28 יום אחרי

במקור: 28 Days Later
במאי: דני בויל
תסריט: אלכס גארלנד
שחקנים: סיליאן מרפי, נעמי
האריס, אלכסנדר דלמר,

קים מק'גאריטי

הטריילר הערוך היטב לסרט '28 יום אחרי', שהסתיר יותר משחשף, טיפח בי תקווה סמויה שאולי מסתתר כאן מעדן מדע בדיוני איכותי. אולי היתה זו הידיעה שמדובר בסרט אפוקליפטי משהו, אולי זה היה המספר הזוגי הדו-ספרתי בכותרת, או אולי הצורה ההנדסית המופיעה בלוגו שלו, שגרמו לי לאסוציאציות לאחד הסרטים האהובים עלי, '12 קופים' של טרי גיליאם. לצערי הרב התברר כי כל המשותף לשני הסרטים הוא לא יותר מז'אנר אחד, וירוס קטלני, וכמה קופים עצבניים.

בתחילת '28 יום אחרי' קבוצת פעילים קיצוניים למען זכויות בעלי-חיים פורצת למעבדת ניסויים באוקספורד, ומתעמתת עם המדען המפעיל אותה, המפציר בהם שלא לשחרר את קופי השימפנזה המשתוללים בכלובים הפזורים במעבדה. כולם נגועים, כך הוא מסביר להם, בדבר הנקרא "זעם", הנמצא ברוק שלהם ובדמם. לפתוח כלוב של שימפנזה משתוללת ולעמוד במסלולה, אם תשאלו אותי, ולא חשוב כרגע מה נמצא בדם שלה, הוא לא הרעיון הכי מוצלח. אבל אחת הפעילות פותחת את הכלוב בכל זאת, ומותקפת, כמה לא צפוי, בידי שימפנזה זועמת. צעקות, המולה, "תורידו אותה ממני". הפעילה הנשוכה משתנה למשהו עצבני ואדום עיניים. "חייבים להרוג אותה". "או, אלוהים".

170 מילים אחרי…

בחור צעיר בשם ג'ים מתעורר מתרדמת בבית-חולים נטוש. הוא עוזב את המבנה רק כדי לגלות שהעיר כולה נטושה, במיטב המסורת של ניירות מתגוללים ברחובות וכל מה שכרוך בזה. הוא מוצא את דרכו אל כנסיה, ושם הוא מותקף על-ידי קבוצת אנשים אדומי-עיניים שנראים כאילו הם סובלים מהאנגאובר רצחני. לעזרתו נחלצים הצמד מארק וסלינה, המספרים לו כי הם כנראה בין הניצולים האחרונים לאחר התפרצות של וירוס קטלני, שחיסל את מרבית האוכלוסיה. החבורה עושה את דרכה בעיר, בחיפוש אחר הוריו של ג'ים, ולאחר מכן מתחברת לגבר בשם פרנק ובתו האנה, המספרים להם על שדר רדיו צבאי המודיע לכל הניצולים להגיע לנקודה מסוימת, בה מובטחת להם הגנה ואף מרפא לוירוס. נואשים וניזונים אך ורק מממתקים ופפסי, עושים חברי הקבוצה הקטנה את דרכם אל נקודת היעד, בעודם מתמרנים בין התקפות של זומבים נגועים ושורות דיאלוג מנופחות, בגרסה לואו-טקית של "הישרדות 9: לונדון".

