחרים.
התסריטאי
עומד מאחורי תסריט של סרט.
המוזיקאי עומד מאחורי המוזיקה.
הצלם עומד מאחורי הצילום.
השחקנים עומדים מאחורי המשחק.
הבמאי עומד מאחורי הבימוי… אה, לא.
זהו, שהבמאי עומד מאחורי התסריט, המוזיקה, הצילום, המשחק, וכל מה שמתרחש בסרט. הסרט הוא של הבמאי, ואם אהבת את הסרט בגלל התסריט, אוקיי, זה עדיין הסרט של הבמאי. נכון שתסריטאים הם אנדר רייטד, אבל הבמאי הוא היוצר של סרט קולנוע (לפחות באידאל, ולא ניכנס עכשיו לצרות של האולפנים בהוליווד).
הסרט של הבמאי?
אני לגמרי לא מסכים עם הקביעה הזו.
קולנוע זו עבודת צוות. תפקיד הבמאי דומה (כמו שכבר ציינו כאן) לעבודת המנצח, והוא אכן מעורב כמעט בכל דבר בסרט, אבל זה לא הופך את הסרט ליצירה שלו בלבד.
כל הרעיון הזה ש"הבמאי הוא יוצר הסרט", וכל המנגנון השיווקי שמאחורי "סרטו של…" הוא תוצאה של תפיסה שנקראת "תפיסת האוֹטֵר" ומקורה בצרפת בשנות החמישים או השישים(לא זוכר בדיוק), ודי עבר זמנה.
בשורה התחתונה – במאי טוב לא יהפוך תסריט גרוע לסרט טוב. במאי טוב עם צלם גרוע יוציא סרט שנראה חרא.
במאי טוב יכול להוציא יותר משחקן גרוע, אבל עדיין, שחקן טוב היה עושה את זה יותר טוב.
במאי טוב עם סרט טוב יוציא סרט טוב – והיה כאן באתר דיון על בלייד ראנר, ועל כך שרידלי סקוט קיבל קרדיט שלא מגיע לו, כי הצוות שסביבו היה מצויין. וזה לא נכון: אם הצוות היה טוב, והבמאי עשה את העבודה שלו כמו שצריך, אז מגיע לו קרדיט על בימוי טוב, כי הוא הוציא את המיטב מהצוות שהוא עבד איתו. מה שכן – לא מגיע לו קרדיט יחיד בתור יוצר הסרט.
איך אומרים? תראה... תשמע...
זה נכון שבמאי בעצם נוכחותו לא יהפוך תסריט לטוב, צילום לטוב או שחקן לטוב.
**אבל**
!!!
(וזה אבל גדול, למי שלא הבין)
כשאני הולך, למשל, לסרט של סטנלי קובריק, אני מצפה מאדם אחד בלבד לדאוג שהסרט יהיה טוב: סטנלי קובריק. זה אומר שכיוצר שאני מעריך, אני מצפה מקובריק לבחור תסריט טוב, לעבוד עליו ולשנות אותו עד שיהיה מושלם, לטחון לצלם את השכל עד כדי שנאה הדדית (ע"ע הניצוץ) ולהוציא את הטוב ביותר גם משחקנים בינוניים (ע"ע טום קרוז). סמאח, בהוויתו, הוא לא רק במאי עם ניצוצות, אלא אחד ששולט בסרט שלו בשלמות, ויוצר סרטים גדולים. מנסיון הסטורי, הבמאים הגדולים הם הדיקטטורים הגדולים.
ככה אני בוחר סמאח בסקר הזה. על פי מי שהצליח לתזמר בצורה הכי טובה בין כל החלקים של הסרט, ולארגן סרט מצוין.
חן חן, ביי ביי
אם לא הייתי חושב
שלבמאי יש השפעה עצומה על הסרט, לא הייתי משתתף בסקר הזה, נכון?
בוודאי שיש במאים שההשפעה שלהם על הסרט היא כל-כך גדולה עד שניתן לומר זה הסרט שלהם. אבל להכריז באופן גורף שהבמאי הוא היוצר של הסרט, זה פשוט לעשות עוול להרבה מאוד אנשים.
אני לא מדבר כאן על טרנטינו, או על קובריק, או על גיליאם. אלה במאים שגם כותבים את התסריט לסרט, שגם מפיקים אותו, ושבאמת מעורבים בכל שלב ושלב, ושאם הסרט נכשל, אז רק אליהם אפשר לבוא בטענות.
להם באמת מגיע חלק גדול מהקרדיט, והסרטים שלהם לא היו בכלל מתקיימים לולא התערבותם.
לעומת זאת, יש הרבה מאוד מקרים שבהם הבמאי נשכר ע"י המפיקים אחרי שהתסריט כבר כתוב וגמור, ואז הבמאי בא והופך את התסריט לסרט. כמובן שזה לא תהליך כל-כך פשוט, אבל הבמאי הוא חלק מצוות – חלק מאוד חשוב ומורכב ומסובך, אבל עדיין – רק חלק אחד.
אין לי כוונה להכנס כאן שוב לעניין הגדרת המילה "סמאח", נושא שכבר היה עליו דיון באתר.
מה שכן יש לי להגיד, זה שעד כמה שההשפעה של הבמאי על הסרט היא גדולה, צריך לזכור שהוא לא היוצר היחיד שלו. אני מדבר כאן על שאלת הקרדיט בלבד. לא תגרור אותי לויכוח על הגדרות התפקיד וכד'.
אגרור באבו-אבוה
מבחינתי, בשביל להיות סמאח אתה מוכרח להיות מסוגל לעמוד לחלוטין מאחורי הסרטים שלך. סמאח הוא בהכרח במאי יוצר, ותחת המדד הזה ארנוסופנסקי לא מקבל את הקול שלי, כי פשוט לא אהבתי את הסרט שלו. כנ"ל לגבי פול תומס אנדרסון, במאי שאני לא מבין למה הוא לא ברשימה הזאת, מניפולטור גאון של קולנוע ותסריטאי מחורבן, שהתסריטים המניפסטיים שלו מונעים מהסרטים שלו להמריא גבוה. נכון שלא כל הבמאים הם במאים יוצרים, אבל כל הבמאים הגדולים הם כאלה. המצב האידיאלי הוא זה שבו הבמאי לוקח אחריות מלאה על הסרט. וזה בכלל לא משנה אם הוא כתב את התסריט או לא (זה כן משנה אם הוא במאי שכיר, כי אז באמת קשה יותא לומר שהסרט הוא יצירה שלו).
חלק מהעניין בסמאחיות זה שהיכולת הגבוהה שלך שמה אותך בנקודה חריגה של חופש אומנותי בסרטים שלך, המאפשר לך ליצור סרטים טובים באמת. נדמה לי שזה גם אחד המדדים שדרכם נכנסו אנשים לסקר הזה. שוב נציין את קובריק, סקורסזה, קופולה, טרנטינו (סמאח עם יותר מדי פוזה, אבל עדיין סמאח) וכל השמות הרגילים.
בקשר לטרי גיליאם אני פחות בטוח. אין ספק שלאיש יש חזון גדול, שברזיל הוא גאונות לשמה, ש-12 קופים הוא סרט מצוין ושלהיות חבר במונטי פייתון זה לא עניין של מה בכך.
אבל האיש עומד מאחורי יותר מדי סרטים שגורמים לאף להתעקם באי נוחות. פחד ותיעוב בלאס וגאס הוא סרט אומנותי מדי ובעייתי מאוד, פישר קינג הוא סרט מחורבן פחות או יותר, והברון מינכהאוזן, עם כל החיבה שלי אליו, מלא בהרבה מדי שטויות. שלא לדבר על האובססיה של האיש עם סופים (שלושה סופים לכל סרט זה טיפ טיפונת יותר מדי).
גם אם תתעקש, לא תצליח.
אני לא אכנס לדיון על הגדרת המילה סמאח. נקודה.
קראתי מספיק תגובות על כך כדי להבין שההגדרה הזו היא בסופו של דבר אישית, ולכן גם ההצבעה בסקר היא אישית, בהתאם לאופן שבו כל אחד מגדיר את המילה סמאח.
עכשיו בעניין הקרדיט, שלשמו התכנסנו: טים ברטון *נשכר* לעשות את כוכב הקופים. זה לא פרוייקט שהוא הריץ, אלא לקחו אותו לעשות אותו בגלל הסגנון המיוחד שהוא מייצג ויוצר. האם זה אומר שזה סרט שלו? הוא לא כתב את התסריט, הוא לא הפיק, הוא לא ערך, הוא לא עיצב את התפאורות והתלבושות. ובכל זאת על כל פוסטר של הסרט היה כתוב בענק – "סרטו של טים ברטון".
בלי ספק, ההשפעה שלו על הסרט היא מכרעת. במאי אחר לא היה עושה סרט שנראה ככה. אבל הסרט הזה נראה כמו שהוא נראה (ותגיד מה שתגיד על העלילה שלו, הוא נראה מדהים), גם בגלל שעבדו עליו עוד כמה אנשים מוכשרים חוץ מברטון.
זה לא שברטון הוא לא סמאח, אלא רק שלא מגיע לו קרדיט בלעדי על יצירת הסרט.
וזו רק דוגמה אחת.
לגבי גיליאם – זה שהוא עשה סרטים טובים וסרטים פחות טובים זה נכון. אבל גם קופולה עשה סרטים מחורבנים, וזה עדיין לא לוקח ממנו כלום. הוא עשה מספיק סרטים גדולים כדי להקרא סמאח (שוב, להגדרתי).
כנ"ל לגבי גיליאם – גם אם הוא יפסיק לעשות סרטים מעניינים ויתחיל לעשות סרטי זבל קיטשיים לבני-הנעורים (מה שיהיה אכזבה בשבילי, וימות המשיח בשביל כמה אנשים אחרים), תמיד יהיו לו ברזומה את ברזיל ו-12 הקופים כדי להוכיח מה הוא מסוגל.
כבר גררתי, ננה בננה,
בלי החזרות מפתח סגור העולם אלוהים אחת שתיים שלוש.
ולענייננו: הגדרת המושג "סמאח" מעניינת לי את הטבעת ופיה, בדיוק כמוך. בוא נסגור ש"סמאח", בהגדרה, זה שגיאת הקלדה של מישהו מלפני הרבה זמן.
אבל בשביל שנוכל לדון במשהו, בוא נסכים שההגדרה הכללית היא שסמאח הוא במאי גדול.
מבחינתי, במאי גדול הוא במאי יוצר. כשטים ברטון נשכר לביים את כוכב הקופים, זו החלטה דו צדדית, שגם הוא לוקח בה חלק. אתה מדבר כאילו מישהו הכריח אותו לעשות את כוכב הקופים. לא נכון. וגם אם הוא עשה את זה בשביל כסף – אם הוצאת הספרים חייבה אותי לכתוב ספר כי אני חייב לה כסף, זה עדיין הספר שלי.
