K-19

מאת
קיפוד
– פורסם ב 9 בנובמבר 2002Posted in: ביקורות

במקור: K-19: The
Widowmaker!ימין!
במאית: קתרין ביגלו
תסריט: לואי נוורה, כריסטפר
קייל
שחקנים: האריסון פורד, ליאם
ניסן, פיטר סרסגארד, פיטר
סטבינגס

תגידו, היה לכם פעם יום רע? יום ממש ממש ממש רע?
נניח, יום כזה שאתם קמים בבוקר, ומגלים שלמכונית יש פנצ'ר. מגיעים איכשהו לעבודה, באיחור כמובן, רבים עם הבוס, רבים עם עוד אנשים פה ושם, וכשאתם יוצאים לאחר יום מחורבן אתם מגלים עוד פנצ'ר בגלגל. באותו גלגל.
אין ברירה – מחליפים גלגל, וחוזרים הביתה. זאת שאתם לא בטוחים אם אתם יוצאים איתה או לא מבהירה לכם נחרצות ש-"לא", וכדי לחתום את היום המשובח אתם רואים סרט נוראי. 'מוות לסמוצ'י', למשל.
היה לכם פעם כזה יום רע? שבוע רע? חודש רע? לכל אחד יש מדי פעם.
לא רק לאנשים, מסתבר. גם לצוללות.

K-19 היא צוללת סובייטית, מאלו שנבנו בתקופת המלחמה הקרה כדי לשמור על מאזן ההרתעה הקר מול השטן הגדול – ארצות הברית. תפקידה לשייט מול חופי ארה"ב, ובמידת הצורך להנחית מכה ראשונה. או מכה שנייה, אם מישהו במפקדה נמנם ולא העביר את המידע בזמן.
אממה, ל-K-19 אין מזל. זה מתחיל בפגמים במבנה עוד בטרם ההשקה ובחלקי חילוף חסרים, ממשיך משם לתאונות עבודה, סגל ספינה חסר וציוד שלא הונפק כשורה, ומתדרדר לנושאים כמו רופא-הצוללת בעל מחלת הים. הכל משתבש, עד כדי כך שהשליש הראשון של הסרט מזכיר קומדיה של לורל והארדי, רק בלי קליפות הבננה.

מובן שיהיה זה מן הראוי לציין שכאשר אני מדבר על "צוללת", אני לא מתייחס רק לגוש הפלדה האדיר השקוע מרבית הזמן במים. אני מתייחס לישות, הכוללת גם את הקוער ואת הסיפונים, נכון, אך גם את הסגל הפיקודי, וגם את הצוות. ובעצם, גם את הכורים הגרעיניים, האמורים לספק אנרגיה להנעת הצוללת. אותם כורים שהחוגות של לוח השעונים שלהם מצביעות על דברים מוזרים, לא ממש תקינים. אבל יהיה בסדר, לא? סמוך, אחי, הכל יהיה טוב. אנחנו לא רוצים לאכזב את הקומראד היו"ר, ולהגיד לו שהצוללת המפוארת שלו לא מתפקדת היטב. אתה רוצה להיות זה שיספר את זה לקומראד היו"ר? לאיזה גולאג לשלוח את הפרחים?

כפי שכבר הבנתם, מהלכי העניינים בצי הסובייטי מזכירים יחידה צה"לית תקנית. מסתבר שלא רק את מפ"ם ואת שירי ארץ ישראל היפה קיבלנו מאמא רוסיה, אלא גם את תרבות ה-"סמוך!", ואת הג'ינג'י עם המפתח, שחייב להיות בקייב בשעה שלוש, ואין לו את המפתח לארון עם חומר הניקוי הנדרש לפי התקנים, אז נוכל להסתדר עם מיץ לימון במקום?

אז האם כור גרעיני שמהבהב במערכה הראשונה, יתפוצץ במערכה השלישית? לא אם יצליח הצוות המיומן והפטריוטי שלנו למנוע זאת. אבל לשם כך הם ייאלצו ליישב קודם כמה סכסוכים פנימיים.