והשורות אכן מנופחות. הבמאי הבריטי דני בויל, הזכור לטובה מ'טריינספוטינג', ושלא-לטובה מ'החוף', חוזר לשתף פעולה עם תסריטאי 'החוף' אלכס גארלנד, שעשה כאן עבודה נהדרת באיסוף קלישאות אפוקליפסה. הדמויות מתהדרות במיטב הביטויים הנדושים ("זה התחיל כמהומות, ומההתחלה היה ברור שזה שונה… זה היה וירוס… היה משהו בדם") אותם מעבירים השחקנים האלמוניים בפאתוס ראוי לציון. סיליאן מרפי, המגלם את ג'ים, עושה את העבודה בלי טיפה של כריזמה וכמעט בלי הבעות פנים. הוא פשוט מסתפק בלהיראות בריטי רוב הסרט, ואני לא יודע אם להאשים את כשרון המשחק הרעוע שלו, או את התסריט, באדישות הגובלת בפיגור שכלי שמפגינה הדמות שלו. נעמי האריס, המגלמת את סלינה, נראית כבעלת פוטנציאל שאינו בא לכדי מימוש, בעוד הדמות שלה עוברת שינויי אופי מהירים מדי, ובצורות הנדושות ביותר. עצם הרעיון, הוירוס הקטלני, נעשה כל כך הרבה פעמים ובכל כך הרבה דרכים, שנורא קשה לחדש, וגארלנד אכן לא מצליח לחדש דבר מבחינת הז'אנר. המסרים המבליחים פה ושם, לצד הפרסומות הסמויות לפפסי, גם הם מהסוג הצפוי ביותר, על חשיבות האהבה וטבע האדם וכיוצא בזה, והם מוגשים בכפיות ענק. וכאילו כדי להוסיף חטא על פשע, הנגועים, אותם זומבים גונחים ומריירים, הם המפלצות המגוחכות ביותר שנראו על המסך הגדול מזה זמן רב, כך שאפילו סרט אימה ממשי, מהסוג שאפשר להיגעל או לפחד ממנו, זה לא.

הבעיה המרכזית בסרט היא העובדה שהוא נורא משעמם. דלות התקציב ניכרת בכל, ולמרות שהצילום והעיצוב המינימליסטי מרשימים לעתים ויוצרים אמינות, היא מתפוגגת לנוכח הזומבים המטופשים, החורים בעלילה ויכולת המשחק המדשדשת הקולקטיבית. המחסור בפסקול ממשי (למעט קטע נדוש להחריד בו נשמעת מוזיקה אופראית עדינה העומדת בניגוד למראות זוועה) אולי משרת את התחושה המבודדת של ניצולים בעיר גדולה, אבל לא משרת את המטרה הקולנועית של הסרט, שהיא לגרום לתגובה רגשית אצל הצופה, לעורר מתח או עניין. יוצאת דופן היא סצנת הקנייה בסופרמרקט המשעשעת קלות, אבל רוב הזמן הפאתוס האפוקליפטי והרצינות התהומית הזאת בה עטוף הכול, לא מצליחים להעיר בצופה שום הזדהות או חיבה כלפי הדמויות. הקלישאות והסצינות הנדושות, כמו נאום הפתיחה של סלינה ("זה התחיל כמהומות" וכו', בו היא חוזרת כמעט על כל מה שנאמר בתחילת הסרט), או הנאום הקטן של הילדה האנה חסרת הכריזמה ("אנו זקוקים זה לזה כדי לשרוד, בלה בלה בלה", במיטב המסורת של הז'אנר), מעלות גיחוך מזלזל ותו לא.

490 מילים אחרי…

למרות הכול, הסרט ניתן לצפייה לאחר הנמכת ציפיות מסיבית, והאמת היא שכמה מהסצינות אפילו נותנות לו ערך מוסף מבחינת עשייה קולנועית, אם לא בתור סיפור עלילה. בתולי הז'אנר אולי אפילו ימצאו כמה מהרעיונות כאן כרעננים או אפילו מעוררי-מחשבה. אבל מעל הכל הסרט נטול תחושת אמת או קסם, אותה סגירת מעגל מופלאה ועוצרת נשימה שניכרת בסצנות האחרונות של סרטים טובים באמת, כמו '12 קופים', למשל. ועוד לא ניגשנו לטפל בחורים בעלילה. כמו למה בכלל נוצר הוירוס, ואיך זה שלא פותח לו נסיוב, מדוע הזומבים לא תוקפים אחד את השני, ומדוע אינם אוכלים את בני האדם שהם כן תוקפים, מדוע אינם ממשיכים לרדוף אחרי גיבורינו הנוסעים במכונית עד הסוף המר, ומעל הכל – פפסי. למה פפסי, למה?!