עם הרזומה של טים ברטון, אני מצפה ממנו שיבחר בסרט, ויביים סרט, ויטפל בסרט, שאח"כ הוא יכול לעמוד בגאווה מאחורי הפוסטר שמכריז עליו "סרטו של טים ברטון". במאים גדולים לוקחים אחריות על הסרטים ש*חתומים* על שמם. וזה בכלל לא משנה אם הוא כתב או לא. מנסיון, אני יודע שתסריט הוא דבר גמיש, צילום הוא דבר גמיש, ומשחק הוא דבר גמיש, ולמרות שיצירה היא דבר משותף, לבמאי יש את המילה האחרונה, כי הוא האיש שמחבר בין כל הקצוות. למעשה, תפקיד הבמאי הוא לקחת את כל החלקים ולהפוך אותם לסרט שלם.
בקשר לגיליאם – העובדה שהוא חתום רק על סרט ענק אחד וסרט מצוין אחד, וכל השאר מוטלים בספק, מציבה אותו בעמדה גבולית. כמה פוטנציאל שיש לו, ככה הוא מבוזבז. ייתכן שמבחן הזמן (שהוא *באמת* המבחן לסמאחיות – ולכן, לונג, אני חושב שצריך היה לתת לפניצ'ר להיכנס) יוכיח שגיליאם הוא יוצר בינוני שהבריק חד פעמית.
לא נכון.
מבחן הזמן עשוי להוכיח שהוא במאי בינוני שהבריק חד פעמית, תהילת עולם כיוצר הוא כבר קנה לו בחלקו בתסריט של בריאן כוכב עליון, ובמפעל חייו כאנימטור לש מונטי פייתון.
אין ויכוח
סתם בחרתי ביטוי לא נכון.
גיליאם הוא ללא ספק אנימטור ענק.
רגע, שאני אבין...
הבחור כאן הטיל ספק בסמאחיות של גיליאם ויצא מזה בחיים?!
תסלחו לי על הפאשיזם הרגעי והמודע לעצמו באופן הומוריסטי, אבל יש דברים שהם לא עניין של טעם. לו רק בשביל פריים בודד מסרט בינוני של גיליאם היה צריך להמציא את אומנות הקולנוע כולה.
ולא, אני לא אתחיל לנמק, כי אני אפספס את הטיסה שלי.
בילוי נעים
בעניין גיליאם אני לגמרי לא לבד, יש רבים שחושבים כמוני!
(גם אם הם לא תמיד באור).
אבל!
אבלאבלאבל!
שלא תהיה פה טעות,
אני נורא אוהב את גיליאם.
הבעיה היא, שאני אוהב אותו בשביל שני סרטים שלו (את סרטי מונטי פייתון אני נוטה לשייך לטרי ג'ונס). ברזיל האדיר ו12 קופים הטוב מאוד (אם כי בהחלט מאבד מכוחו, אחרי כל כך הרבה שידורים בערוץ 2) הם הסרטים היחידים שלו שמגיעים לגבהים אמיתיים. האחרים, גם אם הם מעניינים, מצולמים להפליא או נסיוניים, בהשוואה לרף שסרט כמו ברזיל מציב, הם כשלונות מרים. במיוחד פישר קינג הממית.
הוא יצא מזה בחיים רק מפני
שלא הייתה לי גישה למחשב במשך שבועיים, ויצא לי לקרוא את זה רק עכשיו.
גיליאם הוא מהגדולים שבגדולים.
הסרטים שלו יותר עשירים בדמיון, יותר מורכבים, יותר אינטיליגנטים וגם יותר מהנים משל רוב הבמאים. כל סרט שלו הוא גם חלון קטן שמאפשר לנו להציץ לתוך הראש המטורף שלו, ועל כך אנחנו צריכים להגיד תודה.
מי שלא מבין את זה ראוי לשבע שנים של צפייה חוזרת בבאטמן ורובין, ובהלוחם ה-13 בשביל הגיוון.
לכל במאי יש עליות וירידות (אני חושב שכבר כתבתי משהו בסגנון). צריך לזכור גם שהדמיון הפרוע של גיליאם הביא אותו לכל מיני כאסחים עם אולפנים, בגלל שלא נותנים לו לעשות סרטים כמו שהוא רוצה (ע"ע ברזיל, הגרסה המצונזרת).
ואם יוצאים לו גם סרטים יותר חלשים, זה בגלל שהנושאים שהוא בוחר להתעסק בהם הם מסובכים ומורכבים לקולנוע, לדוגמא – פחד ותיעוב בלאס וגאס, שמבוסס על ספר מטורף והזוי לחלוטין (כך שמעתי. לא קראתי אותו. מישהו, אגב,יכול אולי להאיר את עיני עד כמה הסרט נאמן לספר?)
אני מסכים איתך שהתסריטאים לא מקבלים מספיק קרדיט.
אבל בכל זאת לבמאי יש את המילה האחרונה בסרט. ככה לפחות אני רואה את זה. הסרט בסופו של דבר שייך לבמאי ולא לתסריטאי, ואילו התסריט שייך לתסריטאי.
אתה יודע מה, הייתי שמח אם היית קורא את התשובה שלי לגל.
איפה טום דיצ'לו?
ומי זה הילד שביים את דראקו?
אף פעם לא פירטתי את ההתלבטויות
שלי בסקרים. לכל דבר יש פעם ראשונה.
1. וושאבסקי: במטריקס נהניתי מאוד, אבל הבימוי זה לא העיקר ולא מה שמשך אותי בסרט הזה (אלא התסריט והפעלולים וסצינות הלחימה).
2. ספייק ג'ונז: איש מגניב, אחלה קליפ לפאט בוי סלים, אבל את "ג'ון מלקוביץ"' פשוט לא אהבתי. רעיון מעניין שנוצל בצורה שלא משכה אותי בכלל.
3. ריצ'י: לא ראיתי את סנאצ', אבל לוק סטוק היה אחלה. שוב, בגלל התסריט.
4. ארנופסקי: לכאן הלך הקול שלי. הצליח לקחת עלילה מאוד פשוטה ולא מסובכת ולהפוך אותה לבסיס של סרט מרתק, מרגש, ומזעזע, (גם בזכות שחקנים מדהימים).
5. מ. נייט: החוש השישי הוא מה שהוא בזכות הטוויסט ובזכות היילי ג'ואל אוסמונט וברוס וויליס.
7. סם מנדז: שוב, המשחק המרגש והתסריט הנהדר אחראים ליופיו של הסרט.
8. סולונדז: אויש, אויש, אויש. כמה שהתאכזבתי מבית הבובות. ציפיתי מהסרט להמון והא לא נתן לי כלום. אולי אני אסלח לו אם הוא יביים את הסרט של הסימס:
כתבה מספר 438
(נו, שמישהו יציע לו כבר)
9. אהבתי את ממנטו, אך יותר אהבתי את הגימיק שלו.
התלבטתי פה טיפה, ואז חשבתי על זה שהסגנון של ארונופסקי פשוט יוצא דופן ומיוחד. (ראיתי איזה חצי שעה מפיי. אני צריכה להמשיך מתישהו) וזה בעיני, מרכיב סמאחיות הכרחי, שלא כ"כ ראיתי בממנטו.
10. נו באמת.
ועכשיו הבנתי למה אני אף פעם לא טורחת לעניין אותכם בדעותיי. אני פשוט עצלנית מדי בשביל לכתוב כאלה הודעות ארוכות.
ללא ספק ספייק ג'ונז
בקושי היתה פה תחרות, אולי טוד סולונדז שאני צופה לו עתיד מזהיר היה סיכוי.
והסיבה הכי פשוטה, שלהיות ג'ון מלקוביץ' הוא הסרט הטוב ביותר ברשימה זו, והוא הבמאי היחיד שאני בטוח לגמרי שיוכל לפרוץ ולהישאר בדפי ההיסטוריה.
בקשר למולאן, אני לא בטוח כי מפה מצבו יכול ללכת לכל כיוון, ואישית לא התלהבתי כל כך מממנטו.
ואילו לרומפסקי – אני בספק שמישהו ידע מי זה בעוד חמש שנים. אם הוא עדיין לא פרץ (בצדק) כבר, הוא לא יפרוץ את מחסום הסמאח. חוץ מזה, למה שירצה לפרוץ? כל מה שהוא רוצה זה לפנות לקהל המחתרתי ש"מבין". אני לא חושב שהוא ידע מה לעשות עם ההצלחה.
מרגל אירני
אז ככה, מתוך הרשימה ראיתי את 'מטריקס', 'החוש השישי' ו'ממנטו'. אבל השאלה היא על הבמאים, וראיתי את 'פאי', לכן גם הבמאי של 'רקוויאם' מצטרף לבחירה.
עד פה הכל מובן.
הבעיה היא שאת כל אחד מהסרטים הנ"ל אהבתי מאוד, על כולם חשבתי המון המון לאחר הצפייה ובכלל.
לכן אני כרגע לא יכולה להצביע (אין לא יכול – יש לא רוצה!) לאף אחד מהמועמדים – פשוט כי מבין מי שאני מכירה כולם טובים, ואין את השאלה של מי הכי טוב, כי כל אחד מהם כל כך שונה בסגנונו שאי אפשר בכלל להשוות.
נקמת המרגל האירני הקטלני
רק היום ראיתי את רקוויאם לחלום, וקולי כבר הספיק להירשם לטובת דארן ארנפו-מה-שלא-יהיה.
אמנם, כמו שכבר ציינתי, הסרטים האחרים -ובראשם המטריקס- חביבים עליי מאוד, אבל אין ספק שמבחינת הבימוי, לאחר שכבר ראיתי 2 סרטים שלו, ארנפובסקי (?) לוקח ובגדול.
אני בדרך כלל לא שמה לב לבימוי ולדברים כאלה, כלומר אני פשוט יודעת אם הסרט מצא חן בעיני או לא, אבל במקרה הזה אפילו אני לא יכולתי להתעלם מעבודת הבימוי הגאונית. באמת! סרט חזק ומצוין, והבימוי בו, כמו בפיי, מסתמן כסמאחי לעתיד.
יופי, זה שוב קורה לי.
הצבעתי, ועכשיו אני מתחרטת (למה, למה אי אפשר לשנות הצבעה…?).
יותר מתמיד…
עקב זה שראיתי בדיוק שלושה סרטים ברשימה החלטתי להצביע לזאב רווח, ורק אז חשבתי על זה שלחוש השישי באמת היה בימוי מצוין.
אוף, עכשיו אנ יצריכה
דיוויד פינצ'ר
באמת למה הוא לא בסקר? אז מה אם הוא קצת יותר וותיק משאר החבר'ה? סמאח טו בי.
הוא היה מקבל את הקול שלי בלי לחשוב פעמיים.