קברניט ה-K-19, סובייט גאה בשם אלכסיי ווסטריקוב (האריסון פורד, במבטא רוסי משכנע למדי, ולא קריקטורי בכלל), מונה ע"י המועצה העליונה לפקד על הצוללת, לאחר הכשלים התפקודיים של קודמו בתפקיד, מיכאיל פולנין (ליאם ניסן, כמעט כנ"ל לגבי המבטא). אבל קפטן פולנין מושאר בצוללת, תחת פיקודו של קפטן ווסטריקוב. הצוות עדיין נאמן לפולנין, במיוחד כאשר דומה כאילו שיקולים שונים מהגנה על הפאטריה הסובייטית מעיבים על קבלת ההחלטות של קפטן ווסטריקוב. הו, מתח! הו, יריבות!

יש בעיה המוטמעת בסלע קיומם של סרטים המתרחשים על גבי צוללות: צוללות הן דבר שזז לאט. מודדים את זה בקשר, נדמה לי.
המשמעות היא שכדי להיות אפקטיבי, סרט צוללות לא יכול להראות נסיקה של הכוח התוקף, וגיחה אל עבר נקודת החולשה של כוכב המוות, לפיצוץ הכור המרכזי שלו. אם במאי צוללות יעשה דבר כזה, רק המהלך הזה יימשך כל זמן הסרט. לא פרקטי (אולי זאת הסיבה ש-'Das Boot', שרבים מפארים כסרט הצוללות הטוב ביותר שנעשה אי פעם, אורכו מעל שלוש שעות? לא יודע, עוד לא מצאתי את מעל שלוש השעות הנדרשות למשימה). לא, סרטי צוללות צריכים להעביר את המתח והלחץ של האנשים באמצעי הנושן מכל – האנשים עצמם. האנשים העייפים המתוחים, אי הידיעה אם אור החמה יראה עוד, אין איש יודע אם יוכל לסמוך על רעיו… אין מה לומר, בכך הסרט מצליח. בזכות צילום, משחק ותסריט יעילים, וכמעט ללא אפקטים מפוארים, ישבתי מתוח כל הסרט. למרות שלא קרה שום דבר מפתיע. למרות התסריט הנדוש להחריד. והתסריט נדוש, ללא ספק.

בעצם, קשה קצת לומר נדוש על סרט שאם היה נעשה בהוליווד לפני שנים לא רבות, אנשים היו מאבדים את מקום העבודה שלהם, ואולי גם את חירותם. הישמע כדבר הזה – התייחסות לקומוניסטים, ועוד אלו שהכוונת שלהם מופנית אל חופי ארה"ב, כבני אדם? לא באמריקה שלנו. אבל אמריקה התבגרה קצת, או אולי הזדקנה, ואת מה שקרה מול הסובייטים לפני ארבעים שנה התחילו לשכוח. לא מן הנמנע שעוד שלושים שנה נראה סרט דומה, על עיראקים פטריוטים שבסך הכל רוצים להגן על המולדת האהובה שלהם, מול התוקפנות של הקולוניאליזם האמריקאי. אבל עד שיגיע סרט כזה, נאלץ לחכות עוד כמה שנים. האנשים באולפנים עדיין חרדים למקום מושבם, ובצדק.

יודעים מה, עזבו את התלונות על השבלוניות. הסרט הרי מבוסס על סיפור אמיתי, שנצבע בצבעים יפים על ידי תסריטאי הוליווד. סיפורים מהחיים הם לפעמים קצת אפורים, ולפעמים צפויים מראש. גם כך, הסרט משך היטב לכל אורך שתי שעותיו, ולימד אותי שיעור חשוב על נאמנות לפאטריה, על גבורה, ועל חשיבותן של מסורות משפחתיות. ומאוד הזדהיתי עם הצוללת.

תגיות: