עם חיוך ועם שיר: סקירת כל סרטי דיסני, חלק ראשון

יוצאים לדרך עם טיול מלחיץ ביער עם שלגיה, כמה שאלות לגבי 'פינוקיו' וטריפ אסיד בדרום אמריקה עם דונלד דאק.

דיסני עשו, עד היום, 56 סרטי אנימציה באורך מלא שנחשבים לחלק מה"קאנון הרשמי". בלי ההמשכים, בלי הסרטים שיצאו לקלטות, בלי הלייב-אקשן, אבל עם כל השירים והדמויות שכולנו מכירים – וגם כמה שלא. במשך השבועות הקרובים,  נבחן את כולם: מהקלאסיקות המוקדמות, דרך הסרטים הלא מוכרים ועד "מואנה" שרק עכשיו יצא.

אז אנחנו יוצאים לדרך, שבעה סרטים בכל פעם, ואנחנו מתחילים, מן הסתם, עם הסרטים הראשונים של דיסני – חמש קלאסיקות שכולם מכירים ועוד שני סרטים ש… איך אומרים, פחות.


שלגיה ושבעת הגמדים (1937)

Webp.net-resizeimage (9)

אם אתם לא סינפילים מושבעים, כנראה שאתם לא צופים באופן קבוע בסרטים משנת 1937 כמו "האשליה הגדולה", "חייו של אמיל זולא" או "יום במירוצים". כלומר, חוץ מסרט אחד: "שלגיה", הסרט הראשון באורך מלא של אולפני דיסני. הוא כבר בן 81, אבל זה לא מונע ממנו להישאר ברשימת הצפייה המומלצת לילדים, איפשהו בין "לשבור את הקרח" ל"סרטונים רנדומלים של פפה פיג ביוטיוב".

וזה מוזר, כי משהו בסרט הזה מטריד. אני לא יודעת איך הגיבו בזמן אמת לסרט, אבל אני ממש מקווה שאף אחד לא חשב "וואו, סרט חמוד וקליל לראות עם הקטנים", כי הולי שיט, מדובר בסרט פאקינג מפחיד. מרדף האימים ביער, סצנת החלפת הצורה המצמררת של המלכה הרעה והאווירה הכללית של רצח ופרנויה – איך בעצם ילדים רואים את זה? מצד שני, כשהסרט יצא האלטרנטיבה הייתה יומני חדשות מאירופה.

ויש משהו מטריד גם מעבר לאווירת הרצח: כששלגיה סוף סוף מוצאת בית להימלט אליו, היא ממהרת לנקות ולסדר את הבית בתקווה שככה הדיירים שלו ימצאו בה ערך כלשהו. ואנחנו מדברים כאן על ילדה שכבר שנים מנוצלת ע"י האמא החורגת שלה (המשפחה היחידה שנותרה לה) באותה הצורה בדיוק. זה לא חמוד – זה מחריד.

כשדברים טראומתיים לא מתרחשים, הסרט הופך לקצת משעמם, עם סגמנטים מוזיקליים שלא מקדמים את העלילה יותר מדי ועיקר כוחם באיכות האנימציה. המוזיקה, מובן מאליו, התיישנה מאוד, אבל עדיין יש בה הרבה חן.

חוץ מזה, יש גם את העניין עם הנסיך, שאחרי פגישה מקרית אחת ודי מקריפה עם שלגיה, בא ומציל את חייה בעזרת כוחות הנקרופיליה המופלאים שלו. קריסטן בל סיפרה לא מזמן בראיון שהיא מנצלת את קריאת האגדה כדי להזכיר לילדות שלה את מוסר ההשכל המתבקש ("אל תאכלו שום דבר שאנשים זרים מציעים לכם") אבל גם כדי להעביר מוסר השכל אחר: אסור לנשק מישהו כשהוא ישן, או נגיד, שוכב בארון קבורה מוקף בגמדים בוכים. ואם זה נראה לכם כמו מוסר כפול תאשימו את דיסני, שבכלל השאיל את הנשיקה המעוררת לחיים מ"היפייפיה הנרדמת".

