ביקורת: פרידה

איזה מעצבן: הסרט האיראני המתחרה באוסקר הוא מצוין. החיים היו הרבה יותר פשוטים אילו הוא היה גרוע

‏"פרידה" הוא סרט קשה לצפיה. זה לא שיש בו אלימות קשה, או שהוא באורך של חמש שעות וכולל ‏שמונה שוטים, או שהוא מכאיב במצפון, או כל דבר אחר מכל אלה. הצפיה ב"פרידה" מאתגרת כי ‏היא כוללת הרבה מאוד קריאה. זה סרט דברני מאוד, יש בו הרבה טקסט, ובהנחה שרובנו איננו ‏דוברים פרסית שוטפת, זה אומר שצריך לקרוא את כתוביות התרגום. הרבה מהן. יש בסרט יותר ‏חומר קריאה מאשר בעיתון יומי, ויעניין אתכם מה אנשים אומרים. זה לא שאפשר להפסיק ‏להקשיב. עם כל הקריאה הזאת, כמעט ולא נשאר זמן להרים את העיניים מהכתוביות כדי לראות ‏את פניהם של השחקנים. אני חושב שהשחקן הראשי היה מצוין, אבל ייתכן שבמשך חלק מהזמן, כשהעיניים שלי התרוצצו סביב תחתית המסך, ‏הוא למעשה הוציא לשון ופזל שמאלה.

לרוע המזל, "פרידה" הוא סרט מצוין, ולכן אני לא יכול להגיד שזה לא שווה את זה ועדיף כבר ‏לקרוא ספר טוב. המצוינות של "פרידה" בעייתית מעוד בחינות, כמו זה שהיא לא מאפשרת לשנוא ‏את האיראנים כמו שצריך, וזה שהסרט עשוי לנצח את "הערת שוליים" באוסקר.‏

שם הסרט הוא הטעיה. מספרים לנו שמדובר בפרידה, ובסצינה הראשונה, זה מה שקורה. סצינת ‏הפתיחה מציגה את שני בני הזוג שבפרידתם אנחנו עוסקים: נאדר וסימין. היא רוצה לעזוב ‏את ‏איראן ולעבור למערב, כדי להבטיח עתיד טוב יותר לבתה. הוא רצה לעזוב איתה, אבל שינה את ‏דעתו. עכשיו הוא רוצה להישאר, כדי לטפל באביו חולה האלצהיימר. הם יושבים זה לצד זו, על ‏כסאות פשוטים, בחדר קטן שהוא – כך מתברר – בית משפט איראני, ומנמקים את ‏עמדתם ישירות ‏אל השופט, שהוא גם המצלמה. מהרגע הראשון, השופט הוא אנחנו, ועלינו מוטל להחליט מי צודק. ‏וזה לא כל כך פשוט.‏

אחרי שאנחנו עוזבים את בית המשפט הסרט נראה כמו דרמה אולטרה-ריאליסטית על ‏חייהם ‏הדפוקים של בני המעמד הנמוך. המצלמה הנישאת ביד עוקבת אחרי הבעל, נאדר, כשהוא ‏עוסק בענייני ‏הפרידה: עכשיו כשהוא יגור לבד, הוא צריך מטפלת לאביו לשעות העבודה, אבל ‏למטפלת שהוא מוצא יש בעל מובטל ובעיות דתיות. סימין, לפני שהיא עוזבת את הבית, לוקחת ‏את הדיסק האהוב עליה. הילדה בת ה-16, טארמה, צריכה להחליט עם מי היא נשארת. למשך זמן ‏מה נדמה ‏שנקלענו לגירסה הפרסית של האחים דרדן.‏

אבל אז זאת, שוב, הטעיה. אחרי קצת יותר מחצי שעה, הסרט הופך בפתאומיות למשהו אחר. ‏התפרצות זעם של כמה שניות, ונאדר מגלה שיש לו עוד עניינים עוד יותר מסובכים על הראש ‏מהפרידה מאשתו. שוב הוא נגרר אל בית המשפט, והפעם מתברר שצירוף של נסיבות וחוקים ‏תמוהים הופך אותו לנאשם ברצח. זאת, כמובן, שטות. הוא הרי בחור טוב, אנחנו מכירים אותו כבר ‏חצי שעה לפחות. רצח?! מה פתאום. אבל, שוב, זה לא כל כך פשוט.‏

פתאום מתברר שבעצם אנחנו צופים בדרמת בית משפט. אם ברגעים הראשונים היה ברור ‏לחלוטין מה קרה ולמי, מי אשם פה ומי חף, ונראה כאילו ברגע שאפשר יהיה רק להבהיר מה בדיוק ‏קרה, העניין הקטן והטפשי הזה ייסגר. אבל זה רק מסתבך. פרטים נוספים על המקרה מתגלים ‏בהדרגה, ומתברר שחצי השעה הראשונה ההיא היתה חומר הראיות. פרטים קטנים מתוך פתיחת ‏הסרט מקבלים פתאום חשיבות מכרעת. גם כאן, לעתים קרובות הסרט מושיב אותנו בכסא ‏השופט, ושוב ושוב חושף פרטים חדשים שעשויים לגרום לנו לשנות את דעתנו. זה היה יכול להיות ‏קל אילו צד אחד היה מוצג כטובים, והצד השני כרעים, אבל כל הדמויות מוצגות באופן ‏מעורר ‏סימפטיה במידה זו או אחרת, ואף אחד מהם לא צדיק מוחלט. לפעמים צריך לעקם קצת ‏את האמת כדי לצאת מצרות, ולפעמים עיקום קטן של האמת מכניס אותך לצרות גדולות הרבה ‏יותר. ‏התסבוכת המשפטית המפותלת רק הולכת ומתהדקת עד לסיום.‏

מערכת המשפט האיראנית חורצת גורלות, מתברר, בחדרים ‏צרים ‏וצפופים שמזכירים יותר את ‏לשכת פקיד השומה של חדרה מאשר את היכלי השיש המוכרים מסרטי משפט אמריקאיים. היא גם ‏לא פורמלית במיוחד; התובע והנאשם יושבים זה ליד זה ונכנסים זה לדברי זה בלי זעקות ‏‏"אובג'קשן!". הפשטות הזאת רק תורמת לאמינות של הסרט. הסרט מוצג באופן הכי ישיר שיש, בלי ‏שום פעלולי צילום, פסקול או עריכה. התסריט אמין ונטול זיופים, והשחקנים – ככל שיכולתי לראות ‏‏– גם הם אמינים לגמרי. כל אלה הופכים את "פרידה" לסרט מצוין שמתעלה הרבה מעבר למסגרת ‏הסטנדרטית של סרט-זר-אמנותי לפסטיבלים בלבד. כמה מצער. כמו בסרט וכמו בחיים, העולם ‏היה הרבה יותר פשוט אם אפשר היה לחלק אותו לטובים ורעים.‏


עוד באותו נושא: האיום האיראני – על מלחמת ישראל ואיראן באוסקר