אדפטיישן

במקור: Adaptation
במאי: ספייק ג'ונז
תסריט: צ'ארלי ודונלד קאופמן
על פי הספר 'The Orchid Thief'
מאת סוזן אורלין (בערך)
שחקנים: ניקולס קייג', ניקולס
קייג', מריל סטריפ, כריס קופר

זה נראה נורא קל לכתוב על 'אדפטיישן', אבל מהבוקר אני מנסה, כי אנחנו צריכים לפרסם ביקורת עוד היום, כי כבר שבוע… לא, הסתבכתי. מההתחלה.

כבר שבוע שהסרט 'אדפטיישן' מציג בקולנועי הארץ, ואנשים, כצפוי, מדברים עליו הרבה. איך לא. זה סרט שנועד שידברו עליו. חוץ מזה, מחר ייערך טקס האוסקר, שבו הסרט הזה מועמד לכמה פרסים. בקיצור, אין ספק שהגיע הזמן שתהיה לנו ביקורת על 'אדפטיישן', והיא צריכה לעלות כבר היום, כי מחר צריך לפרסם דו"חקו. והבטחתי שאני אעשה את זה. אפילו היה לי רעיון מצוין לצורת הכתיבה של הביקורת, זה נראה לי נורא קל ופשוט (מה יותר קל מלכתוב בזרם תודעה – אתה פשוט כותב את מה שעולה לך לראש). אבל את כל היום מרחתי בשיטוטים ברשת ודברים אחרים שהייתי צריך לעשות. ובכל פעם שניסיתי להתחיל לכתוב ברצינות, הגיעה איזו הודעת אייסיקיו או טלפון מאחותי זרובי או שהחתולה החליטה לאכול לי את הרגל.

אבל העניין הוא להגיד משהו על הסרט עצמו, אחרת יצעקו עלי שאני מתחכם מדי ושאי אפשר להבין מה אני רוצה. בעצם יגידו את זה בכל מקרה, אז מה זה משנה.

צ'ארלי קאופמן (התסריטאי של 'להיות ג'ון מלקוביץ") קיבל משימה: לעבד את הספר 'גנב הסחלבים' של סוזן אורלין לסרט. והוא ניסה. ולא הצליח, המסכן. רוב התסריטאים ההוליוודיים היו פשוט דוחפים את הספר לאחד השטאנצים ההוליוודיים המוכרים ומשתמשים בקלישאות. אבל צ'ארלי רואה את עצמו כאמן, ולא סתם אמן אלא אמן מיוסר, מתוסכל, שמן ומקריח. הוא מתעב קלישאות בכל ליבו ולא מוכן להשתמש בהן לעולם (אידיאל חשוב, אגב. גו צ'ארלי!). אחרי שבמשך חמישה חודשים לא הצליח לכתוב את 'גנב הסחלבים', הוא התחיל, מרוב ייאוש, לכתוב תסריט על עצמו, צ'ארלי קאופמן, שמנסה לכתוב תסריט על פי 'גנב הסחלבים' ולא מצליח.
איזה יופי, פיסקה שלמה על הסרט. אני הולך לעשות לעצמי טוסט. עם טונה.

הסרט יעורר הזדהות עמוקה בכל מי שניסה אי פעם לכתוב משהו יצירתי, בין אם זה תסריט, סיפור או ביקורת קולנוע. מי שלא ניסה – לא יבין על מה צ'ארלי מקטר כל הזמן, ומה הבעיה שלו. מה כל כך קשה בלכתוב תסריט, או ביקורת? למה זה צריך להימשך כל כך הרבה זמן? הרי אני יודע מה דעתי על הסרט. אני יודע מה אני רוצה להגיד. אני יודע לכתוב. אבל כשאני מתיישב מול המחשב, אני נתקע. ונשרף לי הטוסט.

בדיוק בגלל זה אחיו של צ'ארלי, דונלד, הוא כל כך מעצבן. לא בגלל הטוסט, בגלל שלו לא קשה. בתחילת הסרט הוא מחליט שגם הוא רוצה להיות תסריטאי, אבל בניגוד לצ'ארלי – לו זה בא בקלות, אולי בגלל שאין לו בעיה לפתור בעיות על ידי קלישאות. חוץ מזה הוא כל כך נחמד שזה מביא את הקריזה.

