ביקורת: אלאדין

כבר היה לכם חבר כמו 'אלאדין' החדש, אבל היי, מה רע בעוד חברים?
שם רשמי
אלאדין (2019)
שם לועזי
Aladdin

כן כן, התלבושות נראות כאילו הן יצאו מהפסטיגל, וויל סמית' לעולם לא יהיה רובין וויליאמס, מה בכלל הקטע עם לעשות רימייקים מאנימציה ללייב אקשן ומה זה הג'פאר האנמי הזה אבל תקשיבו – "אלאדין" החדש הוא נורא כיפי. והוא אפילו, ואני נזהר במילותיי פה, סרט טוב. באמת.

איך זה יכול להיות? לא יודע. אולי חודשים של בהייה בטריילרים הנמיכו את הסטנדרטים שלי והרגילו את העיניים שלי לתלבושות האלה. אולי הציפיות הנמוכות עשו את שלהן. אולי בסרט, כשהכל מוצג יחדיו ולא בקטעים בטריילרים, הכל פשוט עובד. אבל "אלאדין" של גאי ריצ'י הוא באמת ובתמים סרט כיפי, מצחיק, מלהיב ויפה.

הוא לא מושלם והרגעים שבהם הוא הכי פחות מושלם הם אלה שבהם מרגישים את היד על כתפו של גאי ריצ'י ושותפיו לכתיבה ושומעים מישהו אומר "נפלא. ועכשיו תכניסו את הסצנה/ציטוט/דמות/שיר ההוא מהסרט המצוייר" – אבל למזלנו, זה ממש לא כל הסרט. אפילו לא רובו. מדי פעם המפיק בפועל או מי שזה לא יהיה יצא להפסקת שירותים או משהו וריצ'י וחבריו ניצלו כל רגע שהוא לא שם כדי לקחת את "אלאדין" הישן, לשחק איתו ולרענן אותו. זה לא תמיד עובד לטובה (חלק מהשירים זוכים למילים חדשות וזה לא תמיד חידוש חיובי), אבל לפחות יש תחושה מסביב לסרט של אנשים שניסו ליצור משהו חדש – עד שהמפיק ההוא חוזר ואז הסרט שוב מזכיר לכם "אלאדין! כמו הסרט הישן ההוא! זוכרים?", ואז הכותבים מחכים לרגע שהם יוכלו לחזור לסיפור שהם רוצים לספר. שני המצבים האפשריים האלה באים לידי ביטוי בפתיחה: מצד אחד, הסרט נצמד לשיר "לילות ערב" למרות שאין סיבה אמיתית למסגור של הסרט כסיפור שמסופר לצופים. זה לא עבד ב"אלאדין" הראשון, וזה לא עובד גם ב"אלאדין" החדש אבל כנראה עבר מספיק זמן וזה נהיה נוסטלגי אז "אלאדין" החדש צריך לסחוב את זה על הגב. אלא שאז, הסרט עושה משהו מפתיע – הוא חותך.

מה שאמור לקחת עשרים דקות של פתיחה – הצגת אלאדין וג'סמין וג'פאר והמערה, ועוד ועוד – הופך לשלוש דקות של מונטאז' על רקע השיר, ואז אנחנו מתחילים ישר עם ג'סמין שפוגשת את אלאדין בשוק, מה שמתפתח לסצנת מרדף שמחלטרת גם כשיר "צעד לפני". ההחלטה הזאת, יחד עם השינויים הקלים שהסרט עושה בדמויות שלהם ובעלילה, היא טובה. אני לא רוצה להגיד "מבריקה", כי בואו לא נגזים, אבל היא הופכת את הסרט למשהו שנבנה על סמך ההיכרות שלנו עם המקור ומשחק איתו, אבל לא משעמם אותנו (או מתחנף אלינו) עם נוסטלגיה ממוחזרת. הסיפור הוא די אותו הדבר, כן, אבל הדברים שהוא שינה חשובים לסיפור וגם מעניינים והוא רוצה שתקשיבו לו. זה לא מקרה "היפה והחיה" של "איך נדחוס לסרט תשובות לשאלות שאף אחד לא שאל כדי להאריך את הסרט" – זה עדכון ופיתוח של הסרט בהתאם לימינו. מה שאומר, למשל, שנתנו לג'סמין לא רק אופי (שהיה לה הרבה ממנו עוד בסרט המקורי) אלא גם עלילה. היא לא רק מגיבה למאורעות סביבה אלא גם יוזמת, פועלת, מתלבטת ורוצה דברים.