אבל לא, אז נלך אחד אחד-
האחים וושאווסקי- מטריקס היה סרט חביב, אבל לא מצדיק את כל הטררם, אוקיי, אז האפקטים טובים, אוקיי, אז השילוש הקדוש קארי-אן-מוס, אבל רעיון שנשחק ונטחן עד דק, ומשחק לא מדהים.
ספייק ג'ונז- הבחירה שלי, קודם כל בגלל הקליפים המדהימים שעשה לביסטי בויז, ביורק, פטבוי סלים, וויזר, פארסייד, אר.אי.אם, דאפט פאנק ובטח עוד כמה שאני לא יודע עליהם, ושנית כל בגלל להיות ג'ון מלקוביץ' הגאוני, לטעמי אחד הסרטים היותר טובים של השנים האחרונות.
גאי ריצ'י- לא ראיתי את סנאצ', אבל כן את 'לוק סטוק', סרט חביב, מצחיק, אבל לא מעבר לזה. וחוץ מזה הוא בעלה של מדונה.
ארנופסקי- (עדיין) לא ראיתי רקוויאם לחלום.
שאמאלאן- אהבתי את החוש הששי מאוד, אבל בלתי שביר סרט מעצבן וגרוע לחלוטין.
סם מנדז- לא אהבתי את אמריקן ביוטי. פשוט ככה.
סולונדז- לא ראיתי אושר.
נולאן- וגם לא את ממנטו.
סולומון- נו באמת.
אני מבין שהסקר מוגבל
לבמאים שהסרטים שלהם הוקרנו על גבי מסכי הקולנוע בארץ?
כי חסר לי מאוד אנדרו ניקול ("גאטאקה"). בהיעדרו, אני מצביע לדארן ארונופסקי – מ-"פיי" דווקא לא התלהבתי, אבל "רקוויאם" היה מדהים בלי ספק.
הבחירה קשה...
וזה כבר אומר שזה סקר מצויין, מפני שיש כל כך הרבה אפשרויות הגיוניות.
1. האחים וואשובסקי – מאטריקס אחלה סרט, והמגע העיצובי שלהם, האווירה והכל, מבטיחים לנו עוד כמה שנים טובות. יהיה מעניין לראות את הסרט הבא שלהם שהוא לא מאטריקס (בטח אי שם ב-2005…)
של הסקר הזה.
2. ספייק ג'ונז – להיות ג'ון מלקוביץ' הוא אחד הסרטים הכי מקוריים מבחינה עלילתית שיצאו כבר הרבה זמן, והקרדיט על כך מגיע יותר לתסריטאי מאשר לבמאי. בכל מקרה, סרט מוזר, שגם מוכיח שהוא יודע לביים סרטים ולא רק קליפים.
3. גאי ריצ'י – קודם כל הוא בריטי, וזה כבר נותן לו נקודות זכות אצלי (לא שאפשר לקנות משהו בנקודות האלה…). זה שהוא חשף בפנינו את עולם הפשע של לונדון, על שלל הטיפוסים והמבטאים שלו, זה גם אחלה. הבעייה מתחילה בזה שסנאצ' -למרות שהוא מהנה – הוא גם דומה מדי ללוק-סטוק, וזה מראה שאולי נגמרו לו הרעיונות מהר מדי, ואולי העתיד לא מזהיר כל-כך.
4. ארונופסקי – ראיתי את פאי, שהוא מוזר ולא קל לעיכול, אבל עדיין מעניין, ומראה הרבה פוטנציאל. לא ראיתי את רקויאם לחלום, למרות שהיו לי המון הזדמנויות. אם רק הייתי קורא את הביקורת של דן ברזל עוד כשהיה באפשרותי לראות את הסרט…אבל הייתי אז במקום רחוק ועוד לא נשאבתי אל האקווריום.
5. שיאמאלאן – כשחושבים על זה, מדובר במקרה דומה לזה של ריצ'י: סרט ראשון מצויין, שהכיר לעולם את האיש ואת סגנונו, סרט שני נחמד, שמנסה יותר מדי לחקות את הראשון.
בכל מקרה, חייבים להודות שיש לו סגנון יחודי, וזה שהסרטים שלו הם איטיים כל-כך בתקופה בה סרטים הולכים ונהיים יותר ויותר דומים לקליפים, זה רק עושה אותו ליותר מיוחד.
6. סאם מנדז – אהבתי את אמריקן ביוטי, אבל המשחק של ספייסי עשה עלי רושם יותר גדול מהבימוי. אולי אני טועה, והוא במאי גדול. נחכה לסרט הבא שלו, ונראה.
7. טוד סולונדז – לא ראיתי אף סרט שלו, אז אני לא יכול להגיד עליו כלום.
8. כריסטופר נולאן – הבחירה שלי. ממנטו השאיר אצלי רושם חזק מאוד. גם מבחינת התסריט וגם מבחינת היכולת של במאי לקחת רעיון כל-כך מסובך ולהוציא אותו אל הפועל. הבמאי שהכי מעניין אותי לראות מה יהיה הצעד הבא שלו.
9. קורטני סולומון – רק לפי התגובות על הסרט כאן באתר אפשר להבין זה ה
ההסברים שלי
האחים וושאסקי – מאטריקס היה סרט גדול – ללא ספק. ואני מניח שאם הוא היה טרי בקולנוע הייתי בוחר בו (ולא רק אני). סצינות האקשן מבוימות בצורה מושלמת, והתסריט מעניין וחכם. לעומת זאת את "קשורות" לא ראיתי, ואני לא חושב שהרבה אנשים שמו לב לסרט הזה לפני שיצא המאטריקס, אז אני מניח שלגבי האחים W נצטרך לחכות להמשכים של המאטריקס שאו יעלו אותם לדרגת סמאחים או יורידו אותם לדרגת כריסטופר קולומבוס.
ספייק ג'ונז – לא ראיתי את "להיות ג'ון מלקוביץ"' ואני לא חושב שאפשר לשפוט במאים לפי קליפים שהם ביימו כי זה לא תמיד עובר טוב למסך הקולנוע. בכל מקרה לפי הבנתי "להיות" מסתמך קודם כל על תסריט מאוד מקורי מה שגורם לספקות מדוע הסרט הוא טוב( אם בכלל).
גאי ריצ'י – ראיתי רק את סנאץ' שהיה חביב ביותר אבל לא עשה לי את זה יותר מידי- בעצם קומדיות אף פעם לא עושות לי את זה – אז קצת קשה לי לשפוט אותו, למרות שיש פה פוטנציאל. מה שמוריד קצת מהפוטנציאל היא העובדה שסנאץ' נחשב להעתק של סרטו הקודם "לוק סטוק". אז נצטרך לחכות לפחות עוד סרט אחד בשביל להיות בטוחים.
דארן ארנופסקי – הבחירה שלי.
למרות שאני מחפש אותו בנרות, את "פיי" עוד לא ראיתי ואני מאוד רוצה לראות. בלי קשר ל "רקוויאם לחלום" הרעיון של "פיי" נראה לי מאוד מעניין.
אני לא ארחיב על "רקוויאם" ו על כמה שהסרט גדול כי עשיתי את זה כבר בביקורת שלו, אבל העובדה שארנופסקי לקח תסריט שיכול היה להיות אחד הסרטים הכי משעממים בהסטוריה, והפך אותו ליצירת מופת – אומר הכל.
אה.. , ואני חייב להוסיף עוד פעם שהפסקול של "רקוויאם" הוא פשוט מהפנט.
שאמאלאן – "ישישה שוחה" היה סרט מאוד מסוגנן, אבל לא סרט שאפשר לראות יותר מפעמיים: פעם ראשונה להתלהב מהטוויסט ופעם שניה להבין איך הוא עשה את זה.
אחרי "בלתי שביר", המסקנה היחידה היא ששאמאלאן הוא במאי נוסחאתי. מה גם שהטוויסט בבלתי שביר הוא לא מי יודע מה…
נחכה ונראה.
סם מנדז – "אמריקן ביוטי" היה סרט טוב מאוד , אבל אין לי מה להגיד עליו חוץ מזה(וחוץ מזה שמינה סובארי מדהימה), וסם מנדז נשאר חידה מבחינתי. אבל אולי לא ראיתי את ביוטי מספיק פעמים בשביל להעריך אותו בצורה הנכונה.
טוד סולונדז – לצערי, לא ראיתי עדיין אף סרט שלו.
כריסטופר נולאן – ממנטו הוא סרט כל כך מקורי ומיוחד מה שמציב את נולאן בבעיה גדולה לקראת הסרט הבא שלו: " How the hell do I top this ? ". ובאמת יהיה לו קשה לא להכנס למשבצת הנוסחאתית של שאמאלאן. אבל גם אם לא יצא שם בתור סמאח, בפנתיאון התסריטאים יהיה לו מקום של כבוד.
קורטני סולומון – הגימיק של הבמאי הזה הוא השם, שאמור למשוך לקולנוע פמינסטיות שהולכות לראות רק סרטים שבוימו על ידי נשים. על פי "מבוכים ודרקונים", זה לא עובד כל כך.
סתם, לא ראיתי את מבוכים ואין לי שום דבר להגיד עליו או על הבמאי של הסרט.
(עכשיו רק חסר לי שאני ילחץ על שלח, ואיכשהו ההודעה לא תעבור).
ההסברים שלי
חכה שתשמע את הפסקול של פיי.
ממכר!!!
הפסקול של פיי:
אמנם הולך מצויין ביחד עם הסרט, אבל לשמוע אותו לבד? לא נראה לי משהו שהייתי נהנה ממנו.
ומה עם הבמאי של מולאן רוז'?
יהיה שמו אשר יהיה…
ומה עם הבמאי של מולאן רוז'?
באז לארמן או לורמן, אם אני לא טועה.
וממש נדמה לי שהוא זה שהוציא לפני כמה שנים טובות את "שיר הנאום", אם הנאום של השבע דקות על מקדמי הגנה? לא דמיינתי את זה נכון?
באז לרמן
לא יכול להיות מועמד לסמאח, ולו רק בגלל שב'רומאו ויוליה' שלו, כיכב שחקן אלמוני בשם ליאונרדו דיקפריו. בקיצור, הוא לא 'מחכה להזדמנות', הוא קיסל אותה מזמן.
ואני דווקא נהניתי מאוד ממולאן רוז', אגב.
וכדי לקדם ביקורת
מאותה סיבה הייתי פוסל את שאמאלן. סמאח מותר לו שישתמש בשחקנים ידועים, מועמד לסמאח צריך שיוכיח יכולתו לבנות סרט בלי שם מושך קהל (ובאשר למלקוביץ', אמנם הוא ידוע, אבל אם ישנה כת ההולכת לסרט רק בגללו – קיומה נעלם ממני).
לפני יומיים קניתי את הדיסק שלו
(שנמכר ב"טאואר" ב-20 ש"ח).