שלא חלילה יישתמע מדבריי שלא מדובר בסרט חשוב ומשפיע, שהאנימציה שלו איננה יפה ומרשימה או שאין שום סיבה לצפות בו היום. בהחלט ראויה להערכה העובדה שדיסני ואנשיו לא הסתפקו בבסיס בלבד ויצרו סרט שהוא מאתגר ויצירתי, עם השפעות של אקספרסיוניזם גרמני ורקעים מושקעים לאללה. אבל צריך להתייחס ל"שלגיה" כפי שהוא – פיסת היסטוריה, שארית של עולם ישן ושונה שמתאימה יותר לשיעורי קולנוע שמלווים בהסבר על התקופה בה הסרט נעשה מאשר בצפייה ביתית לזאטוטים. (נעמה רק)

פינוקיו (1940)

Webp.net-resizeimage (7)

כל הדמויות ב"פינוקיו" הם כישלון. אני אסביר בשאלה: נגיד ולאחרונה השגתם, לא משנה איך, ילד (או לצורך הדיון – בובת שקמה לתחייה עם התודעה של ילד). ואחרי לילה אחד שביליתם אותו ושלחתם אותו לבית ספר – הוא נעלם. כן, גם החלק הזה של "ביליתם לילה אחד עם ילד שהשגתם ולפתע אתם שולחים אותו לבית ספר" דורש בירור, אבל בוא ניקח אותו כמובן מאליו. איפה אתם הולכים לחפש את אותו ילד? האם.. כזה.. באמצע האוקיינוס? אם כן – למה, מה, איך, ומי, בעצם, נתן לכם להיות אחראיים על ילד?

אוקיי, שאלה אחרת: במהלך סבב ראיונות העבודה שלכם מינו אתכם להיות מצפון. ספציפית – מצפון של ילד עץ שקיים רק כמה שעות. לאחר שהתעצלתם, קמתם מאוחר וראיתם שהילד נלקח על ידי צמד נוכלים, האם אתם מודיעים להורים של הילד מה שקרה או, לחלופין, שוברים את הקיר הרביעי ואומרים לקהל "אבל אסור להלשין!"?

אוקיי, שאלה אחרונה – אתם דג. האם אתם רוצים למזמז כל דבר שנמצא מחוץ למים, כאילו עכשיו יצאתם מהקרנה של "צורת המים" וראיתם את התגשמות החלומות הכי רטובים שלכם?

כי הדמויות ב"פינוקיו" עושות את כל השטויות הללו. אם "פינוקיו" לא היה סרט מצוייר לילדים, הוא היה סיטקום על חבורת לוזרים שלא מצליחה לעשות שום דבר כמו שצריך.אבל זה שהדמויות בפינוקיו כישלון לא אומר שהסרט כישלון. מדובר בסרט מהנה: הוא מצחיק, הוא זורם, יש לו שירים טובים, ורצף הסצנות שמרכיב את העלילה עובדות.

ועוזר, כמובן, שפינוקיו אמור להיות כישלון. הוא בובה שקמה לתחייה לפני יום, רקדו איתה כמה רגעים, שמו אותה לישון במיטה (שאלה לא קשורה: פינוקיו צריך לישון? זה דבר? האם הלילה עבר על פינוקיו בבהייה בכל האנשים שלידו במיטה?) ואז שלחו אותה לבית ספר בלי הסבר כלשהו על משהו, אפילו לא מה זה בית ספר. קשה לכעוס על התמימות והטיפשות של פינוקיו –הוא, איך אומרת הקלישאה, באמת נולד אתמול.

הצפייה הכי טובה ב"פינוקיו" היא צפייה ביקורתית. צפייה שכזאת נהנית משתי העולמות: אפשר ליהנות מהסרט בפשטותו, ובמקביל לנסות לעשות סדר בעולם המטורף של פינוקיו, או לכל הפחות לצחוק עליו ועל ההיגיון השבור שלו. אני מניח שגם ילדים נהנים מהסרט, אבל חסרה להם שכבת המודעות לשאול שאלות כמו דניאל אובריין שהופכות את הסרט, איכשהו, להרבה יותר מהנה. (יהונתן צוריה)

פנטזיה (1940)

Webp.net-resizeimage (10)

