ביקורת: שבע דקות אחרי חצות

"7 דקות אחרי חצות" הוא לא סרט עצוב, הוא סרט מדכא. ויש הבדל.
שם רשמי
שבע דקות אחרי חצות
שם לועזי
A Monster Calls

סרטן זה מדכא. סרטן היא אחת המחלות הנוראיות ביותר הידועות לאדם, מעין מגפה מודרנית ‏שעדיין לא הצלחנו להיפטר ממנה. מחלה שכל דבר ביומיום שאנחנו עושים גורם לה ושהתוצאות ‏שלה יכולות לנוע מ"הכל בסדר" דרך "כריתת איברים" ל"מוות נוראי" באקראיות מדכדכת. סרטים ‏על סרטן, לעומת זאת, אינם מדכאים – הם עצובים, וזה לא אותו הדבר. עצב הוא רגש עם קתרזיס: ‏שיא כלשהו שמשחרר רגשות עצורים. עצב הוא פורק ומשחרר, משהו שלאחריו ניתן ללמוד ‏ולהתגבר ולהיות אדם טוב יותר. בסרטים, הסרטן הוא תמיד נחמד כזה – מתמודדים איתו ואז ‏נהיים אנשים טובים יותר ("50/50"), או שהאדם שמת משאיר לך צוואה רוחנית שעלייך למלא, או שהוא מאחד את המשפחה סביב למשבר הנוראי. כן, זה עצוב שמישהו מת, ‏אבל לפחות למדת לקח חשוב על החיים!‏

מדכא זה לחיות עם מישהו שחולה בסרטן. סרטן רציני, מהסוג שאף אחד לא מאחל לאף אחד, הוא ‏ללא שיא רגשי. הוא צפייה במישהו דועך לאט לאט, בזמן שאתה מנסה להיאחז בתקווה קלושה ‏בעודך צופה באדם שחולה מאבד תקווה. מדי פעם הם נרפאים. אולי הסרטן נעלם לעד. לרוב הוא ‏חוזר. בכל מקרה, אין תגלית גדולה על עצמך במהלך הזמן הזה, פעולה שמשנה את הכל או משהו ‏שהופך את זה לבסדר. זה חרא ומדכא, ואין מה לייפות את זה. אבל סרטים הם סרטים, אז הם ‏לוקחים את ה"מדכא" והופכים אותו ל"עצוב", כי יותר קל להתמודד איתו.‏

‏"שבע דקות אחרי חצות", לעומת זאת, הוא מדכא. אימא של קונור או'מאלי חולה בסרטן זה זמן ‏מה. כמעט כל החיים שלו, ליתר דיוק, והמצב שלה רע. לרופאים יש תרופה חדשה וניסיונית, אבל ‏היא תגבה מחיר תפקודי מאימא שלו. מה שאומר שקונור יצטרך לגור עם הסבתא הקפדנית שלו, ‏המגולמת על ידי סיגורני וויבר. זה איכשהו לא נתפס אצלו כצ'ופר רציני אלא כבעיה, למרות שזאת ‏סיגורני פאקינג וויבר. אבל היא בריטית הפעם, ולא אוהבת שנוגעים בדברים שלה, אז הוא ממש לא ‏מרוצה מזה. בינתיים, אביו נמצא בחו"ל עם המשפחה החדשה שלו ולא ממש מתקשר עם קונור, ‏בבית ספר הילדים מתעלמים או מציקים לו, ואם כל זה לא היה מספיק גרוע, מפלצת ענקית ‏מתחילה לבקר אותו בלילה.‏

מה המפלצת רוצה? ובכן, אנחנו מכירים את הז'אנר. המפלצת כאן כדי לגרום לקונור להרגיש טוב ‏עם עצמו ולהתמודד עם הכאב או להוציא אותו להרפתקה בה הוא ילמד על עצמו ואז הכל יהיה ‏טוב! נכון? נכון?‏

ובכן, לא נכון. המפלצת הממש לא נחמדה, שמדברת בקול המאיים של ליאם ניסן, לא בדיוק כאן ‏כדי לעזור לקונור. היא כאן כדי ללעוס מסטיק ולספר לקונור שלושה סיפורים, שלאחריהם קונור ‏יצטרך לספר למפלצת סיפור, ונגמר לה כל המסטיק. אז זה מה שהמפלצת עושה: מגיעה ומספרת ‏סיפורים, משהו שקרוב יותר לסיפורי זן מאשר מסיפורים שנהוג לספר לילדים, עם אלימות ואופל ‏ומוסר הפכפך. ואז קונור חוזר חזרה למציאות המדכדכת של המשפחה שלו. וככה הסרט נע – בין ‏החיים המדכדכים של קונור, לביקורים המבעיתים של מפלצת העץ. נקודות אור קטנות צצות פה ‏ושם, אבל הן נדירות.‏

זה עלול אולי להישמע כאילו הסרט משעמם או קשה לצפייה, אבל הוא לא. כאשר המפלצת נמצאת ‏על המסך, יש איזה תחושת פלא ומסתורין שרותמת את הצופה להמשך הסרט ומקלה על התוכן ‏שלו. המפלצת מפחידה ,מלכותית ואמינה, כל סיפור שלה מונפש בסגנון ציור יפהפה, וליאם ניסן ‏הוא מספר סיפורים משובח, כך שכל סצנה בהשתתפות המפלצת היא חוויה קולנועית משובחת. ‏הסצנות של המציאות טובות, אבל מן הסתם פחות מעניינות בגלל כל העניין הזה שאין בהן ‏מפלצות עץ ענקיות. כמו קונור, גם הצופים נמשכים לרגעי הפנטזיה של הסרט, ולו משום ‏שהמציאות לא צופנת שום דבר מלהיב בחייו של קונור. הניגוד הזה נראה כמעט מחושב, כמו משהו ‏שיגרום לצופים להזדהות עם קונור ולרצות להשתחרר מהשגרה, אבל זה עדיין מוזר שבמאי יגרום ‏לחצי מהסרט להיות פחות נוח לצפייה בכוונה.‏

יש עוד כמה חסרונות משניים לסרט – הסיום נגרר קצת יותר מדי ומסתיים הרבה אחרי שהבנו את ‏הקטע, ויחסית לסרט שמתובל בשלל שחקני משנה מפורסמים וטובים, אפילו סיגורני וויבר לא ‏ממש בולטת לטובה בתפקידה. עד שהוא ירד מהמסכים (מה שעלול לקרות בכל רגע, כי מסחרי ‏הוא לא) מדובר בסרט השני שמוקרן כעת שבו הנוכחות של כולם מתגמדת לעומת העץ המדבר ‏שגונב את ההצגה.‏

‏"שבע דקות אחרי חצות" הוא סרט מוזר להמליץ עליו: "טוב, אז אם אתם רוצים לראות סרט מדכא ‏על ילד שהחיים שלו גרועים ואז בסרט קורים לו עוד דברים גרועים  – בואו לראות את "שבע דקות ‏אחרי חצות!"" אבל נו, הוא כן סרט טוב. זה הסרט הכי מרהיב וסוחף שהוא בו זמנית פצצת דיכאון, ‏והוא מיוחד ושונה לעומת שאר סרטי הנוער והסרטן שיש כיום – וכל זה מצדיק צפייה. אז לכו ‏לראות אותו, אבל תדאגו לשריין איזה פעילות כיפית לאחר מכן.‏