ואם אני כבר בנושא ג'סמין, אז וואו הולי שיט מי זו הנעמי סקוט הזאת ואיפה היא התחבאה עד כה? מה זאת פצצת הכישרון הזו? מה, עכשיו ללכת לראות את "פאוור ריינג'רס" רק כי היא שם? כי, לעזאזל, היא ממש טובה. ההחלטה להפוך את ג'סמין לדמות ראשית משתלמת לא רק בגלל שזה הדבר הנכון לעשות בסרט, אלא גם כי נעמי סקוט מרימה את רמת הסרט כל פעם שהיא על המסך. עוד, בבקשה.

שאר השחקנים בסרט הם אנשים שעושים את העבודה שלהם. מנה מסעוד הוא צפלון חמוד שמשכנע כאלאדין הגנב בעל לב הזהב אבל לא משכנע כשחקן עם עתיד מזהיר, הוא קצת פחות שמוק מאלאדין המקורי – אבל הוא גם קצת פחות מעניין. מארוון קנזארי כג'אפר לוקח את הדמות למקומות אחרים מהדמות המקורית, ומציג דמות שהייתה יכולה להגיד לאלאדין "אנחנו לא כל כך שונים, אני ואתה" (אבל למזלנו לא עושה את זה בשום שלב) עם מוטיבציה קצת יותר ברורה ומעניינת, אבל אם המשפט "הסרט שלך טוב כמו הנבל שלך" היה תקף כאן, "אלאדין" היה בינוני כזה. חיות המחמד שלהם, יאגו ואבו עברו שנמוך ל"תוכי" ו"קוף" – דבר מצער למי שקיווה לראות את הדמויות על המסך הגדול, אבל עוזר לסרט לשמור על אשליית העולם שלו. ניסיון לתת להם אופי בצורה מוקצנת היה הופך לריצוי מעריצים גרוע ולא היה עובד, ואני שמח שהסרט נמנע ממנו. אם אין דרך להתחרות ביאגו מהסרט המצויר, פשוט אל תנסו ותקחו את הדמות הזאת למקום אחר. כמו כן, האם באמת היה צריך את אלן טיודיק כדי לדבב אותו? מה הקטע, אלן טיודיק הוא המדובב הרשמי של כל העופות אצל דיסני? מה לעזאזל הוא עושה פה?

אה, כן, ויש גם את עניין הוויל ג'יני. והוא… ממש טוב, באופן מפתיע. כמו הסרט עצמו, מדי פעם הוא נאלץ לצעוד בנעליו של רובין וויליאמס וברגעים האלה הוא טובע, אבל כאשר הוא לא, שזה רוב הסרט – הוא זורח. כלומר, אוקיי, הוא עדיין פשוט מאוד "וויל סמית'"-י אבל היי, וויל סמית'-י זה דבר טוב על מסך הקולנוע. יש סיבה למה הפכנו אותו אי אז בשנות האלפיים לכוכב הכי גדול בסביבה – הוא שחקן מוכשר.

