מועדון קרב – גרסת המועדון

במקור: עדיין Fight Club
במאי: דייויד פינצ'ר
תסריט: ג'ים אולס
על פי ספרו של: צ'אק פלניוק
שחקנים: אדוארד נורטון, בראד
פיט, הלנה בונהאם קרטר, מיטלוף,

זאק גרנייר, ג'רד לטו

היתה להורים שלי חברה טובה, שאחרי הריון מאומץ וניתוח קיסרי נולד לה בן אחושלוקי מכוער. מכוער כל כך שקשה להסתכל. היא תמיד היתה אומרת עליו שיש לו יופי אחר. בכיתה א' הוא נכשל בכל המקצועות, והיא אמרה שהמורים לא מבינים אותו. בגיל התיכון הוא הסתבך בקטטה וזכה לתיק מפואר במשטרה, והיא הסבירה שבריונים נטפלו אליו. כשלא התקבל לאוניברסיטה, טענה שזה בגלל שהתשובות שלו במבחן הקבלה היו חתרניות. כשפוטר מעבודתו כסוכן ביטוח, לא נותר לה אלא למחות על המיתון במשק.

לכתוב ביקורת על סרט אהוב זה כמו לכתוב ביקורת על הבן שלך (וזו אולי הסיבה שזה כבר הניסיון הרביעי שלי לשכתב אותה) – הוא אף פעם לא רע, הוא פשוט אחר. אף פעם אין לו בעיות, פשוט צריך גדלות נפש כדי להבין אותו. הוא אף פעם לא מחורר, הוא פשוט מפתח תיאוריות מתקדמות אודות המרחב והזמן. כך שאת כל מה שאני אומר על 'מועדון קרב', או בשמו העממי, 'פייט קלאב' (למה תעתיקים לא היו באופנה כשהוא יצא?), יש לקחת בעירבון מוגבל. אני מודה שלמרות חיבתי המוחלטת אליו, בראיה היסטורית מפוכחת הוא כנראה לא הסרט ה"חשוב" או ה"טוב" ביותר שנוצר אי פעם. סרטים אחרים אולי בעטו בדגל והפכו עולמות טיפה יותר. ועכשיו בטח יקשה עליכם להאמין לי כשאטען ש'מועדון קרב' הוא הסרט הטוב והחשוב ביותר של שנות התשעים. כי בשנים הרחוקות והשכוחות ההן, לפני עידן הטיסה בעל חלל, ההשתגרות ממקום למקום והבגדים הכסופים המגניבים, אין סרט שהצליח ללכוד טוב יותר בציפורניו העבות את רוח התקופה.

אד נורטון (בתפקיד חייו, ואל תקשקשו לי על 'אמריקה X'), מגלם פקיד אפור ומשועמם בחברת ביטוח שמרמה את לקוחותיה. כמו דמויות רבות בסרטי סוף שנות התשעים, גם הוא השתעבד למערכת והתמכר לצריכת מותגים, וגם הוא חש ייאוש עמוק מהבל החיים המודרניים. אל הגאולה הקטנה והייחודית שלו הוא מגיע לאחר פגישה מקרית עם טיילר דרדן (בראד פיט כוסון שחבל"ז), יצרן סבון ופילוסוף רחוב, שגורר אותו להקמת מועדון-קרב הידוע לשמצה. החוק הראשון של מועדון-קרב הוא שלא מדברים על מועדון-קרב, ולא בכדי. אם אתם רוצים להפיק הנאה מלאה מהסרט, עזבו את הביקורת עכשיו ולכו לראות. למי שבכל זאת נשאר אני יכול לספר שמועדון הקרב דנן הוא מקום מפגש בו גברים מכל העיר מקיימים קרבות רחוב נטולי רסן וחולצה. זהו המרד הקטן שלהם, של הפקיד והפילוסוף. זו הנקמה המתוקה שלהם בשיטה שרתמה אותם לצרכיה ומעכה להם את הצורה.

בסרט רגיל, זה היה עשוי להיגמר כאן.