באז לרמן/לורמן שמו (כפי שצויין כאן).
מדובר בדיסק אוסף עם מיקסים, עיבודים וקטעים מתוך סרטים ופרוייקטים שונים שהוא ביים (כמו אופרות באוסטרליה, למשל).
כמו כן האוסף כולל גם את "שיר הנאום" הבלתי נמנע (ואני דווקא אוהבת אותו).
דיסק לא רע, ובהתחשב במחיר – אני בחלט מרוצה
את רומיאו+יוליה לא כ"כ אהבתי, אבל "מולאן רוז"' הקסים אותי לגמרי, ואני בהחלט שוקלת פעם שניה (+רכישת פסקול אופציונלית).
למתלבטים: יש התאמה לא רעה בין אוהבי מחזות זמר לאוהבי הסרט, וההיפך. אם אתם משונאי הז'אנר – חיסכו אותו מעצמכם. אם אתם חולים עליו – רוצו מייד, זה בהחלט סרט שצריך (וכדאי מאד) לראות על המסך הגדול.
עינת
כן, הבמאי של מולאן רוז'
באמת ראוי יותר לתפקיד הזאב רווח מאשר קורטני סולומון. אם כבר מחורבן, אז עד הסוף.
מה דעתי?
קודם כל, בחרתי שאמאלאן, ולו בגלל שאהבתי מאד את הסרטים שלו, יותר ממה שאהבתי את הסרטים האחרים.
יש בסקר הזה בעייה מרכזית- הוא לא שואל איזה במאי הוא הטוב במיוחד, אלא איזה במאי יהיה הסמאח הבא. סמאח זה גם תואר שמערב פופולריות, והבחירה קשה.
במאים שעשו רק סרט טוב אחד, במיוחד כאלו שבהם התסריט הוא העיקר, עוד לא הוכיחו שיש להם את מה שיוצר סמאח- היה להם סרט טוב אחד. לכן ספייק ג'ונס וכריסטופר נולאן לא יכולים לזכות כרגע בסקר הזה, וכך גם האחים ו'- סרט גדול אחד, גם עם המשכים, הוא עדיין לא סמן.
מה שמשאיר שלושה מועמדים עיקריים: ריצ'י, ארונופסקי ושאמאלאן.
לריצ'י יש סגנון בימוי מאד קופצני, מאד אנדרנליני, והוא בעלה של מדונה. אבל משהו חסר.
ארונופסקי ושאמאלאן שניהם ראויים לתואר סמאח, אם הסרטים הבאים שלהם יקיימו מה שהראשונים הבטיחו. לשאמאלאן יש יתרון קל, מכיוון שהוא גם פופולרי בין צופי קולנוע "רגילים", אבל בעין הדג הם רצים ראש מול ראש. לכן בחרתי בבמאי שיותר אהבתי- שאמאלאן.
אין לי מוסג במי לבחור כי אני לא מכירה פה שום במאי אבל לפי הסרטים מבוכים ודרקונים היה הכי יפה פה . כשאני רואה סרט אף פעם לא מענין אותי מי הוא המפיק או הבמאי או מעצב התלבושות העיקר שהסרט יהיה יפה . דרך אגב איך אפשר להוסיף את הלבבות והצורות הללו לתגובות ?
מה?!
מבוכים ודרקונים הוא הזאב רווחו לא נועד בתור אופציה רצינית. להוספת הציורים (אמוטיקונים באזורנו) יש להשתמש בלינק בתחתית הדף או בלינק הזה http://fisheye.co.il/static/emot.htm
מה?!
יש הצלחתי , תודה
והזוכה הוא:
לאחר צפייה חוזרת ונשנית בסרטו הגאוני של הבמאי הסקוטי נמוך הקומה גאי ריצ'י הגעתי למסקנה שהוא ללא שום ספק הסמאח הבא. הסרט המדובר הוא "סנאצ"' אשר בו משחק ויני ג'ונס המלך. אחרי צפייה בסרט כזה המסקנה המתבקשת היא שהבנאדם הוא פשוט גאון קולנוע, ולדעתי מצפה לו עתיד מזהיר בתעשיית הקולנוע הבריטי, שידעה הרבה חרא בזמן האחרון.
נ.ב. כל מי שנתן את קולו עבור האפס ההודי מ. נייט שיאמשהו לא מבין כלום מחייו האומללים
והזוכה הוא:
אמנם סנאצ' היה סרט מקורי אבל סרט אחד לא הופך במאי לסמאח או רב סמאח (צריך גם תואר כזה לגדולי הסמאחים). סנאצ' הוא גירסא משופרת (לדעתי, לפחות. יש גם כאלה שטוענים שלהיפך) של סרטו הקודם של ריצ'י, לוק סטוק ושני קנים מעושנים. שני הסרטים בנויים באותה תבנית, ועם כל היופי של התבנית, היא נמאסת אחרי פעם פעמיים. מה שיחרוץ את גורלו של ריצ'י יהיה סרטו הבא, שבו נראה אם מדובר בלוק סטוק III או שמא ביצירה חדשה ומקורית.
מנדז מנדז מנדז.
עם כל אי-הבנתי בקולנוע, אני עומדת בתוקף על העובדה שאמריקן ביוטי הוא סרט עם בימוי מצוין. המשחק והתסריט תופסים את תשומת הלב, אבל הסרט הולך בקטעים מסוימים על קו די דק בין טירוף לגיחוך, ובלי במאי טוב הוא היה נופל נפילה קשה לצד של הגיחוך.
זהו. חוץ מזה, ובלי קשר, ראיתי את "החשוד המיידי" אתמול (כן כן, רק אתמול, בפעם הראשונה) והתרשמתי עמוקות. אממ, זהו. אין לי משהו חכם להגיד על הסרט הזה שלא נאמר כאן איפהשהו.
יש! אני לא לבד!
ממש מוזר.
סוף סוף החלטתי למי אני מצביעה וגם לחצתי על שמו של הבמאי המוכשר, ואז באה לי הודעה שאסור להצביע יותר מפעם אחת.
ואני בטוחה במאה אחוז שלא הצבעתי עדיין.
האם משהו נדפק במערכת עין הדג? האם אישיות שניה שלי השתלטה לי על הגוף בזמן שישנתי והצביעה במקומי? או שאחי הקטן החליט להכנס פתאום לעין הדג ולבדוק לי הודעות? המשך בפרקים הבאים.
ממש מוזר.
אולי מישהו נכנס לך לחשבון??? כדאי שתחליפי סיסמא בכל מקרה ליתר ביטחון.
ולינק מתאים...
http://fisheye.co.il/user.php3?Mode=Password
חייבים להצביע עם התאמה אישית?
לא בדקתי, אבל נדמה לי שהצבעתי בעבר בלעדיה…
(האם זה מאפשר להצביע יותר מפעם אחת?)
הממממ…
עינת
סוף סוף סקר רציני
לונג ג'ון הבטיחה לא מזמן שהסקר הזה יהיה רציני, אחרי מגיפת הסקרים ההומוריסטיים, ו- או, איך שהיא קיימה. סקר שמבטיח ויכוחים מפה עד להודעה חדשה על נושאים מעניינים כמו הגדרת הסמאח ובכלל. סקר שהבחירה בו קשה ביותר, כי מועמדים רבים ראויים. עבורי הסקר קשה במיוחד מכיוון שצפיתי לפחות בסרט אחד של כל אחד מהמועמדים, כולל הזאב-רווח. למעשה, ישלי כל-כך הרבה מה להגיד על הסקר שפיצלתי את דברי, לשם הנוחיות, למספר הודעות. הודעה זו תעסוק בסקר עצמו ובתגובתי אליו בכללי, בעוד שהבאה תדבר על כל אחד מהבמאים ותביא את שיקולי ההצבעה שלי.
הסקר מדבר על במאים 'צעירים' מהשנים האחרונות, ואני מבין זאת כקטגוריה של במאים שהוציאן לכל היותר שני סרטים ידועים, ושעשו זאת בשנים האחרונות. מסיבה זו, אגב, אינני מקבל טענות כמו 'הוא עשה רק סרט אחד'. חלק מהעניין בסקר הזה הוא הבחירה הלא-פיירית על בסיס יצירה אחת או שתיים. אכן מדובר בגל מרתק, אפילו יותר מגל הטרור או מגל ה'גל'.
לגבי הכללות / אי-הכללות: לי דווקא לא חסר כמעט אף אחד בסקר, למעט אולי נוכחות נשית (כפי שהוזכר לעיל). סופיה קופולה הייתה מתברגת יופי להגדרות הסקר, אבל קשה לי לראות את מי היא הייתה יכולה להחליף.
לעומת זאת, אני חושב שנכון הדבר לא לכלול ברשימה את סמית', פינצ'ר או סודרברג. לכולם כבר יש התחלת קריירה, עם שלושה סרטים חשובים לפחות (פינצ'ר: 'המשחק','שבעה חטאים', 'מועדון קרב'). הם לא שייכים ל'דור' הזה של הבמאים, לדעתי. אנדרו ניקול ('גאטאקה') גם הוא פעיל יותר זמן מהשאר, שהוציאו את סרטיהם הראשונים ממש בשנים האחרונות. מי שאולי חסר לי הוא פול תומס אנדרסן ('מגנוליה') אבל גם לו אני לא מוצא ממש מקום. אז דווקא מהבחינה הזאת, זה נראה בסדר.
לגבי שיקולי הבחירה לגופם – בהודעה הבאה.
שלב הטיעונים
ועכשיו לבחירה. אציג את הבמאים מהנמוכים (בעלי הסיכוי הנמוך ביותר, לדעתי, להפוך לסמאחים) לגבוה.
מקום אחרון:קורטני סולומון. זאב רווח איום במיוחד. התעלות.
מקום לפני אחרון: גאי ריצ'י ומ. נייט שאמאלן. ב-א-מת, חבר'ה, אני לא מבין מה מ. נייט עושה במקום הראשון. לא אהבתי את 'החוש השישי', אבל גם מי שאוהב אותו יסכים שהוא, בסופו של דבר, סרט די סטנדרטי עם טוויסט מקפיץ. הסרט לא מבוים יותר טוב מ'החשוד המיידי' ומעשרות סרטים אחרים. הוא ז'אנריסטי מאוד ולא מחדש הרבה. מסמאח אנחנו מצפים לטביעת יד בסרטים, לחוש מיוחד. הדבר מרגיז במיוחד, בהתחשב בכך שאפילו מעריצי מ. נייט מסכימים ש'בלתי שביר' דומה מאוד ל'חוש השישי' ופחות טוב ממנו, כך שאין לנו שום מימד של התפתחות או הפתעה מסרט לסרט, שנחוץ כל-כך לסמאח אמיתי. לגבי ריצ'י אני טוען אותן טענות בדיוק, עם ההבדל הקטן שאצלו אהבתי את 'לוק סטוק' (בסנאצ' נרדמתי).
