איזה קצב מדליק: סקירת כל סרטי דיסני, חלק שלישי

אגדות - אאוט, חיות - אין. ברוכים הבאים לתקופה הפרוותית ביותר של דיסני.

אחרי שתי  סקירות ששובצו עם כמה סרטים פחות מוכרים, הפעם אנחנו עוברים על שבעה סרטים שגם אם לא ראיתם אותם, אתם כנראה מכירים אותם בשם: היפהפיה והיחפן, היפהפייה הנרדמת, רובין הוד, חתולים בצמרת, על כלבים וגנבים, ספר הג'ונגל – כולם סרטים אהובים ומוכרים, ונדמה לי שגם "החרב באבן" לא אלמוני לחלוטין. הסקירה הזאת היא גם הסקירה שמתפרשת על תקופת הזמן הכי גדולה – מהסרט הראשון ועד האחרון עוברות 18 שנים. אז בלי עוד מילים, בואו ניגש למלאכה:

היפהפיה והיחפן (1955)

 Webp.net-resizeimage (2)

הדבר הכי מוכר בנוגע ל"היפהפיה והיחפן" הוא רגע קצר של חמש שניות – שני כלבים אוכלים ספגטי, ו"מתנשקים". זה חמוד, זה מתוק, ידעתם שזה חלק משיר? כי זה בעצם חלק משיר. שיר חמוד ממש, אגב, שאיכשהו לא מקבל את המקום שלו בין השירים הטובים של דיסני למרות האיקוניות של הסצנה שאותה הוא מלווה. מה שנכון לגבי כל הסרט, שהוא הרבה יותר מסתם שני כלבים מתנשקים.

הסרט מספר את סיפורה של "ליידי" כלבה חמודה עם שני בעלים נחמדים  (שאנחנו לא רואים את פניהם אף פעם) ששני שינויים מתחוללים בחייה: לבעלים שלה נולד תינוק, והיא פוגשת כלב כריזמטי העונה לשם "יחפן". מפה מתפתח לו סיפור אהבה בין מעמדי בין צמד הכלבים כשבמקביל הכלבה מתמודדת עם הבייביסיטר החדשה לתינוק ששומרת עליה בזמן שהבעלים שלה יוצאים לחופשה.

זה היה הסרט הראשון של דיסני בסינמסקופ, מה שהצריך מהאנימטורים לעבוד שעות נוספות כדי להסתגל ליחס המסך החדש שבו הדמויות שלהן צריכות לעמוד. הוא כמובן נקטל בזמן אמת, כי ככה זה קלאסיקות, אבל היה ההצלחה הקופתית הכי גדולה של דיסני מאז "שלגיה ושבעת הגמדים". כמו כן, מסתבר שלשני רגעים הייתה לאקדמיה הבריטית קטגוריית אנימציה ולכן כמובן ש"היפהפיה והיחפן" הפסיד בה לסרט אנימציה קצר בעל השם "בלינקטי בלאנק" (הקטגוריה הופסקה לאחר מכן וחזרה רק בשנות האלפיים).

הסרט עצמו שונה מאוד מכל סרטי הדיסני האחרים – חסר בו אלמנט הפנטזיה או הקסם שיש לרוב בסרטי דיסני (כל מה שמתרחש בו הוא סביר לחלוטין, פרט לסצנת הפסטה שבה איש שמן מנגן שיר רומנטי לשני כלבים, אבל זה לא בדיוק "פיל מעופף" או "תפוחים מורעלים"), ובעוד שסרטים רבים של דיסני הם רומנטיים, "היפהפיה והיחפן" הוא הסרט הדרמה הרומנטית היחידי שיש בחברה, שמדבר על מערכת היחסים הרומנטית, הקשיים שבה, הההתקרבות וההתרחקות, פער המעמדות ואפילו הריון מחוץ לחתונה. כאילו שלא מדובר בסרט חמוד על שני כלבים חמודים. אה, כן, והוא גם בכלל סרט על כניסתו של אח קטן למשפחה והמתחים והבעיות שזה יוצר אצל האחים הגדולים.