אבל 'מועדון קרב', בניגוד למה שרבים חושבים, אינו סרט המטיף לאלימות כבריחה מומלצת מחיי היומיום. 'מועדון קרב' הוא סרט על אנשים כמונו, אנשים שהמציאות שרטה אותם כל כך עמוק, שהם מנסים לשכתב אותה כך שהם ייצאו מנצחים. וכמו בכל סיפור טוב, הבחורה חייבת לשבש הכל. מרלה זינגר (הלנה בונהאם קרטר המתוקה ממציאה את עצמה מחדש כעכבר מרוט) גוררת את שני הגברים למעין מאבק כוחות סחרחר, שסופו המוחץ בטוויסט הידוע לשמצה של הסרט. פייר, אני לא יודע איך להמשיך את הביקורת בלי לכתוב על הטוויסט, ומצד שני, לא בא לי לקלקל לכם. אז כל מי שעוד לא ראה מוזמן להמשיך לקרוא ולא להבין במה מדובר, ומי שראה – אנא מלאו את השדה הריק בתיאורו של הטוויסט:
.!!!___________________________________________

בצפיות מאוחרות, הטוויסט של 'מועדון קרב' הוא לאו דווקא נקודת המפתח בסרט, אבל בצפייה ראשונה הוא מעורר את זעמם של צופים רבים. אלה שהתחברו למחאה הקיצונית של החצי הראשון חשים מרומים, ואלה שלא התחברו כבר עסוקים מדי בלחשוב שהסרט פשיסטי. אבל כאן בעצם הגענו לנקודה החשובה של הסרט: אם חציו הראשון של 'מועדון קרב' מציע למרוד (בחברה הקפיטליסטית, בתפיסת המציאות ואף באומנות הסיפור הקולנועית, אם תסלחו במטותא על השניצקלייניות), אזי שסופו צוחק על כל מי שהעז לחשוב שאפשר. מאחורי כל מרד מסתתרת אימה חדשה, מאחורי כל מורד מסתתר ילד אומלל ומאחורי כל תפיסת עולם מסתתרים אנשים קטנים ומסכנים שלא יודעים מימינם ומשמאלם. העולם של 'מועדון קרב' הוא עולם של ייאוש מוחלט, חדר מראות ענק שכל גילוי בו מכניס אותך לברוך עוד יותר גדול. מכה.

וזה חתיכת סרט מרהיב. דייויד פינצ'ר התחמם בסרטים מרתקים ויזואלית וקצבית כמו 'שבעה חטאים' ו'המשחק', ופה הוא מביא אותה בפסיפס אינסופי ובנזונה של שוטים קצרים, אכזריים ומדויקים כל כך. כל תקריב, כל שימוש באנימציית מחשב יושב בול במקום, טוחן לך את המוח, לא מרפה – בין אם זה תקריב על שפופרת טלפון או סטיקר בפינת מכונית, ובין אם אם זאת המצלמה שיוצאת מתוך המח המדויק ביולוגית של אדוארד נורטון. וכמה דקות אחר כך צונחת עשרים קומות, סטייל רכבת הרים, ומסתובבת ברחובות.
צ'אק פלניוק, שכתב את הספר עליו מבוסס הסרט, כולל בספריו תיאורים בשפת רחוב, נבזיים, ועם זאת נוגעים, של נכים, מכורים למין ומנהיגי כתות משונות. סגנון הכתיבה הפריך שלו, בשילוב עם היכולת הטכנית המדויקת כל כך של פינצ'ר, יוצרים ביחד שילוב מוחץ של קור ואנושיות.

אבל עזבו את כל אלה. עזבו את המסר (רעיונות פילוסופיים מורכבים, או פשיזם טהור) הטקסט השנון, המשחק המופתי, הבימוי המושלם והאלגנטי. מה שבאמת נשאר בסוף מ'מועדון קרב' הוא התמונות הקשות האלה של העיר, צינורות הביוב המהבילים, הבניינים המזדקרים, האנשים הקטנים וחסרי האונים. 'מועדון קרב' הוא הסרט של שנות התשעים כי הוא מתאר בדיוק רב כל כך את העשור בו כולנו חיינו, את הדברים שאנחנו מפחדים להגיד ולחשוב. בעוד מיליון שנה, כשהיצורים מהחלל יבואו ויצפו בסרט, הם יוכלו לדעת בדיוק איך נראינו פעם. "לחלק מזכרי האנוש", הם ירשמו בפנקסם האינטרגלקטי, "היו ציצים של בחורה".