מקום רביעי: הוושאבסקים. כן, ויזואליה נהדרת בשני הסרטים שלהם שראיתי ('קשורות' היה מצוין), אבל ויזואליה בלבד לא מספיקה לסמאח. יתרה מזאת, הצמד יהיה כנראה עסוק בטירוף בשנים הקרובות עם ההמשכים של המאטריקס, סרט טוב שממש לא צריך המשכים, וזה עלול לדרדר אותם למשבצת של יצרני-סרטים-בשרשרת במקום לאפשר להם לעבוק על פרוייקטים חדשים הבונים סמאחיות (כלשהי)
מקום שלישי: סם מנדז. כאן אולי המקום לדבר על חלקו של הבמאי בסרט. מנדז אינו תסריטאי, ואני מרגיש שרוב הגדולה של 'אמריקן ביוטי' הייתה דווקא בתסריט של אלן בול (ועוד מישהו, לא זוכר את שמו) ולא בבימוי שמביא אלינו בשורה חדשה. בכל אופן, ייתכן שהוא סמאח לעתיד – אבל עדיין לא ראינו את זה. אני, בכל אופן, בספק, וחושש מאוד שהאוסקרים יעלו לו לראש.
מקום שני: כריס נולן וספייק ג'ונז. כאן זה מתחיל להיות מעניין. מדובר ללא ספק בשני גאונים שיצרו שניים מהסרטים הגאוניים-הזויים ביותר שנוצרו בזמן האחרון, העזו, ניפצו מוסכמות, והצליחו גם לרגש. הבעיה עם שניהם היא דווקא שמדובר בסרטים כל-כך לא קונבנציואנליים. גדולתו של סמאח מתבטאת גם ביכולתו להפתיע ולרגש גם כשה'סיפור' שבידיו הוא לא כל-כך עמוס, מסובך ומלא טוויסטים כמו הסיפורים של 'ממנטו' או 'מלקוביץ". צריך לחכות (ואני מחכה בכליון עיניים) לסרט הבא של שני אלה.
מקום ראשון: טוד סולונדז ודארן ארונופסקי. שניים אלו מתעלים על המקום השני בדיוק בקטגוריית 'היכולת להפוך את הסיפורים הרגילים ביותר לעוצרי נשימה'. סולונדז עושה את זה נפלא ב'ברוכים הבאים לבית הבובות' שלו, וגם ב'אושר' אנחנו מקבלים סיפורים רגילים-למדי שהופכים למעניינים וסבוכים יותר ויותר ומכניסים את הגיבורים לסיטואציות קשות בלי להפיל עליהם צפרדעים. גם ארונופסקי, שאת 'פיי' שלו אפשר היה אולי להכניס לקטגוריה של 'ממנטו' ומלקוביץ', מצליח ב'רקוויאם לחלום' לקחת סיפור סטנדרטי למדי של הידרדרות לסמים ולתת אותו לקהל בעוצמה בל-תיאמן. לדעתי, אגב, עצם ההשוואה החוזרת של ארונופסקי לפון טרייר, מצד אוהביו ושונאיו כאחת, מלמדת יותר מכל על סמאחיותו הצפויה.
בקיצור, הקול שלי היה צריך ללכת לשניהם… אבל אי-אפשר לפצל. אני עוד לא החלטתי, ואת החלטתי אמסור בהודעה נפרדת.
סו לונג!
אוננות
או: דארן ארנוסופנסקי, בואו באמת נדבר עליו.
אז יש במאי, כן?
והוא במאי טוב, כן? מעולה, אפילו. הוא מכיר היטב את המוסכמות של הז'אנר, וכל השטויות האלה, ואפילו יודעלשחק איתן בצורה חיננית להפליא.
והוא מקבל תסריט, כן?
והתסריט… איך לומר… בינוני.
שלא לומר, גרוע.
שלא לומר, שטחי לחלוטין.
שלא לומר, מנסה בכוח להלביש את משמעות החיים על סיפור סמים סטנדרטי, בעדרת דיאלוגים נבובים מארץ הנבובים וסוריאליזם בגרוש.
ומה יכול הבמאי המעולה לעשות?
שלושה וילונות, כמובן.
מאחורי וילון מספר אחד ישנה תמיד האופציה של לזנוח את הפרויקט. אופציה לא מתגמלת במיוחד – לא אם אתה רוצה לפרוץ להוליווד.
מאחורי וילון מספר שתיים: האופציה לנסות ולהרגיע את הסרט המתפרע לחינם, ואולי ליצור סרט קטן ויפה.
מאחורי וילון מספר שלוש, ההיבריס, החטא הקדמון, הפיתוי: הבה נתחכמה! נלביש על התסריט הנבוב את יכולות הבימוי של המעולה הנ"ל, ומרוב יכולת וירטואוזית אף אחד לא יבחין שאין מתחת לקליפה שום דבר!
ארנוסופנסקי זה הולך על האופציה האחרונה, הפופוליסטית, וזה מה שמעמיד אותו בעיני במקום של מאונן קולנועי: יש לו יכולת אין סופית, ופוטנציאל גדול, אבל הוא מוכרח להבין שהוא לא יכול לקחת שעה וחצי מהחיים שלנו בשביל פרסומת ליכולות שלו.
הנה, נונין, מתחיל דיון…
רקוויאם הוא לא סרט טוב
מי אמר? הטעם והריח, כמובן.
מכיוון שרק הטעם והריח מכריעים בסוגיה הנ"ל, אני מפסיק את הויכוח הזה באחת (קצת שרירותי, לאור העובדה שאני זה שהתחיל אותו). אתה אוהב את רקוויאם, אני לא אוהב את רקוויאם – למי איכפת? העיקר ששנינו אוהבים את פינצ'ר (ורק אל תגיד לי שאתה לא אוהב את פיליפ ק. דיק, כי אז אנחנו ברוגז).
טוב
אבל למה אתה מכניס אותי לעניין?
(אנילג'נה)
ביקשת (אי-שם למעלה) טיעון חזק למה להצביע לאחד הבמאים ברשימה, לא?
או שכבר הצבעת ופספסתי הזדמנות להשפיע?
לא הצבעתי
כתבה מספר 644
אבל עוד לפני הטיעונים שלך כבר החלטתי שאני מצביעה לארנופסקי (שאני משום מה לא מצליחה אף פעם לזכור את השם שלו. אם אני אחזור על זה הרבה אני אצליח). מה שנקרא תסמונת שרק.
ראוי לציין
חשבתי שראוי לציין שרקוויאם מבוסס על ספר מצליח. (הסופר משחק בתפקיד אורח כסוהר מרושע בסוף הסרט).
ולא מדובר כאן בתסריט רע על סיפור מיותר.
אלא בתסריט טוב על סיפור שהוכח כמוצלח.
אז זהו שלא
בדיוק ההפך, אפילו.
התסריט היה סביר לחלוטין, אפילו טוב, ובאמת רציתי לראות מה קורה בסרט הזה. אבל ארנופובסקי החליט להפריע לצופים לראות את הסרט. אז הוא השתמש בכל סוג של מצלמה שקיים, הוסיף הילוך מהיר, קטעים חוזרים על עצמם, קולות מעצבנים, בקיצור חוץ מלקשקש על הצלולויד בטוש הוא עשה הכל. לראות את הסרט הזה (וגם את פיי) זה פשוט עינוי, אפילו שזה עינוי גאוני.
אז אולי אני מזוכיסטית
כי מאוד נהניתי מזה ולא חשתי בשום קטע של הסרט שזה עינוי (חוץ מהבחינה הרגשית).
חוץ מזה שאף פעם לא ראיתי כל כך הרבה פעלולים מגניבים בבת-אחת, אף פעם לא ראיתי עריכה כזאת מדהימה, וחלק מהדברים שם אני עד עכשיו לא מבינה איך צילמו (הסברי הבמאי בדויד יכולים לעזור לי..). מבחינה קולנועית לפחות, זה סרט גאוני. אבל על זה הרוב מסכימים.
אוננות 2
מבלי להיכנס לדיון על "רקוויאם: טוב או רע?" (טוב, ברור שטוב), אני רק רוצה להעמיד דברים על דיוקם:
ארונופסקי לא "קיבל" לידיו תסריט, ולא אכנס לשאלה "התסריט: טוב או רע?" (טוב, ברור שטוב).
ארונופסקי *כתב* את התסריט. יותר מכך – הוא יזם מרצונו החופשי קשר עם הסופר, קנה את זכויות הצילום וביקש לכתוב עימו את התסריט מתוך אובססיה שלא עזבה אותו כמה שנים. כלומר, ארונופסקי לא הלביש על התסריט את הסגנון שלו – התסריט נכתב כשהוא הולם מראש את סגנון הבימוי העתידי שלו.
כמו כן, ארונופסקי לא עשה את "רקוויאם" כדי לפרוץ להוליווד. זה לא יכול היה להיות רחוק יותר מהאמת, ובשל כך ההודעה הלעגנית שלך קצת מקוממת: מיד לאחר הזכייה של "פיי" בסאנדנס ארונופסקי קיבל אינספור הצעות ממפיקים הוליוודיים, ואף נעתר לפחות לאחת מהן (עד כמה שידוע לי). אלא שהוא עצר את דרכו בהוליווד מבחירה שלו ותוך סיכון מיקצועי על מנת שיוכל לעשות את "רקוויאם". כלומר, אם כבר, "רקוויאם" הרחיק אותו מהוליווד.
ניתן לומר גם להיפך,
במקום ניסה לפרוץ להוליווד – ניסה להוכיח כמה הוא אינדיפנדנט ונסיוני.
אבל זה לא משנה, אין לי מושג מה הרצונות של האיש וזה גם לא קשור – מה שחשוב זה מה שרואים על הבד, ומה שרואים על הבד זה, לטעמי, ורק לטעמי, ואך ורק לטעמי, בימוי שמאוד מנסה.
נקודה מעניינת – את כל זה אני אומר אחרי צפיה שניה, כי בצפיה ראשונה די נהניתי מרקוויאם.
מה הנקודה המעניינת?
ובכן, האכזבה בצפיה השניה, שהיא בהחלט דבר נדיר אצלי, קרתה לי בסרטיהם של כל בימאי הסקר הזה, כולל הטובים ביותר. האם זה רק אני?
סוף סוף!
מישהו מבין שזה לא הסרט הגאוני בכל הזמנים! מעטפה יפה ויעילה אך ריקה!
אתה לא יודע איך שימחת אותי, גונקל, אנא קרא את הביקורת שלי לסרט ואמור לי מה חשבת.
מה שהוא אמר (עם הסתייגות)
הכל נכון למעט הסוף.
לא ראיתי את אושר ולא את פיי, והרקוויאם עשה לי כל הזמן הרגשת דה מטריקס – כאילו כבר ראיתי את הסרט.