"פנטזיה" היא יצירת אנימציה מרהיבה ומופלאה באמת, שחייבת הרבה מגדולתה להתעקשות של דיסני להפוך אותה לנגישה. אחרי שהוכיח שיצירת סרטי אנימציה ארוכים היא יעד אפשרי ואפילו יש בזה פוטנציאל רווח, דיסני רצה להעלות את הרף האמנותי וליצור סרט שבו האנימציה מלווה את המוזיקה ולא להפך. הקטעים נכתבו, צוירו ותוזמרו כך שיהלמו יצירות קלאסיות. לכן לצד הגיוס של ליאופולד סטוקובסקי כמנצח התזמורת, שהעניקה לו את חותמת היוקרה שכה חשק בה, וולט דאג לגייס גם מנחה שיפרשן ויבאר לקהל הפחות בקיא את היצירות הקלאסיות, האנימציה שתלווה אותן ומה כל זה אומר – דימס טיילור, מבקר מוזיקה ומלחין, שדברי ההסבר שלו נהירים, מחכימים ובעיקר משרים שלווה וביטחון על הצופה שאיננו מורגל בקונצרטים. הצפייה ברצף של סרטונים קצרים היא בדרך כלל מתישה, אבל הנוכחות הקבועה של טיילור וסטוקובסקי, כמו גם נגני התזמורת שנוכחים בקטעי ההסבר, מפטפטים ביניהם ומתעסקים בכלים, הופכים את כל זה לקל יותר.

"פנטזיה" מתחיל בכל הכוח עם אמנות מופשטת – רצף מהפנט של צורות, צבעים ותנועה המלווה את הטוקטה ופוגה ברה מינור של באך. משם, הסרט נע בין אופל ואימה מחד וקסם, הומור ושמחת חיים מאידך – לפעמים באותו הקטע. למשל ב"שוליית המכשף", הסרטון שעורר בדיסני את ההשראה לסרט כולו (אבל גם זה שמרגיש הכי פחות קשור ליצירה הכוללת).

החלק המאתגר ביותר הוא כנראה "פולחן האביב" של סטראווינסקי, המלווה בסיפור אפי שמתחיל בהיווצרות היקום ומסתיים בהכחדת הדינוזאורים. זה קטע ארוך וחסר רחמים, שמלווה ביצירה המוזיקלית הכי קשוחה ומרירה בסרט. הדינוזאורים לא סתם חיים ומתים: הם נאבקים אלה באלה, הורגים ונהרגים, עד שהם גוועים ברעב בחום הקודח. גם בצד השני של הספקטרום היצירות אינם סוכר ונצנצים בלבד. את הסימפוניה השישית ("הפסטורלית") של בטוהבן מלווה סיפור על חדי קרן, קנטאורים ומלאכים צבעוניים, אך הוא מתקיים באולימפוס היווני ובהתאם לכך יש בו גם סכנה מצד האלים ששוכנים על ההר. גם "מחול השעות" של פונקיילי, שכוכביו הם בנות יענה, היפופוטמים, פילים ותנינים, משלב הומור ותמימות עם מרדף מאיים של הזוחלים הטורפים נגד היונקים.

הגיוני, אפילו מתבקש, ש"פנטזיה" התקבל כפי שהתקבל – כישלון כלכלי בתחילה, הצלחה יצירתית וקופתית בהמשך. זאת יצירה כה יוצאת דופן שקשה לי לדמיין משהו מקביל אליה בימים אלה, אבל הזמן עושה לה טוב – אז וגם היום. (נעמה רק)

דמבו (1941)

Webp.net-resizeimage (4)

כיום, "דמבו" מוכר בעיקר בזכות כמה דברים: טענות על כך שמדובר באחד מהפאשלות הגזעניות מהעבר של דיסני, הסיוט הפסיכדלי שהוא "פילים ורודים" וזה שלכל ביש גדא שנולד עם אוזניים גדולות מהממוצע קוראים "דמבו". אבל כשהוא יצא, "דמבו" היה קרש הצלה לאולפן ששני הסרטים הקודמים שלו היו הפסדים כלכליים. למרות ש"פנטזיה" נחשב לקלאסיקה על זמנית ולמרות ש"פינוקיו" מוערך יותר מ"דמבו" על פי רוב בני האדם – דווקא "דמבו" הוא הזוכה בתואר "הסרט הקופתי ביותר של דיסני בשנות הארבעים".

זה כמובן לא סתם – וולט דיסני יצר אותו בכוונה בשביל שיהיה ככה: הוא ביקש שהאנימציה תהיה פשוטה וזולה יותר, בחר סיפור פשוט ותקע סצנה אחת עם פילים ורודים, כי ילדים אוהבים שמפחידים אותם למוות, נכון? ו-טוב, מסתבר שכן, כי "דמבו" נהיה להיט.