אז במקרה וקצת שכחתם מהסרט – חבל, כי הוא מומלץ. מדובר בסרט שונה וחריג בנוף סרטי דיסני שעדיין מצליח להיות חמוד ומתוק והוא הרבה יותר מזוג כלבים אוכלים ספגטי. (יהונתן צוריה)

היפהפייה הנרדמת (1959)

 Webp.net-resizeimage (3)

היפהפיה הנרדמת הוא אחד הסרטים עם הייצוגים הנשיים הכי מעליבים והכי מעצימים בו זמנית. מעליב, כי היפהפיה הנרדמת היא הזוכה בתחרות "הנסיכה הכי פאסיבית בתולדות סרטי דיסני", למרות תחרות קשה. היא כל כך פאסיבית שהיא פחות דמות ראשית ויותר מקגאפין. כמו "הנץ ממלטה", היא נמצאת בכותרת לא כי היא עושה משהו, אלא כי כולם מנסים להשיג אותה (או הזמנה למסיבה שלה. וואטאבר).

אבל מצד שני, הדמויות הראשיות בסרט הן שלישית נשים. מבוגרות. קצת מצחיקות, כן – אבל בסופו של דבר הן אלה שמצילות את הממלכה. בניגוד לכל הפיות שבאו עד כה הן לא כולן צבועות בכחול, והן אחראיות לרוב מהלכי העלילה – מלהרדים את כל הממלכה ועד להציל את כל הממלכה, כמעט כל דבר שקורה בסרט קורה בזכותן. המלכים הם סתם צמד קומי לא ברור שלא עושה הרבה, הנסיך חמוד בצורה גנרית ובעיקר מקשיב לפיות, ומליפסינט בעיקר לוקחת ממש קשה את זה שלא הזמינו אותה. הפיות, בינתיים מתקתקות עבודה: מצליחות להציל את הנסיכה ממוות, מגדלות אותה, לוקחות פיקוד וכל זה בזמן שהן רבות על צבע השמלה של אורורה. היידה פיות!

אבל אנשים, כנראה, לא רוצים לראות פיות. הסרט היה כל כך כישלון שדיסני התנזרו מסיפורי אגדות למשך משהו כמו שלושים שנה. גם בימינו, מדובר בסרט הפחות מוכר ומוזכר מבין סרטי הנסיכות של דיסני – לעומת רוב סרטי הנסיכות שכולם מכירים ויודעים לצטט איזה סצנה מתוכם, נראה שרוב הידע התרבותי על הסרט מצטבר לכך שמליפסנט נראית ממש מגניב. ואחרי צפייה בסרט, קל להבין למה הוא הכבשה השחורה בין הנסיכות. הוא לא נורא, אבל בניכוי הויכוח על הייצוג הנשי (שכמו שרשמתי למעלה, מעניין יותר מסתם "היא ישנה וזה גרוע") קשה למצוא משהו אחד בסרט שממש יוצא דופן או מצדיק צפייה. באותה נשימה קשה למצוא משהו אחד בסרט שממש גרוע בצורה מזעזעת. קשה למצוא בו משהו שממש מצדיק צפייה: העלילה בסדר, הדמויות בסדר, השירים בסדר – הכל פשוט בסדר. ובסדר זה לא קלאסיקה. (יהונתן צוריה)

על כלבים וגנבים (1961)

Webp.net-resizeimage (4)

סיפורם של 101 הכלבים הדלמטיים הוא לא הסרט הכי אהוב או זוכר של דיסני, אבל הוא למעשה אחד מהחשובים ביותר בתולדות החברה. זה היה הסרט הראשון שנוצר בעזרתה של טכנולוגיה חדשה ומרגשת, מכונת הצילום, שאיפשר לאולפן לקצץ משמעותית בעלויות. השילוב בין העלות הנמוכה מהרגיל להצלחה הקופתית המרשימה שלו איפשר לדיסני לכסות את כל ההפסדים מהפלופ "היפהפיה הנרדמת" ובעצם להציל את אולפן האנימציה מסגירה.