המקום השני הוא המקום הראשון שלי וההתלבטות הקשה שלי.
אני חושבת שאני אלך על להיות ג'ון מלקוביץ, מכמה סיבות:
הוא סרט לגמרי אחר, אין בו דמות אחת שאפשר להזדהות איתה.
אני לא בטוחה, אבל אני חושבת שזאת הפקה עצמית (אני מפליצה רוח כי אין לי מושג על מה אני מדברת), וזה מאוד מוסיף בעיני. אני גם אוהבת את פרייז יו של פט בוי סלים. והכי חשוב – לסרט הזה הלכתי עם בתי כשהייתה בת חודש, וגם היא נורא נהנתה ממנו (ישנה בכמה סצנות משמעותיות, אבל אפשר לסלוח לה…)
זהו, יש בחירה.
אחלה סקר!!!
מה עם...
תומס פול אנדרסון??!!!
הוא ה ב מ א י הכי מבריק שפועל כיום,אבל דארן אהרונופסקי מוכשר גם כן.
אושר בטלויזיה
לא היה לי כח (וזמן) לעבור על כל התגובות ברגע זה אז אני מקווה שאני לא חוזר על משהו שכבר אמרו ואם כן, אז סילחו לי…
היום בשעה עשר בערוץ יס3 משודר הסרט "אושר".
אושר היה
יופי של סרט. אני מאוד נהנתי ממנו כי יש בו שילוב של אכזריות מודעת לעצמה, ציניות ולגלוג באופן כללי על האדם כחיה חברתית. זה נשמע נורא פלצני וגבוה ובתכל'ס זה אומר שסולונדז צוחק עלינו, על המשפחתיות ועל עוד כמה נושאים שנחשבים פרות קדושות בחברה, והדרך שבה הוא עושה את זה מצאה חן בעיני.
אחד הקטעים הטובים ביותר לדעתי היה דווקא זה עם ה- M-16. החזיון הזה עבר בראשי לא מעט פעמים עוד לפני הסרט….
ריצ'י. נקודה.
אז ככה:
האחים – את מטריקס הפסקתי לספור כמה פעמים ראיתי, ואחרי כ"כ הרבה פעמים אין ספק שהבימויי מצויין, מעבר לרובד הויזואלי והאפקטים. (אולי זה רק אני, אבל הסצנה שניאו בחדר חקירות עם ה- AI, פשוט עושה לי את זה). אבל למרות הכל מה שעשה את הסרט (בשבילי לפחות) זה האקשן והשוטים המפורסמים, ולא הבימויי.
את הסרטים של ג'ונז, ארנופסקי, טום סולונדז וכריסטופר נולאן לא ראיתי, סורי.
גאי ריצ'י – קיבל את הקול שלי בגלל דבר אחד: זה הסרט היחיד (סנאצ') שכשיצאתי ממנו, אמרתי לעצמי שאני חייב לראות עוד סרטים שלו. מה שמייחד את הסרט הזה הוא לא התסריט (הטוב) המשחק (המשובח) הכלב (שקיבל את הקול שלי בסקר אחר) או אפילו המבטא הצועני הנוראי (צל"ש לפיט), אלא בימויי יוצא הדופן. סרט שמאוד נהנתי ממנו, ממליץ לכולם. אבל, בהתחשב בעובדה שסרטו הראשון (לוק סטוק) היה מאוד דומה, וסרט שלישי בסגנון כבר יהיה אחד יותר מדי, הייתי צריך להמר. ההימור שלי הוא שבסרט השלישי הוא יוכיח לכולם שהוא הסמאח הבא, ולא אופנה חולפת. וגם בגלל מדונה, מה יש.
שאמאלאן – אהבתי מאוד את "זקנה שוחה", וגם "בלתי שביר" היה טוב מאוד, אולי אפילו יותר מהראשון, בגלל העובדה שהוא לא היה צריך טוויסט כזה גדול כדי להנות מהסרט. אבל איכשהו הוא לא נראה לי החומר ממנו עשויי סמאח.
מנדז – את אמריקן ביוטי אהבתי בעיקר בגלל התסריט, ולא שמתי לב לבימויי יוצא דופן (זה הזמן להעיר את עיני, אם היה פה משהו מיוחד).
ומיצו כבר את כל הרווח של "מבוכים".
זקנה שוחה?
אלוהים, איך שביטויים מקבלים חיים משל עצמם פתאום. אני כבר יכול לראות את הזקנה הזו מזיזה ידיים ורגליים במסדרון.
זקנה שוחה?
ישישה, זקנה, וואטס דה דיפרנס
ההבדל, מה לעשות, ויזואלי...
החוש הנקז - בקרוב...
משנאמר: סליחה, הייתי חייב.
אבל זה אני…
אם כבר - תעבוט הנקז
תגובה לענייני בלתי שביר.
סרט מרתק.
אין ספק שהוא חופף פה ושם סגנונית וצורנית עם החוש השישי, אבל הם סרטים כלכך שונים במהות הבסיסית שלהם: האחד הוא סרט מתח- אימה (מצוין) וזהו,שמעולם לא התיימר לומר שום דבר על שום דבר, השני פירוק לגורמים וג'אגלינג בארכיטיפים של הקומיקס, כשאפילו כל הנשא של האדם שמחפש את מקומו בעולם מטופל בצורה כלכך סרקסטית ומשועשעת-מרירה שהוא מצליח להיות ראוי.
גם צפייה טובה, גם סרט חכם, וגם מאיר את ז'אנר הסופר גיבורים באור מעניין.
לא סרט ענק, אבל סרט מוצלח מאוד שטוב שעשו.
אז יש לשאמלמן חיבה קצת יתרה לתבנית עלילה מסוימת,נו שוווין, זה ממש לא העניין כאן.
נו באמת!
לא נסחפת קצת?
אני לא חושבת שיש כאן מישהו שלא שמע שיש קשר בין "בלתי שביר" לקומיקס.
פרט לעובדה שזה אוזכר ונכתב בכל מקום אפשרי (כמעט), זה רחוק מלהיות ספויילר לסרט, אפילו לא ספויילרון קליל.
אם אני לא טועה (ראיתי את הסרט רק פעם אחת (יותר מדי)) נושא הקומיקס מודגש בו דיי בתחילתו.
עינת
תגובה לענייני בלתי שביר.
"אספן הקומיקס הממוצע אוסף בחייו X חוברות"-
כך מתחיל הסרט, להזכירך.
תגובה לענייני בלתי שביר.
אתה בטוח? הוא לא מתחיל עם ברוס וויליס ששורד תאונת רכבת?
טעות בידך,
הוא מתחיל באוסף טריילרים ובפרסומת לקורנפלקס!
איך שגלגל מסתובב
אזהרה, אזכור ברוס וויליס לעיל עשוי להיחשב כספוילר לבלתי שביר.
אני, אגב, עדיין לא הצבעתי
אני ממתין לראות איך זה יתפתח ורק אז אחליט אם לתת את קולי לארונופסקי (כדי לעזור לו לזכות) או לסולונדז (כדי שלא יהיה במקום האחרון)
נו, נונין, הצבעת כבר?
כי הקלפיות נסגרות אוטוטו, וארונופסקי נמצא כרגע במצב שהוא לא ממש זקוק לקולך כדי לזכות, אבל גם סולונדז לא ממש במקום האחרון.
ובלי קשר (ואולי עם) – אני חושב שבאופן כללי זה קריטריון לא נכון להצבעה בסקרים. אם אתה מאמין שמגיע לרקוויאם יותר מאשר לאושר – לך על זה.
אבל זה אני…
קשה, קשה...
אכן סחתיין על הסקר (האחרון שלי לעת עתה). ההתלבטות העיקרית שלי הייתה בין ספייק ג'ונז ודארן ארונופסקי, כשבצילם עומד טוד סולונדז.
לגבי מי שלא הגיע לגמר: וושובסקי מצוינים עפ"י "המטריקס" (את "קשורות" עוד לא ראיתי), אבל לא במובן הסמאחי, אלא במובן של במאים מגניבים. כנ"ל גיא ריצ'י, שכלפיו גם יש לי בוז קל – יש משהו מאוד ילדותי אצלו – אבל הוא עדיין כיפי.
סם מנדז הוא במאי טוב אך נטול ניצוץ. שאמאלאן הוא לדעתי פלוץ מהלך עם רעיונות טובים שמבוצעים רע למדי. נולאן, עד כמה שאהבתי את "ממנטו", לא הרשים באופן יוצא דופן כבמאי.
ובחזרה לגמר: סולונדז הוא אחד האהובים עלי ביותר, ואם הסקר הזה היה על המקבילה הסמאחית של תסריטאים, הוא היה לוקח ובגדול. כל כך הרבה רגש, דיוק, שנינות ותחכום. גם ויזואלית הוא מאוד מדוייק, אבל הוא מסתמך על היובש הסגנוני שלו, הטלוויזיוני באופיו, ועד כמה שזה עובד נפלא בסרטים שלו, מבחינתי גאונות ויזואלית זה קריטריון מהותי. אבל שלא יהיה ספק, עוד 20 שנה הוא יחשב לקלאסיקה.
מה שמביא אותנו אל שני הגאונים ארונופסקי וג'ונז. אז לגבי ארונופסקי, הוא אומנם מאוד מרשים אבל מטרידים אותי שני אספקטים: "פיי" נראה כמו הכנה סגנונית ל"רקוויאם". אם הוא לא ימציא משהו חדש בסרט הבא שלו, לא תהיה ברירה אלא לסווג אותו כבמאי של שטנץ אחד, מצויין אומנם, אבל שטנץ. דבר שני, "פיי" מרתק אבל מנוכר, בעוד ש"רקוויאם" עשה אחד מהשניים – או שהוא יצר חיבור בלתי אמצעי בין הדמויות לצופים, או שהוא הבריח את הצופים מהקולנוע. כלומר, או שהוא ריגש או שהוא לא נגע בכלל. בקיצור, יש לבחור בעיה לשמור על פרופורציות בכל הקשור לרגש, ולא ברור אם זה עומד להתאזן בקרוב. מצד שני, אצל קיובריק זה לא התאזן מעולם, ותראו איפה הוא היום (בקבר, אני יודע. התכוונתי מטאפורית). כנ"ל פון טרייר.