וזה למרות שבינינו, הסיפור הוא בעיקר אסופה של שירים שאת רובם כל העולם שכח, הגיבור הוא דמות אנמית ומשעממת וגם דמויות המשנה לא איזה הברקה. אבל יש סיבה למה לראות את הסרט: הסיום שלו.

ארבעים הדקות הראשונות של הסרט הן די סתם: לא חסרות מעש, אבל לא מלאות באנרגיה ואפשר לדלג לסוף בלי להפסיד יותר מדי (למרות שיש אנשים שאוהבים מאוד את "תינוק שלי", אז אולי אפשר לעצור בשביל לראות אותו). הסיום, לעומת זאת, מכיל בתוכו את כל העניין שבסרט – דמבו נמצא בנקודת הייאוש שלו, משתכר, הוזה את הפילים הורודים (סצנה שמדהימה כמו שהיא מפחידה) ואז מגיעה הגאולה שלו, בעזרת כמה עורבים מתחכמים. עכשיו, כמו שאמרתי למעלה – כבר בעבר, ובטח בימינו, יש אנשים שחשבו שמדובר בייצוג גזעני ולא לעניין. אולי. יש גם קולות (כולל של אמנים שחורים) שטוענים ההיפך. אולי. כל מה שאני יודע זה שמדובר בשיר נהדר (שנשחט לחלוטין בעברית, שם אפילו לא ניסו להעביר את התחכום שלו) שמהווה את ההברקה של פסקול מנומנם לחלוטין, ושיש סיבה למה הוא הסצנה הכי זכורה מ"דמבו" שלא מערבת את הסיוטים שלי.

אז האם צריך לראות את "דמבו"? לא חובה. אבל הוא כל כך קצר, ודי חמוד – אז בהנחה שלא תיכננתם לישון בלילה – למה לא? (יהונתן צוריה)

במבי (1942)

Webp.net-resizeimage (3)

אתם יודעים למה הדבר הכי ידוע בנוגע ל"במבי" זה שאמא שלו מתה? (ספויילר למוות הכי ידוע ומרופרר בהיסטורית הקולנוע לפני משפט) זה כי אין לסרט המזורגג הזה עלילה. זה לא סרט דיסני, "במבי", זה סרט טבע. אולי אפילו סרט ארט האוס: הטאגליין שלו היה צריך להיות משהו כמו "במבי – בואו לראות שעה של חיות בטבע עושות שטויות של חיות בטבע!".

כי במבי הוא אולי מאוד חמוד, אבל דמות הוא לא. אין לו מסע, או רצון, או כלום, והסרט פשוט מלווה אותו מינקות ועד בגרות. זה ה"התבגרות" של דיסני, רק הרבה יותר קצר ועם הרבה פחות קולדפליי.

אבל האם עלילה ודמויות הם באמת מוצר צריכה בסיסי שכל סרט צריך לספק? כי מה שחסר לבמבי במקומות הללו הוא מפצה בכך שהוא מרגיש כמו פרק ארוך של "פנטזיה", במובן החיובי ביותר: שעה חלומית באווירה קסומה עם מוזיקה נהדרת. במקום לחפש מה שאין בו, צריך להריע לסרט על מה שהופך אותו לחריג בנוף של דיסני – אין בסרט שום אלמנט של פנטזיה; החיות מתנהגות, על פי רוב, כמו חיות; הוא לא פחד להביע עמדה נחרצת בכך שהפך את בני האדם לנבלים של הסיפור (דבר שהעלה עליו את חמתם של לא מעט אנשים בזמן אמת, שקראו לו "העלבון הגדול ביותר שהוצג לספורטאים אמריקאים"); והוא בהחלט צעד ראשון לתוך קולנוע קצת שונה בשביל ילדים. "במבי", במילים אחרות, הוא לא סיפור – אלא אווירה. ולמי שמתחבר לאווירה הזאת, יש משהו קסום ויפהפה בה.

כמו הרבה סרטים שברור לנו שהיו קלאסיקות מאז ומתמיד, גם "במבי" בזמן אמת לא היה כזה בכלל. הוא לא הצליח להחזיר את ההשקעה הראשונית שלו בקופות, הביקורות התייחסו אליו בספקנות והציידים רצו לרצוח את מי שהציג אותם כנבלים. לכן, העובדה שניצח את כל המקטרגים ובסוף הצליח להגיע למעמד של קלאסיקה יכולה לשמח אנשים שאוהבים קולנוע קצת אחר לילדים שלהם.