הטכנולוגיה החדשה היא לא הדבר היחיד שהופך את הסרט לייחודי – הוא משלים מהלך ש"היפהפיה והיחפן" התחיל ומציג סיפור עכשווי, קליל ואורבני, מתרחק מהסגנון שדיסני הפכו מזוהים איתו – סיפורי אגדות צבעוניים מחד ואנימציה ילדותית ומצחיקה מאידך. זה סרט שימי ששנות השישים ניכרות בו – חוץ מחיות מדברות יש בו גם זוג צעירים עירוניים ופשוטים, ממעמד כלכלי בינוני.

פתיחת הסרט, שבה הכלב פונגו משדך את הבעלים רוג'ר לאישה שהוא בוחר עבורו (בעיקר כי גם לה יש כלבה דלמטית), היא קומדיה רומנטית מושלמת בפני עצמה. ההמשך פחות מהודק, אבל עדיין כיפי למדי. זה לא סרט מוזיקלי אבל השיר הבודד שלו – "קרואלה דה ויל" – מעולה כמעט כמו הנבלית עצמה, שהיא אחת הייחודיות והמהנות לצפייה בתולדות דיסני.

הסרט מצטיין כל עוד האיזון בין הכלבים והאנשים נשמר, אבל ככל שהוא מתקדם הפוקוס עובר אל הכלבים והרמה יורדת. יש כמה המצאות מוצלחות בהקשר הזה, כמו רשת התקשורת שמעבירה הודעות בעזרת נביחות ברחבי העיר, אבל גורי הכלבים הם לא דמויות מאוד מעניינות והעלילה שלהם פחות מתוחכמת ויותר ילדותית. למרות זאת, אם פספסתם אותו עד היום מומלץ מאוד להשלים, ולו רק בשביל החמידות, הרקעים היפים והקטע המוזיקלי. (נעמה רק)

החרב באבן (1963)

 Webp.net-resizeimage (5)

"החרב באבן" הוא סרט דיסני של אמצע הדרך: חמוד, נחמד, יש לו את המעריצים שלו, יש לו לפחות סצנה אחת נפלאה (קרב הקוסמים, שגנוב, כלומר, שמהווה הומאז' לאחד מסרטי האנימציה הראשונים שנעשו: הרפתקאות הנסיך אחמד), כמה שירים מגניבים (גם אם לא קלאסיקות) והוא כמובן עושה כמיטב יכולתו להרוס את חומר המקור עליו הוא מבוסס כמה שאפשר.

הסרט מספר את סיפורו של ארתור, שאולי יהיה המלך ארתור יום אחד, אבל היום הוא סתם צוציק. אנחנו פוגשים אותו כשהוא משרת של אדון אנגלי שמתעלל בו (במה שמזכיר מאוד את בסיס העלילה של "סינדרלה"). ואז הוא פוגש את מרלין, קוסם מטייל בזמן שמחליט לאמץ אותו וללמד אותו שהמוח תמיד גובר על הכוח.

הדבר הכי משעשע בסרט (הדי משעשע הזה) הוא עבודת הדיבוב שלו. לא כי כל השחקנים כאלה מצחיקים, אלא כי את דמותו של ארתור מגלמים שלושה שחקנים שונים: השחקן המקורי שינה את קולו באמצע ההפקה, מה שגרם לבמאי לקחת את שני ילדיו להשלים את החסר (למה לא אחד? לא יודע. כי אם כבר נפוטיזם אז יאללה עד הסוף).