לגבי ג'ונז, רבים נוטים להעריך את התסריט המבריק על חשבון עבודת הבימוי המבריקה לא פחות ב"מלקוביץ"'. מהבחינה הזאת, ארונופסקי או טארזם סינג ("תא קטלני") ומקג'י ("המלאכיות של צ'ארלי") למשל עשו עבודה הרבה יותר טובה – הבימוי שלהם יותר מעניין מהתסריט. אבל ג'ונז לדעתי מוכיח יותר אינטלקט מארונופסקי, ומוזר ככל שזה ישמע, יש בו עידון מעניין. צפו שוב ב"מלקוביץ"' ושימו לב להחלטות העיצוב, התאורה והצילום שלו. גם בנקודות הכי קטנות אין שום דבר מיקרי (הדוגמא האהובה עלי: החלום של אלייז'ה מצולם בוידאו במקום בפילם, באנלוגיה הומוריסטית למקומו של הקוף בשרשרת האבולוציונית). הבעיה שלי איתו היא שהוא בקלות עלול לעבור לצד האפל ולהיות סתם במאי מגניב (ראו לעיל). מאחר והוא חבר של פינצ'ר אני נותן לו קרדיט שהוא לא יעשה את זה, אבל הסיכון קיים.
ולעומתו, ארונופסקי מספיק אלים וקיצוני כדי שהוא לא יתברגן (מצד שני, תראו מה קרה לטים ברטון), ועל כן, בלב חצוי, אני נותן לו את קולי. כפי שאומר טום הנקס (ולא אפרט באיזה סרט מחמת הספויילר): "Earn this".
ובכן....
טוב אז אחרי שטרחתי לקרוא את תגובות כולם (מה שלרוב אין לי זמן לעשות, אבל היום הבוס לא הגיע ואני על המחשב שלו).
החלטתי להציג את בחירתי ולנמקה.
כמובן מתוך התעלמות מהגברת סלומון .
א. מישהו יכול להסביר לי איך סם מנדז וטוד סולונדז עומדים זה לצד זה ואנשים בוחרים במנדז.
הנטרפה עליכם דעתכם? (הדרך היחידה שאני יכול להסביר את זה היא בכך שהאנשים המדוברים לא ראו את אושר). רק להזכירכם אמריקן ביוטי הוגדר עם צאתו כ"אושר" דיאט. אי אפשר להתחיל להשוות בין אושר המדהים לבין אמריקן ההוליודי, הצפוי והעלוב.
לא נוסיף לדבר במנדז.
ב. שאמאלן הוא ללא ספק השפילברג הבא. אבל… שפילברג כבר יש לנו. ואם כל החידוש ששפילברג הביא לקולנוע, הרי שעברו מאז מספר שנים, ואני מצפה מהסמאח הבא להביא משהו חדש.
ג. האחים וושאווסקי יודעים לעשות סרט, הם יודעים לערבב בין סגנונות שונים, למצוא מה "קול" ולזכך אותו לסרטם. אבל סרטי פעולה אינם הכר עליו גדל סמאח. (ג'ון וו לדוגמה לא קיבל ממני תואר על בימוי שחקנים עד שלא ראיתי את הדרמות של, ובואו נודה לאמת הוא במאי שחקנים מחורבן).
ולפיכך לא מהאחים תבוא הישועה.
ד.גיא ריצ'י, למרות שהוא במאי מגניב לאללה. (ואחרי שראיתי את סידרת הטלוויזה לוק סטוק אני יכול לומר לכם שהסגנון לא נמאס).
הבעיה היא שהוא מזכיר את טרנטינו רק ללא העומק (או כן לטרנטינו יש הרבה עומק בסרטיו אבל זה דיון לזמן אחר).
ה. נולן, אם כל אהבתי לממנטו הוא סרט קונספט (לא לגמרי מקורי אגב לכו לראות את סרטיו של פינטר) האם הסרט הוא מופת בבימוי? (כלומר משחק , בחירת זוויות הצילום, סגנון וכ"ו) לא ממש. אנשים יוצאים מהסרט עם זכרון מהעריכה והרעיון, לא מהבימוי.
ו.אורנובסקי במאי גדול, השימוש שלו בטכניקות צילום קליפיות (מה שעושה גם ריצ'י) והשימוש שלו בהם לבטא תהליכים נפשיים הם גאונות צרופה. אבל… דארן עושה את דרכו כרגע לכיוון השוליים של הקולנוע, מקום טוב בשבילו, אבל לא לצורך קבלת התואר סמאח.
ז.סולנדז, הבמאי הזה בועט לקהל בראש. הוא מציג את כל הכיעור והגועל שכולם מנסים להסתיר (בזה דווקא מזכיר את דארן) במאי גאוני שעושה מספיק רעש כדי שחלא יהיה אפשר להתעלם ממנו, ועל כן הוא בדרך לסמאחיות משובחת) אגב כל מי שראה איך קהל שלם באולם נאנח בעצב מתוך הזדהות עם פדופיל, מבין שמדובר בבמאי מעולה שיודע לתמרן את הקהל שלו. אבל לא אבחר בו רק בגלל שיש עוד מישהו מעליו.
ח. והזוכה הוא… ספייק ג'ונז.
במאי שמחדש, ששובר מוסכמות, מערבב ז'אנרים בצורה מופלאה, שכל דבר היוצא תחת ידיו הוא יצירת אומנות. הוא רבותי יהיה הסמאח הגדול הבא. כל מי שראה את הקליפים שלו את ג'ון מלקוביץ. (בחירות מצוינות של סגנון, צילום, שחקנים ומשחק. שבירת הסצנות ועוד)יכול לראות זאת. ואני מוכן להתחייב שעוד תשמעו את שמו (מה גם מאוד חשוב שהוא מצליח קופתית, בניגוד לבמאים אחרים ברשימה).
כמה טוב שיש דן וקילרוי...
לא היה לי כוח לנמק למה בהחלט כן ג'ונז, והנה הם עשו זאת בשבילי (למרות שהברזל בחר אחרת).
טוב, אפשר לנסח את זה בשתי דרכים.
הדרך הבוגרת: הבחירה בין "אמריקן ביוטי" ל"אושר" היא עניין של טעם. טעמי האישי גורם לי להעריץ את אמריקן ביוטי בעוד שאת אושר לא אהבתי כלל.
הדרך הלא בוגרת: איכסה אושר, בלעעעע אושר, פיכסה אושר, תחזירו לי את השעה האבודה הזאת מחיי, בלאכס אושר.
ולא כי הוא היה כבד מדי, או קשה מדי, או מזעזע מדי, ולא כי אני נורא מתה על האלמנטים ההוליוודיים שיש ב"אמריקן" ולא יכולה בלעדיהם. אלא כי חשבתי שזה סרט *רע*. הבנתי מה הוא מנסה לעשות והוא לא עשה לי את זה בכלל. פשוט גרוע.
(כן, שעה. כי אחר כך נמאס לי והלכתי להוריד עוד פרק של באפי.)
אני *כל כך*
*כל כך* מסכימה איתך. רק שאצלי זה היה יותר משעה שנזרקה לזבל, כי בטפשותי הרבה ראיתי את הפיכסה עד הסוף.
אני לא מבין את ההתלהבות הזאת
מ"להיות ג'ון מלקוביץ"'.
מהרגע ששמעתי שהולך לצאת סרט בשם כזה, ועוד יותר כששמעתי במה הוא עוסק, ציפיתי ל"להיות" בכליון עיניים, רוקם בעיני רוחי מיליון דברים מעולים שעשויים להיות בו. מה להגיד? התאכזבתי. "מלקוביץ"' היה אחד הסרטים האלה עם פוטנציאל בשמיים וביצוע בינוני. למעשה, ניתן לומר שהמילה בינוני צורפה במיוחד ע"י אב"י על מנת לתאר את מימוש הפוטנציאל של "ג'ון".
ראיתי את הסרט די מזמן, ואני לא יכול להתווכח עמכם על דקויות, אבל באמת קשה לי להבין את ההתלהבות רבתי הזו.
באמת קשה
באמת אחלה סקר, וקשה מאוד לבחור בו את הזוכה, אבל:
היתה לי התלבטות קשה בין שאמאלאן לגיא ריצ'י משום ששנייהם מוכשרים מאוד ומוכרים לקהל הרחב.
בחרתי בריצ'י למרות שאולי מבחינה אומנותית מגיע יותר לשאמאלאן עם הסרטים הבאמת משובחים שלו, אבל ישנם הרבה שעדיין לא בדיוק גילו (לצערם) את סרטיו ולכן ריצ'י לוקח. כולם מכירים אותו ובינתיים הוא עושה אחלה של סרטים.
מבחינה מתמטית, אתה טועה.
את סרטיו של שאמאלאן ראו הרבה, הרבה יותר אנשים מאשר את סרטיו של ריצ'י. 'החוש השישי' נמצא במקום מכובד ברשימת הסרטים המצליחים ביותר בהסטוריה – רשימה שאף אחד מסרטיו של ריצ'י לא מגרד את התחתית שלה בכלל.
יש בזה משהו
ברור שמבחינה מתמטית אתה צודק, אבל לדעתי היחוד של ריצ'י הוא שסוג הסרטים שלו הם סרטים כאלה שגם נהנים מהם, וגם אפשר לראות אותם עם עוד הרבה חברים בחדר אחד, ותוך כדי להעביר הרבה צחוקים וזה לדעתי מהות הגדרת הסמאח.
קשה לעשות את זה לדעתי בסרטים של שאמאלאן.
שרשור תגובות.
נו, הדבר הזה…
אבל סליחה?!
להעביר צחוקים על סרט אפשר לעשות עם כל זוועתון סוג ז' שמשודר בחצות בערוץ הסרטים, ואפילו לא צריך להתאמץ. לא צריך שום סמאח בשביל זה.
סמאח, מהגדרתו, הוא במאי משכמו ומעלה, במאי שכבש את מקומו בפסגה בצדק בקריירה פתלתלה ורבת הישגים, מסוג הבמאים שגם אם אתה לא אוהב את הסרטים שלהם, אתה חייב להודות שהם עשו את שלהם, and they're here to stay. סמאח הוא במאי שאתה יכול לראות סרט שלו ולהגיד – "זה בוודאי סרט של הסמאח X". ובנוסף, אומרים את זה כמו "שמח!" בצווי.
סטארבלוור והמילון.
???
מה???
הצלחת לפספס שוב.
יש את "הוסף תגובה" שבו אתה סתם מוסיף תגובה, ויש את "הגב להודעה זאת", שבה אתה מגיב להודעה הספציפית. קאפיש?
(ממש משעמם לי… מתי ניקיטה תתחיל כבר…?)
כדי שהתגובה שלך תישאר תחת
אותו פתיל יש להשתמש ב"הגב על הערה זו" שנמצא מתחת לכל תגובה, ולא ב "פרסם תגובה" שנמצא בתחתית כל עמוד.
כדי שהתגובה שלך תישאר תחת
אני חושב בנות שאתן לוקחות טיפה יותר מדי קשה את ה"חוקים" פה באתר.
אל תתעסקו בזה,תתעסקו בתשובה לסקר.
ואני חושב,
שלא הבנת את הרעיון. שירשור הודעות נועד לכך שאנשים יבינו על מה אתה מדבר, לא כדי לשמור על חוקיו הקדושים של האתר. אבל אני רואה שלמדת להשתמש ב"הגב על הערה זו", למרות הכל.