וחוץ מזה, יש דבר אחד שאי אפשר לקחת ממנו – הוא האמא של טראומות הילדות בנוגע להורים מתים בקולנוע. (יהונתן צוריה)

 

סלודוס אמיגוס (1942) 

Webp.net-resizeimage (4)

ל"סאלודוס אמיגוס" יש שני תארים שככל הנראה לא יילקחו ממנו בזמן הקרוב: הוא הפיצ'ר הקצר ביותר של דיסני (באורך של 42 דקות בסך הכל, פרק של סדרת דרמה ממוצעת ארוך יותר ממנו) והוא הסרט התיעודי היחיד של דיסני (ממה שנחשב ה"קאנון הרשמי" של החברה) עד כה.

הסרט התחיל את התקופה המוזרה ביותר בתולדות דיסני: תקופת החבילה. מדובר בשישה סרטים שהם יותר מקבץ סרטים קצרים מאשר סרטים בפני עצמם. הסרטים נעים בין "מקבץ דמוי "פנטזיה" מלא בשירים" ל"שני סרטים באורך חצי שעה שתקועים יחדיו". גם איכותם נעה בין "גרוע", "משעמם" ו-"אוקיי וואו מה לעזאזל ראיתי עכשיו". "סלודוס" נמצא על הצד החלש יותר של המשוואה.

מבחינת קוהרנטיות, הסרט מקשר את כל הסרטים שלו בכך שהוא מציג את צוות היוצרים בדיסני יוצאים למסע בדרום אמריקה ואז את הסרטים שהם יצרו בעקבות המסע הנ"ל. זה פחות סרט ויותר סיפור מסגרת תיעודי שמלווה בארבעה סרטים אנימציה קצרים. זה היה יכול לעבוד אם הסרטונים (או הסרט התיעודי) היו מאוד מעניינים אבל הם פרווה לחלוטין – מעבירים את הזמן ולא מעליבים באיכותם וזהו בערך. את רובם שכחתי מאז שראיתי אותם והכי הרבה שאני זוכר זה  שהם, על פי סדר, משהו על דונלד דאק שמבקר באגם טיטיקקה, איזה סרטון על מטוס דואר קטן, משהו על גופי שלומד איך להיות גאוצ'ו ועוד סרטון שבו דונלד דאק מטייל בברזיל. הברקות אין פה.

שתי אבחנות שכן אפשר להגיד מהסרט הזה הם מוטיבים חוזרים שיופיעו בסרטי החבילה העתידיים והופיעו לראשונה פה: האחד הוא "קטעי אנימציה שבהם נראה מכחול גדול שיוצר את הקטע בזמן אמת", שהיו משומה דבר גדול בתקופה הזאת, והשני הוא חוזה קריוקה, התוכי עם הכי הרבה סטייל שנעלם מדפי ההיסטוריה של דיסני בעולם המערבי, ולא בצדק. הוא יופיע בעוד שני סרטים מסרטי החבילה, אבל לאחר מכן ייעלם לאט לאט מהעולם הרחב של דיסני ויהיה להיט גדול בעיקר בברזיל. ההפסד כולו שלנו.

בקצרה, ל"סלודוס אמיגוס" אין הרבה להציע לאנשים חוץ מהיכולת להגיד "ראיתי את כל הסרטים של וולט דיסני". הוא סנונית ראשונה לתקופה קצת שונה של סרטי דיסני, ובעוד שאינו כשלון הוא לא מגיע לגבהים או לתהומות שהסגנון יגיע אליו בהמשך. פשוט פרווה כזה. (יהונתן צוריה)

 

שלושת הקביירוס (1944)

Webp.net-resizeimage (8)

יש את הסיפור המוכר, על חוויות סמים. שאתה לוקח שאיפה, וזה לא משפיע, אז אתה לוקח עוד אחת, ותקשיב, זה לא עובד, ואתה מסתכל ימינה והיפופוטם חלוני למראה שואל אותך "?וישכעו" ואז שעון חצוצרות אדומה יושנת חלומות כועסים יארר באררג גאררג.

אז ככה בדיוק "שלושת הקביירוס".

