שמש נצחית בראש צלול

שם רשמי
שמש נצחית בראש צלול
שם לועזי
Eternal Sunshine of the Spotless Mind

במקור: Eternal Sunshine of the Spotless Mind
במאי: מישל גונדרי
תסריט: צ'רלי קאופמן
שחקנים: ג'ים קארי, קייט ווינסלט, טום ווילקינסון, קירסטן דאנסט, אלייז'ה ווד, מארק רפאלו

הנה מה שקרה: שלחתי מייל לעורכי 'עין הדג' ובו אמרתי שאשמח, אם אפשר, לכתוב על 'שמש נצחית בראש צלול', סרטו החדש של צ'רלי קאופמן. העורכים לא החזירו לי תשובה. כתבתי מייל נוסף וגם הוא לא קיבל תשובה. לא הבנתי מה זה יכול להיות. בשלב ההוא לא יכולתי לנחש בכלל שרד ולונג – שלא אהבו, כנראה, את חוסר החיבה האקראי שלי לצ'רלי קאופמן – הלכו למכון מיוחד, וביקשו להסיר אותי לחלוטין מהזיכרון שלהם. כמובן, כשגיליתי…

פוי… נו, באמת. זה לא הולך.

כן, בתיאוריה זה היה רעיון מגניב, לכתוב ביקורת שמבוססת על הרעיון של הסרט. זה מתחכם בצורה חיננית ומתגרה שכזאת, נותן מסגרת נחמדה שאפשר להעביר דרכה רעיונות, וגם, בואו נודה על האמת, מבטיח תשואות כמעט אוטומטיות. רק מה, בפועל זה לא זה. במקום לשרת את הנושא, ההתחכמות אט אט משתלטת על הכתיבה והצורך המתמיד לשעשע ולהבריק חונק לחלוטין את ההגיון, המסר והתוכן עצמו. וזה גם יצא כבר מזמן מהאופנה. אני כנראה צריך להרפות ולכתוב בפורמט רגיל.

וזה, חברים, בדיוק מה שצ'רלי קאופמן לא יודע לעשות. הוא תסריטאי מבריק, וגם אני, כמו כולם, מגיע בכל פעם מחדש בציפיה אדירה לסרטים החדשים שלו, בתקווה שהפעם הפוטנציאל האדיר יתמצה. אלא שצ'רלי קאופמן לא מרפה לעולם, ולפיכך הפוטנציאל אף פעם לא מגיע למימוש של ממש. תמיד הוא יעדיף את האקסטרה טוויסט, את ההתחכמות, את הבדיחה הפרדוקסלית שתהמם את הצופה בחידוש הרעיוני שלה, אבל גם תשאיר אותו אדיש מכל בחינה אחרת. הסרטים שלו – ביניהם 'להיות ג'ון מלקוביץ", 'וידויים של מוח מסוכן' ו'אדפטיישן' – לא משעממים לרגע ומלאים עד להתפקע בהברקות עלילתיות שיכולות לפרנס חמישה תסריטאים נוספים לפחות. אבל היומרה שלהם לעסוק בצורה מעניינת בשאלות על מהות התודעה, הזיכרון והקולנוע נותרת שטוחה כנייר אפייה וקולנועית כדוקטורט באוניברסיטת חיפה.

כיוון שאני מעריך את הרעיונות המקוריים של קאופמן אבל סולד מהנטייה שלו ללופים מחשבתיים וגיחי-גיחי, באתי בציפיות היפר מוגברות ל'שמש נצחית בראש צלול'. נראה היה לי שהמסגרת של קומדיה רומנטית (זה מה שהבטיחו הפרסומות) – ז'אנר כל כך רגשי, בדרך כלל אפילו קיטשי – יכולה לאפשר לקאופמן, לפחות באופן חלקי, להשתחרר מאובססיית המקוריות שלו לטובת משהו קצת יותר צובט, משהו שלוקח את הרעיונות שלו ומגיש אותם בצורה אישית יותר. למען הסר ספק, ייאמר כבר עכשיו: לא לגמרי טעיתי. 'שמש נצחית' הוא סרט פחות מתאמץ מהסרטים הקודמים של קאופמן, ולא חסרים בו רגעים נוגעים ומרגשים. בהחלט צעד גדול קדימה.