חוק מספר 1
אני לא בת.
תגידו, מה אם הבמאי של
אמריקה X הוא לא טוען לסמאחיות???
או שהוא מבוגר מדי לסקר?
או שמה הוא כבר סמאח!!!
אמור לי מה שמו
ואומר לך אם הוא סמאח.
(סתם, סתם. לא אני זו שתקבע מי סמאח ומי לא. אני סתם מנסה לברר מי הבמאי בלי להכנס לימד"ב).
אמור לי מה שמו
האמת גם אני לא יודע לבד, כי אף פעם לא בדקתי אבל לאחר בדיקה בימד"ב- Tony Kaye,
אבל הוא אחלה במאי אני חושב…(אני פשוט לא מבין כ"כ בבימוי)
מסכים בהחלט.
במאי טוב שצריך להחשב כסמאח ג'וניור לפחות!
הצבעתי נרשמה. תודה!
והצבעתי לארונופסקי. למרות הכל, שום דבר לא ישתווה לדקות הראשונות אחרי שיצאתי מ'רקוויאם'.
האמת
שנראה לי שהיה דיי בטוח ש"רקויאם לחלום" ינצח
כי הבאמי שלו היה אחד הראשונים בזמן האחרון
שעשה משהו ממש שונה ויצא לו ממש מוצלח
אני לפחות בחרתי בו מייד
כי אני חושב שמגיע לו
היו שלום ותודה על הדגים
שבע שנים אחרי...
הוואשבסקים התרסקו.
ריצ'י התפאתט.
ארונופסקי לא התרומם.
שאמאלאן בקאנטים.
מנדז וסולונדז תקועים בבינוניות.
ג'ונס עשה את אדפטיישן ומאז נעלם.
על סולומון אין מה להרחיב.
המנצח החד משמעי – האיש שהצליח להכניס 4 סרטים לרשימת המאה של IMDB, ושיצר את הסרט המצליח והמוערך ביותר של העשור האחרון – הוא כמובן כריסטופר נולאן.
נוק-אאוט.
אני לא חושב שאפשר להשוות
נולאן התמסחר והחל לעשות שוברי קופות פופים פסאדו מדעיים, ואילו יוצרים, כמו סולונדוז נשארו בנושאים הצנועים המוזרים שלהם למרות שאני חושב שסולונדז למשל הרבה יותר מוכשר.
"התמסחר"?
לא רואה איך אינספשן הוא יותר ממוסחר מאשר ממנטו.
הנה, ככה:
בזה שאת הסיפור הוא מרפד
" rel="nofollow">ובויזואלים מפוצצים.
חמש שנים אחרי שבע שנים אחרי
נולאן עדיין מנצח, כמובן, אבל מעניין שמצבם של כמה מהאחרים דווקא השתפר.
הוושאבסקים התרסקו, אבל עושים ניסיונות מעניינים להתרומם חזרה.
ריצ'י התמסחר והפסיק להיות מעניין.
ארונופסקי התרומם כמו גדול.
שאמלאן לא ראוי שיזכירו אותו באותו משפט עם קאנטים.
סולונדז עושה את מה שהוא עושה. פחות אנשים מתעניינים.
מנדז עושה, לסירוגין, סרטי ג'יימס בונד שמכניסים מיליארדים והפקות תיאטרון שייקספיריות. לא יודע איך לקרוא לזה, אבל זאת בהחלט לא בינוניות.
ג'ונז לא נעלם. השנה עומד לצאת עוד סרט שלו, ואין לי מושג אם זה יהיה מדהים או זניח.
על סולומון עדיין אין מה להרחיב.
המסקנה המפתיעה היא ששמונה שנים זה לא מספיק כדי להגיע למסקנה סופית. אין נוק-אאוט: התחרות הזאת *עדיין* פתוחה.
זה אדיר
זה כמו מכונת זמן
בכמה קלעתם וכמה פישלתם.
קליעה~נולאן, ארנופוסקי,מנדז,גונז
פישול…קורטני סלומון, טוד סלונוז, גאי ריצי
חצי קלאץ~הוושאןבסקיז המהממות שיוצרות או יצירות מןפת או אשפת ביוב אין אמצע (יצירות מןפת יחסיץ לצקופצנו הדלה והיבשושית בקולנוע, אנחנו כבר אחרי תור הזהב של שנות ה70 ילדיי. היום ממליץ לשמוע פודקאסט מאשר ללכת לקולנוע גל בלי קשר לנגיף המסתורי(…
דוקא מעניין לבחון
גם מאלה שעשו קריירה יפה, מי הצליח להמריא ולהתעלות על הסרט שהביא אותו לרשימה הזו.
בקריטריון הזה, מעט מאד עומדים לדעתי.
ספייק ג'ונז עשה את אדפטיישן בכיוון דומה, ולאחר עשור ויותר את 'היא' שאכן ראוי למדי. סביר, אבל קצת דל.
ארונופסקי שאחרי רקוויאם לחלום הוציא סרטים מאד מתוקשרים, אבל לדעת רבים רמתם הולכת ופוחתת, בדרכה למטה עד ל'אמא!' האיום.
מנדז – ככה ככה, סקייפול מאד פופולרי אבל לטעמי הוא הרס את המותג, ואת 1917 טרם ראיתי.
אבל מי שעומד בקריטריון הזה מעל כולם בקלות הוא נולאן. גם מי שחושב כמוני שממנטו הוא נהדרבםני עצמו, יסכים כנראה שמאז נולאן עשה כמה וכמה סרטים אדירים.
קצת מוגזם להגיד שארנופובקי לא עשה יותר מדי מאז.
ברבור שחור אחד היותר פופלאריים והוא בין הבמאים המקורים היחידים שעוד עובדים בהוליווד. בכללי "אמא!" הוא דווקא סרט שאני מחבב, הוא מד מפצל קהל אבל אני חושב שכך הם כל הסרטים שלו. על "המעיין" ו"המתאבק" לא מדברים מספיק. חד משמעית במאי ענק שלכל סרט חדש שלו אלך בציפייה.
1917 הוא די מאסט, הסרט לא חף מבעיות אבל עבודת בימוי באמת פנומנלית. בנוסף חוץ מסקייפול האייקוני עשה הרבה סרטים טובים שחלקם לא מקבלים מספיק הערכה לדעתי. הדרך לפרידשן, ג'ארהד וחלון פנורמי הם סרטים ענקיים לפי דעתי. בדיוק מסוג הבמאים שאנחנו צריכים במערכת ההוליוודית. במאי כביכול להשכרה שאתה יכול לקחת לסרט ג'יימס בונד או לדרמה פרברית עם דקפריו ווינסלט והוא ירים כל אחד מהם הרבה מעל לרמת התסריט הבינוני לרוב ויצור סרטים מאד מעניינים לצפייה. אין לו ממש סגנון שקל לשים עליו את האצבע (בניגוד לווס אנדרסון או לחלופין מייקל ביי) אבל ניכר שהוא לא פוחד לקחת סיכונים והוא באמת חושב ולוקח החלטות כשהוא ניגש לביים סצינה (בעיקרון כל במאי עושה את זה, הכוונה שהוא לא מביים על אוטומט כמו שמרגיש לי שהרבה במאים סטייל גיי גיי אבהרמס עושים).
ג'ונז לגמרי התעלה על עצמו עם "היא", סרט הרבה יותר טוב מ"אדפטיישן" ובכללי סרט שנמצא באופן תדיר ברשימות של העשור האחרון. גם "ארץ יצורי הפלא" נהדר חבל שג'ונס לא ממהר לבייםעוד סרטים.
על נולאן אין מה להרחיב,הכל ידוע. לדעתי עדיין לא שחזר את הרצף המסחרר של "יוקרה", "האביר האפל" ו"התחלה" ועם כל סרט חדש שלו אני מתחיל להפנים שזה כנראה לא יקרה בעתיד.
גיא ריצי מעולם לא הוציא סרט שהלהיב אותי, מדובר בבמאי להשכרה משעמם ביותר שבסרטים היותר אישיים שלו יש סגנון מעיק שמנסה להגניב בכוח. שאלמאן לא באמת הצליח לעדות קאמבק בנים האחרונות כמו שרבים טוענים שעשה עם "ספליט" הבינוני. אין בו עוד "החוש השישי".
הוושאובסקי הם אחד המקרים היותר מעניינים. אחרי המטריקס יצרו שני המשכונים בינוניים ואת ספיד רייסר שבעיניי הוא נוראי אבל יש אנשים שמוכנים להישבע שהוא סרט טוב. אולי צריך להגיע עם רקע מסויים בתחביבים בשביל לאהוב אותו. מה שכן לאחר מכן ביימו את "ענן אטלס" שהחזיר לי את התקווה בהם. אני יודע שרבים חושבים שזה סרט מלא בחשיבות עצמית ומשעמם אבל באמת שאני מכור אליו. הלוואי היו מייצרים בהוליווד רק סרטים כאלה. אני מתחבר לפילוסופיה בשקל של האחיות כאשר יש לה בסיס בסרט (כמו ב"מטריקס") וכאשר יש בו כל כך הרבה תעוזה והוא מעביר אותך חוויה שלשמה המציאו את הקולנוע. אפי כמו שאפי צריך להיות. על האופרת חלל המוזרה אדי רדמיין הדלוח אין מה להזכיר. מאז עשו את סנס8 שיש לסדרה קהל מצומצם של מעריצים מושבעים שמייחסים לה מעמד קאלט.צריך לנסות בהזדמנות. אחת מהאחיות גם ביימה סדרת דרימדי לשואוטיים על טרסגנדרית כך שנחמד לראות שממשיכות להתעסק בנושאים שבעצם מלווים אותן מתחילת הקריירה. גם הסרט ביכורים שלהן, קשורות, מעין מותחן בי מובי מגניב על זוג לסביות, מאד אהוב עלי. אני מאד לא סומך על הבמאיות אבל חושב שאם ייתנו בהן אמון ויד חופשית יש להם עוד איזה יצירת מות לשגר לעולם (אולי המטריקס 4?). אפשר להגיד הרבה דברים על המטריקס, הרבה דברים בו מגוחכים בימינו אחרי אינספור החיקויים, אבל יש סיבה למה סרט שלא מבוסס על שום זיכיון נהיה תופעה תרבותית כזו ענקית ורבת השפעה. הן עוד לא אמרו את המילה האחרונה.
טוד סולנוז- מי? מישהו ראה סרט שלו בכלל? השם מוכר אבל בחיים לא שמעתי מישהו ממש דן עלין.
קורטני סולומון הוא לא "פישול" הוא נכנס לסקר כבדיחה
וחוץ ממנו(ומטוד סולונדז) כל השאר הם בסופו של דבר במאים שהצליחו לשמור על רלוונטיות מסויימת (גם אם אפשר להתווכח על הסרטים שלהם).