נגד כל הסיכויים

במפתיע מתברר שהסרט על אם כל הקונספירציות, שהעלילה שלו נשמעת כמו הזיה פרנואידית, הוא סרט מצוין לדייטים
שם רשמי
נגד כל הסיכויים
שם לועזי
The Adjustment Bureau

זה קורה כמעט בכל סרט, כשחושבים על זה: הארועים הקטנים שמעצבים את חייהם של הגיבורים. תמיד יש איזה קפה שנשפך, או אוטובוס שאיחר בדקה, או אחת ממיליון סיבות אחרות שגרמו לגיבור הסרט להיות בדיוק במקום הנכון בזמן הנכון כדי לפגוש את האישה שתשנה את חייו לנצח, או לפגוש במקרה את תאומו האבוד והעשיר, או להמצא בטעות רכון ליד גופה מדממת בסמטה חשוכה ולהסתבך במזימת ריגול בינלאומית. בתסריט טוב יש רק צירוף מקרים אחד כזה, שמתניע את העלילה, וכל השאר נובע ממנו באופן הגיוני. בתסריט גרוע הם קורים שוב ושוב, ובכל פעם מחדש העלילה משתנה, הגיבור ניצל ממוות או מסתבך בצרות עמוקות עוד יותר או מקבל מכות בביצים רק בגלל עוד צירוף מקרים בלתי סביר כזה. ולפעמים קורה שגם החיים האמיתיים עובדים על פי תסריט גרוע.

"משרד התיקונים", כפי שהסרט נקרא במקור, חושף את האנשים שאחראים לארועים האלה: אלה שעושים את השינויים הקטנים שגורמים לשינויים הגדולים. יש להם כח אדיר, הם מכוונים את העולם כולו, אבל הם לא נראים מרשימים במיוחד. בסך הכל חבורת בירוקרטים בחליפות וכובעים. הם טוענים שכל מה שהם עושים, הם עושים בשם התכנית הגדולה. אנחנו יודעים שהם בעצם סוכנים סמויים של התסריטאי.

מאט דיימון מגלם פוליטיקאי ישר ונאה במידה בלתי סבירה, שנתקל ב"מקרה" באמילי בלאנט, רקדנית אימפולסיבית, והקליק בינהם כל כך ברור שאפשר לשמוע אותו מהדהד בחדר. הם מחליטים להיות יחד אפילו אם אלוהים בכבודו ובעצמו יתנגד. הזוגיות של דיימון ובלאנט לא נמצאת בתכנית הגדולה של האנשים בכובעים, ויש הרבה דברים שהם יכולים לעשות כדי למנוע מהם להיות ביחד. אבל הזוג מתעקש ש-It was meant to be, גם כשמבהירים להם שזה לא.

לא מפתיע שהרעיון של ארגון חשאי על טבעי ששולט בחיים שלכם הגיע מפיליפ ק. דיק. דיק הוא ההשראה הישירה או העקיפה לרוב סרטי המדע הבדיוני ששווים משהו בעשורים האחרונים – "בלייד ראנר" , "זכרון גורלי" ו"דו"ח מיוחד" נותנים לו קרדיט, וסרטים אחרים, כמו "מטריקס" או "שמש נצחית בראש צלול" רק נראים כאילו הם מבוססים עליו. סרטי דיק נוטים להיות מתחכמים, מתוחכמים, פרנואידיים, מוזרים ומעוררי מחשבה. אבל הנה שתי מילים שמעולם לא חשבתי שאשתמש בהן כדי לתאר סרט המבוסס על כתביו של דיק: רומנטי וחמוד.

בכל סרט אקשן/מד"ב/מתח/ווטאבר חייבים להכניס עלילת משנה רומנטית, זה כנראה החוק, ובדרך כלל זה נראה כמו תוספת שנוצרה רק כדי לצאת ידי חובה. ככה וככה קורה, וחוץ מזה הם גם מתאהבים בדרך. אבל ב"משרד ההתאמה" זה לא המצב. העלילה תלויה בסיפור האהבה שבמרכזה, ואם הוא לא היה עובד, העלילה היתה נופלת. למזלנו, דיימון ובלאנט הם אחד הזוגות הכי מקסימים שראיתי בקולנוע מזה הרבה זמן. הם נחמדים כל אחד בנפרד, וכשהם ביחד קל מאוד להאמין שלכך הגורל ייעד אותם. אפילו כשהם נמלטים מהאמא של הקונספירציות, הסרט לא הופך להזיה הפרנואידית שהוא היה בקלות יכול להיות, אלא נשאר סרט טוב לדייטים.

אתם עלולים טיפה להתאכזב אם לפי תיאור הסרט ציפיתם ליותר פנטזיה.יש בסרט מעט אפקטים מיוחדים, וגם האלמנטים הפנטסטיים נראים יומיומיים. היישויות העל-טבעיות רבות העוצמה הם אנשים שעובדים במשרדים ובספריות משעממים למראה, מתווכחים על שטח השיפוט שלהם ודורשים טופס ירוק לפני שיוכלו להחתים כרטיס. האופן שבו הם מתניידים – יש להם דלתות מאוד יעילות – מביא כמה רגעים ויזואליים חביבים, אבל זה הכל.

כמעט כרגיל, הבעיה העיקרית שלי עם הסרט היא הסוף. הרעיון של הסרט מחזיק עניין יפה מאוד למשך משהו כמו שעה, אבל אז מתחיל להישחק, והסיום פתאומי ומאכזב. אם ה"תיקונים" הקטנים שנעשו עד עכשיו נראו כמו עבודה של תסריטאי מתאמץ, הסוף הוא דאוס אקס מאכינה לכל דבר, ולזה אין תירוץ. הסוף משתמש באחד הרעיונות הכי שנואים עלי בסרטים, ובכל זאת הוא לא הצליח לקלקל את הרושם הכללי מ"משרד ההתאמה" – שהוא סרט נעים וחמוד מאוד.

(פורסם בגירסה מקוצרת ב-Time Out תל אביב)