הסרט, שהיה בעצם מארג של סרטים וקטעי מוזיקה קצרים שקובצו יחדיו, עושה עבודה טובה בלהסתיר את היותו מארג סרטים לא קשורים. כי יש לסרט עלילה, אם אתם גמישים בנוגע לעובדה שלמילים צריכות להיות משמעות: דונלד דאק מקבל שלוש מתנות, ובמהלך הסרט הוא פותח את כולן. זה קלוש, נכון, אבל זה עובד. המתנה הראשונה היא קבוצה של סרטים על ציפורים, השנייה היא שחוזה קריוקה מהסרט הקודם לוקח אותו לסיבוב בעיר באהיה והשלישית היא פיניאטה מלאה באסיד, אם לשפוט על פי מה שמתרחש בסרט.

הסרטים הקצרים בהתחלה הם חלק מהסרטים הקצרים הטובים ביותר שדיסני עשו. מדובר בשלישיית סרטים מצחיקים ומעניינים על פינגווין שרוצה להגיע לאקלים חם יותר, סרט טבע קצר על סוגי ציפורים שונות, וסיפור על חמור מעופף. חוסר הימצאותם של מיקי, גופי או דונלד נתן ליוצרים ליצור משהו קצת חצוף ושונה, וזה בולט לטובה.

אחריהם, חוזה קריוקה מגיע ולוקח את דונלד לבאהיה, שם הם פוגשים מוכרת עוגיות ושרים איתה שיר, וכאן צריך להיות הרמז הראשון שלכם שאולי יש משהו טיפה הזוי בסרט. כי מעבר לשילוב לייב-אקשן ואנימציה שמתרחש על המסך, הסרטון שמלווה את השיר מאבד מהר מאוד כל רצון לריאליזם או הגיון באופן קיצוני. מצד שני, השיר וכל הרצף עצמו בכלליות הוא ממש נהדר, אז מחליקים.

לאחר ההרפתקה הזאת (ועוד איזה משהו עם "קסם שחור"), דונלד וחוזה פוגשים סטריאוטיפ מקסיקני עם כנפיים העונה לשם פנצ'יטו פיסטולס ושרים שיר קליט וחמוד בטירוף (שעל שמו נקרא הסרט) שגם מניף את תמרור האזהרה האחרון שעוד רגע והסרט הזה הולך להישבר לחלוטין. באמצע השיר, למשל, יש סצנה שחוזה ופנצ'ו עושים מה שנראה כמו בידוק בטחוני לדונלד דאק עם הישבן שלהם, ובכך הופכים אותו לספר. אם זה נשמע לכם אולי טיפ-טיפה הומוסקסואלי, בייחוד ביחס לתקופה, אי אפשר להאשים את השיר, שמתחיל במילים "we're three caballeros/ three gay caballeros".

מהנקודה הזאת (בערך), הסרט עוקב אחרי מסעותיו של דונלד דאק לנסות לגרום להורים להתכווץ כמה שיותר באי נוחות כאשר הם רואים את הברווז מתחיל באגרסיביות עם כל בת אדם אמיתית שרק נמצאת באזור הכללי שלו, בסיפורים שהיו מרגישים בבית עם כל האשטאג שיצא בתקופה האחרונה. ואז, כשחשבת שעברת את הגרוע מכל, הסרט מתחרפן לחלוטין, לא מעמיד פנים אפילו שיש עלילה, או שיר, או רצף קוהרנטי כלשהו בין שניה אחת לאחרת ונגמר באקראיות מוחלטת, ומשאיר אותך במחשבה אחת בודדה: מה לעזאזל ראיתי עכשיו.

ובשיא הכנות, זה קצת מדהים. קשה להאמין שסרט כזה נעשה אי פעם, ובטח קשה לחשוב שמישהו היה מצליח לעשות אותו בימינו, ובטח ובטח שבאולפני דיסני. מדובר בטריפ ייחודי, מצחיק לרגעים, מטריד לרגעים אחרים עם אחלה של פסקול ואנימציה נפלאה. הוא רכבת הרים של רגשות, החל מסתם התלהבות ועד ל"מההההה?????". במילים אחרות – מדובר בסרט קאלט שרק מחכה שהקהל הנכון ימצא אותו. (יהונתן צוריה)

 

בסקירה הבאה: בואו לשנס מתניים ולעבור את תקופת החבילה האפלה בתולדות דיסני, ואז לחגוג כשחוזרים לסרטים באורך מלא עם סינדרלה וחברים.