ג'ואל באריש, גיבור הסרט (בגילומו של ג'ים קארי), מגלה שחברתו האימפולסיבית קלמנטיין (קייט וינסלט) פנתה ברגע של תסכול למכון מיוחד למחיקת זיכרון וביקשה שיסירו כל זכר לקיומו ממוחה. המום ומאוכזב, מחליט באריש לנקום בכך שיעשה את אותו הדבר, רק הפוך. רוב הסרט מתרחש בתוך מוחו של באריש בזמן תהליך מחיקת הזכרון, עת קלמנטיין נעלמת ממנו לאיטה. דרך התהליך הזה אנחנו מתוודעים ליחסים ההולכים ונשכחים בין ג'ואל וקלמנטיין, ונותרים לתהות, בסופו של דבר, מה יותר חזק: המוח שמפסיק לזכור, או הלב, שממשיך לאהוב?

את הסרט ביים מישל גונדרי, במאי קליפים מבריק ומי שביים כבר סרט אחד מבית מדרשו של קאופמן – הפלופ החינני 'המין האנושי'. אישית אני לא סובל את הסגנון הויזואלי של גונדרי. הוא תקוע בראש של קליפים ולא קולט שסרט באורך מלא צריך גם סגנון. מצלמות הפרקינסון שלו, עם הקאטים הצורמים המנדנדים והאפקטים המיוחדים שמופיעים כל פעם משומקום, ממש מקלקלות, בחלקים מסוימים, את ההנאה מההתרחשות, שהיא כבר מספיק מעניינת גם בלי כל ההו-הא. בחלקים אחרים הן סתם עושות כאב ראש קל. הדבר המפתיע הוא שדווקא במאי הקליפים הזה מצטיין בתחום אחר, שלא כל כך בא לידי ביטוי בהתמחות הקודמת שלו: בימוי שחקנים. עבודת המשחק ב'שמש נצחית' מקפיצה את הסרט בכמה רמות: ג'ים קארי הוכיח כבר מזמן שהוא יודע להפתיע, אבל בניית הדמות שלו סביב המניירות המדויקות כל כך של הבחור הביישן, בלי הניסיונות המביכים שלו לרגש (עיין ערך 'מג'סטיק') פשוט מוציאה ממנו את המיטב; קייט וינסלט נהדרת בתפקיד הבחורה שמן הסתם ניהלה בלוג בישראבלוג כשהיתה בת 16; קירסטן דאנסט נותנת את אחד מקטעי הג'וינטים הטובים ביותר שידע הקולנוע; לעזאזל, אפילו אלייז'ה ווד חמוד! עכשיו אני באמת מרגיש שמשחקים לי עם המוח.

אז איפה בכל זאת הבעיה? ובכן, כמו בכמה וכמה סרטים של קאופמן, מצאתי את עצמי מתעורר שלושה ימים אחרי הצפייה הנרגשת בסרט, ומרגיש כאילו מחקו לי את הזיכרון. פתאום לא הצלחתי להיזכר ממה כל כך נהניתי, מה בכלל ריגש אותי, מה מצא חן בעיני. לטווח הארוך, איכשהו שוב נותרתי עם כמה פרדוקסים שחוקים, והחיבור הרגשי לסרט התפוגג. כי נדמה לי שקאופמן עדיין, למרות המאמץ, לא מתעניין כל כך ברגשות של הגיבורים שלו. כשרון הכתיבה העילאי וחדות האבחנה שלו מצליחים לרמות אותנו להזדהות ברמה המיידית, אבל בסופו של דבר קשה להתחמק מהתחושה שהרגשות הם רק עוד כלי בשעשועים האינסופיים שלו.

'שמש נצחית' הוא עדיין סרט עם יותר נקודות כוח מחולשה, אבל אולי בגלל ההתלהבות הראשונית, קשה לי לא לראות בתחושת הריקנות שמלווה אותי ממנו אכזבה מסוימת. כי כשצ'רלי קאופמן מרפה, אתם יודעים, גם זה נראה קצת כמו חלק מהתרגיל. אולי הוא היה צריך לתת לדונלד לשכתב.