הבעיה העיקרית של הסרט היא העלילה, או העדרה. הדמויות בסרט כתובות היטב, השירים באמת טובים אבל הסרט מתנהל בעצלתיים, וגם כשכבר נכנסת העלילה קשה להגיד שהיא מרתקת למסך. שוב, לא חייבים עלילה מסעירה בשביל סרט טוב, אבל הטון הקליל של הסרט גורם לכך שאין איזה סצנת שבאמת נחקקה בזכרון הקולקטיבי. הכל נחמד וקליל ומגניב ובהחלט נחמד לחזור אליו, אבל קשה לקרוא לו קלאסיקה שחייבים לראות. (יהונתן צוריה)

ספר הג'ונגל (1967)

 Webp.net-resizeimage (6)

מוקדם יותר בפרויקט הזה כתבתי ש"פינוקיו" הוא סיפור שמוסר ההשכל שלו כל כך שקוף שלא ברור לי מה מושך אליו את הצופה הזעטוט. "ספר הג'ונגל" היה יכול ליפול למקומות כאלה בקלות. גם כאן הדמות הראשית היא ילד קלולס שמתומרן ומועבר ממקום למקום ע"י טיפוסים מפוקפקים יותר ופחות, והסיפור קורץ להורים ולא רק לילדים שלהם.

מזל ש"ספר הג'ונגל" עושה את כל זה בצורה נכונה ומאוזנת. הילד נהנה מהרפתקאות המצחיקות של מוגלי, בעוד המבוגרים רואים בבירור את הקונפליקט בין האפוטרופוס האחראי והנוקשה באגירה לעומת ההורות הקלילה והמאפשרת של באלו. אפשר אפילו להתווכח שהסיפור הוא יותר שלהם מאשר שלו – המסר שהוא לומד פשוט למדי, הם אלה שעוברים מסע רגשי שלם (ומצחיק). מוגלי עצמו קצת מעצבן לפעמים, כמו כל ילד עקשן, אבל כשמסתכלים על דמויות האב שלו במקום הסרט מרגיש יותר שלם.

העלילה היא ברוח ליל הסדר – "מישהו ניסה להרוג את מוגלי, הוא לא הצליח, בואו נאכל" – אבל עיקר הקסם כאן הוא כל המסביב. כמעט כל דמות בסרט היא בלתי נשכחת, כולל הנבלים, הפסקול הוא אחד מהמהנים ביותר בתולדות האולפן והג'ונגל עצמו הוא דוגמה מצוינת לבניית עולם טובה גם בסרט שהוא לא פנטזיה פר סה. הוא איפשהו באמצע בין מסלול מכשולים ובין לונה פארק, מקום מסעיר, מלא הפתעות ומפחיד. כל תחנה שמוגלי עובר היא שונה לגמרי מזו שהופיע לפנייה, והרקע משלים תמיד את מצב הרוח של מוגלי או את המאפיינים של החיה שהוא פוגש שם, מהמבוך העצי של קא הנחש עבור בשממה של הנשרים בשיא הייאוש ועד מסיבת הענק במקדש הקופים.

אה, והנשרים היו אמורים להיות הביטלס. אמנם הם לא הסכימו להשתתף בסרט בסופו של דבר, אבל זה יותר ביטלס שיש מאשר רוב הסרטים לילדים, אז אקסטרה 5 נקודות על הניסיון. (נעמה רק)

חתולים בצמרת (1970)

 Webp.net-resizeimage (7)

היי, שלום, קוראים לי יהונתן ולקח לי עשרים ומשהו שנה להבין ש"כל אחד רוצה להיות חתול" הוא משחק מילים. לא בעברית, כמובן – באנגלית. כי "Cat" מתייחס לא רק לחיה אלא לג'אזיסטים מגניבים קולים – "חברמן" כזה. ולמרות ששמעתי את המושג "cool cat" בחיים שלי, לא קישרתי אותו לשיר עד לאחרונה.