מה שעוזר לו זה הניסיון לעצב את הג'יני בצורה קצת שונה. מג'יני מפוזר ומטורף ומפתיע ומצחיק, הוא נהפך לג'יני יותר מקורקע ורהוט כי אלה הן מגבלות הלייב-אקשן, אבל עם סיפור רקע שמצדיק את ההתנהגות הזאת. בעוד שג'יני של וויליאמס הרגיש כמו דמות על טבעית שמדי פעם נזכרת בעניין המשאלות, הג'יני של וויל סמית' תמיד מתנהג כמו ג'יני – למוד ניסיון ואכזבה מאדונים קודמים, מודע למעמדו ולפער בינו לבין המחזיק במנורה ומשתמש בידע הזה כדי לחנוך את אלאדין, שלראשונה בחייו כג'יני גם מקשיב לו – וזה מה שבסופו של דבר גורם לו לחבב את הברנש. אם ג'יני של וויליאמס היה באמת חבר שלא היה כמותו, הג'יני של סמית' הוא יותר מנטור – היצ' כחול עם כוחות קסם שכזה.

שזה נכון לגבי כל הסרט – אם הסרט המצוייר היה הרפתקה אפית קומית שכזאת, וויל סמית' והכותבים הופכים את הסרט החדש למשהו שמזכיר יותר קומדיה רומנטית, ואפילו קומדיה רומנטית שייקספירית כזאת. אם בסרט המצוייר הג'יני היה תכלס הדמות הראשית שלקחה את כל הפוקוס, כאן מערכת היחסים בין אלאדין וג'סמין היא זאת שתופסת את תשומת הלב והג'יני הוא בהחלט שחקן משנה, ושניהם (טוב, בעיקר ג'סמין) מצליחים לגרום לנו להתעניין בה.

אבל אולי הדבר הכי מפתיע בכל הסיפור הזה הוא שהיי, לא רק שגאי ריצ'י עושה סרטים טובים שוב (הידד!) אלה גם סרטים שלא נראים כמו גאי ריצ'י. מסתבר שהוא יודע לביים גם בלי קאטים זריזים ומחוספסים ולא רק סצנות אקשן ומרדפים אלא גם, נגיד סצנות ריקוד בוליוודיות בצורה ממש טובה. מי היה מאמין. העיבוד הויזואלי שלו ל"לא היה לך חבר כמותי", למשל, הוא ליגה מעל שאר עיבודי השירים שנעשו עד כה בלייב אקשן, וזה כאשר חלק מהבמאים שעבדו בז'אנר הם במאים שעבדו על מחזות זמר בעברם. בכלל, ריצ'י יודע להקים לתחייה ממלכה הודו-ערבית-תקשיבו-אין-לנו-מושג-מה-זה-אגרבה-חוץ-מזה-שיש-בה-אנשים-חומים-תזרמו עם תפאורות, תלבושות (קצת פסטיגליות, אבל זה משתלב) וצילום יפהפה (אבל, כמובן, לא מצדיק תלת מימד. למרות שאיימקס כן מחמיא לסרט). זה רחוק מלהיות סרטו הטוב ביותר, אבל זה נחמד לראות סוף סוף את גאי ריצ'י עושה משהו קצת שונה מאזור הנוחות שלו ואשכרה מצליח (טוב, גם ב"שם קוד מ.ל.א.ך" הוא הצליח, אבל לא נראה שמישהו אשכרה הלך לראות את הסרט הזה. והסוף שלו היה חלש).

וכן, יש שיר גרוע של וויל סמית' ודי.ג'יי חאלד על הכתוביות (מה שמעורר פרץ נוסטלגי לימים שלויל סמית' היה שיר ראפ טיפשי לכל סרט שלו). וכן, השיר החדש שכתבו לג'סמין מרגיש פחות כמו שיר ויותר כמו מונלוג ארוך ועוצמתי (כלומר: מרגש, אבל בכלל לא קליט). וכן – הסרט נגמר בסצנת ריקודים הודית אבל היי, סצנות ריקודים הודיות זה כיף, לעזאזל איתכם. וכך גם "אלאדין" של גאי ריצ'י. נחוץ? בכלל לא. משתווה למקור? לא באמת. חדשני? נו, באמת. אבל הוא מספק שעתיים מבדרות ולא מטומטמות בקולנוע שמרגישות שיש להן ערך יותר מאשר שיחזור נוסטלגי של הילדות שלנו על מנת למקסם רווחים, והוא באמת ממש כיף.