את צ'ארלי קאופמן מגלם ניקולס קייג', שאני לא סובל את הפרצוף שלו, ושמתעקש לעשות סרטים גרועים ('עקיצה בשישים שניות', 'עיני נחש'). את דונלד קאופמן משחק ניקולס קייג' ('בירדי'), שחקן משובח שקצת נעלם בשנים האחרונות. בסרט הזה שניהם מצוינים. צ'ארלי ודונלד הם זוג התאומים הטוב ביותר שראיתי בקולנוע. כן, הם נראים בדיוק אותו הדבר, אבל צורת ההתנהגות ושפת הגוף שלהם כל כך שונות זו מזו שאי אפשר להתבלבל ביניהם.

הסרט מתרחש בתודעה של צ'ארלי, קופץ קדימה ואחורה בזמן, בעזרת כתוביות כמו "שנתיים לפני כן", "שנתיים עוד יותר לפני כן" "חודשיים לאחר מכן", "שני מיליארד שנים קודם לכן" וכדומה. חלק ממנו מתרחש בתסריט של 'גנב הסחלבים' שצ'ארלי מנסה לכתוב, ובו מככבים מריל סטריפ וכריס קופר (שניהם מצוינים), והוא נראה כאילו הוא היה דווקא יכול להיות סרט לא רע בפני עצמו. הסיכויים שלו באוסקר בטח היו טובים יותר משל 'אדפטיישן'. כל העסק הזה גם מצחיק, אבל בעדינות. אין פאנצ'ליינים שגורמים לכולם לפרוץ בצחוק אדיר, אבל כמעט בכל סצינה נשמעו צחקוקים מנקודות שונות בקהל.

התסריט שצ'ארלי כותב בסרט הוא לא התסריט של 'גנב הסחלבים', אלא התסריט של 'אדפטיישן'. צ'ארלי יודע שהוא כותב על עצמו. הוא יודע שהוא נמצא בתוך סרט. ההחלטות והמחשבות שקורות לו משפיעות על מה שהוא כותב, ובכך משפיעות על המציאות שלו עצמה. להגיד על הסרט הזה שהוא פוסטמודרניסטי יהיה אנדרסטייטמנט. בעעע. איזה ניסוח גרוע. כמה ביטויים לועזיים אפשר לדחוף למשפט אחד קצר? בכלל, הפסקה הזאת נשמעת פלצנית נורא. לונג בטח תוריד לי את זה בעריכה.

התקשרתי לזרובי, לבדוק עליה את הביקורת, והיא אמרה שהקטע עם הטוסט היה גרוע, ושאפילו היא יכולה לכתוב משהו מצחיק יותר. אולי אני אוריד אותו. אוף. למה הייתי צריך להסתבך עם כל זה בכלל? הייתי יכול לכתוב ביקורת נורמלית ולגמור עניין. אבל לא, אני חייב להתחכם, לכתוב "ביקורת חווייתית" כזאת שבנויה בעצמה כמו הסרט עצמו, וזה מה זה מתוחכם, כאילו. בכלל, בטח כל מי שכתב משהו על הסרט הזה כתב בצורה כזאת. אולי אני אמחק הכל ואתחיל מההתחלה? לא, כבר מאוחר נורא ואני בחיים לא אספיק לכתוב את הכל מחדש. שיהיה. כמה מילים יש לי עד עכשיו? 744. וואו. ארוך. הגיע הזמן לפסקת סיום.

בדרך כלל אני דוגל בשיטת "שתוק, תראה סרט, ונדבר על זה אחר כך". אין לי התנגדות לאנלוגיות, סאבטקסטים, התייחסויות עצמיות או ציטוטים קולנועיים מפליני, אבל את כל זה אפשר לשמור לדיונים עם חברים ביציאה. כשאני נמצא בקולנוע בחושך כל זה לא מעניין אותי – אני רק רוצה לראות מה קורה לאנשים בסרט. אחר כך אני כבר אחשוב אם הכל היה בעצם משל על המצב הפוליטי באורוגואי. ב'אדפטיישן' אין דבר כזה. אם תתייחסו לסרט כסיפור פשוט, תגיעו מהר מאוד למסקנה שהוא משעמם וגרוע (כמו רבים מהצופים באולם שבו ראיתי את הסרט, שנעו לכל ארכו בזרם דק אך יציב לעבר היציאה), כי לראות את 'אדפטיישן' בלי להתייחס למודעות העצמית שלו זה כמו לראות 'פארק היורה' בלי להתייחס לדינוזאורים. צריך לשים לב לכל פרט, להסתכל על כל סצינה מכל הכיוונים, ואף פעם, אף פעם לא להפסיק לחשוב. סרט משובח, אין ספק, אבל מעייף. אם כי לא מעייף כמו לכתוב עליו ביקורת.