"חתולים" הוא מהסרטים היותר קלילים של דיסני (המניע העיקרי לעלילה היא שהנבל ממש גרוע בלהבין את מהלך החיים של חתולים) אבל הקלילות העלילתית נותנת מקום לדמויות בסרט וליחסים ביניהם, שם הסרט זורח. בין אם זה היחסים בין שלושת האחים, בין האחים לאמא, בין האמא לתומאס אומלי או בין, בעצם, כל אחד וכל אחד בסרט הזה, לסרט יש תפיסה נכונה מאוד לגבי איך מערכות היחסים בין הדמויות יכולות לעצב אותן ולהרים סרט. תומאס אומלי מעוניין רומנטית בדוכסית, מסתחבק עם החברים שלו,  משמש דמות אב בניגוד לציפיות שלו לחתולים הקטנים ומרגיש קטן ביחס של האווזות אליו. כל מערכת יחסים כזאת מלמדת אותנו על תומאס אומאלי ומעמיקה את הדמות שלו, ויוצרת פסיפס דמויות בלתי נשכחות. וזה בלי לדבר, כמובן, על השירים הנפלאים של האחים שרמן או האנימציה שעדיין לא התיישנה או בעצם על כמעט הכל.

כי "חתולים בצמרת" הוא סרט מקסים. כמובן שהוא סרט מקסים. היום אנחנו יודעים שהוא סרט מקסים, אז אנשים ידעו שהוא סרט מקסים, הוא היה הצלחה קופתית וביקורתית כי הוא סרט נפלא עם חתולים חמודים ומה עוד צריך בחיים בכלל. (יהונתן צוריה)

 

רובין הוד (1973)

Webp.net-resizeimage (8)

 

היום אני יודעת ששנות השישים והשבעים נחשבים לתקופת שפל קופתית, ביקורתית ויצירתית עבור דיסני. אם היו מספרים לי את זה בגיל 7 לא הייתי מאמינה – "רובין הוד" ו"חתולים בצמרת" תמיד היו אהובים עליי מאוד, ולא כל כך אכפת לי שהם ממחזרים שוטים אחד מהשני או מסרטים אחרים. להפתעתי, "רובין הוד" נשאר כיף גם בעיניים בוגרות, גם אם הוא נראה פתאום הרבה פחות אפי ודרמטי.

היום קל יותר לראות בו את מה שהוא – קומדיה משוגעת שאולי מבוססת על אגדה מוכרת, אבל לוקחת אותה למקומות חדשים לגמרי ולא מובנים מאליהם. עיקר הכיף כאן, כמקובל באותה תקופה, הוא לא בהכרח העלילה אלא הדמויות והמצבים. רובין הוד היה יכול להיות סיטקום ממש מגניב בערוץ דיסני אם היה נוצר בתקופה הנכונה, עם דמויות כיפיות כמו הילדים-ארנבים וחברם הצב, הנסיך ג'ון היללן (לקח לי שנים להבין שאין לו רעמה כי הוא טינאייג'ר) ועוזרו החלקלק, השריף הרשע אבל חברותי או קלוקי, המשרתת הנמרצת בעולם.

מצד שני, בין בדיחה למצב קומי-אבסורדי הסרט מצליח לעורר מגוון של רגשות בצורה טובה – המוות המזויף של רובין מעורר חרדה גם כשיודעים שעוד שתי שניות הוא חוזר, האיחוד הרומנטי שלו ושל מרי אן קסום ומתוק עם אפטר טייסט מלנכולי מסוים, רגעי האושר והניצחון פשוטים ונעימים בעוד רגעי הייאוש ממש מעוררים תחושת כבדות. זה סרט שהוא שמיכת טלאים של סיטואציות רגשיות ואין לו מבנה סיפורי יציב וסטנדרטי, אולי בגלל זה דאגו בדיסני למספר כל יודע שיגשר על הפערים האלה. זה לא בהכרח דבר רע, אבל זאת אחת הסיבות שהסרט הזה לא ממש "זכיר".

"רובין הוד" הוא סיפור שלא מפסיק להיות רלוונטי ומעבדים אותו לקולנוע שוב ושוב ושוב, כולל סרט חדש שיוצא ממש החודש. יש בו מסר חברתי שאפשר לעשות איתו המון ועלילת הרפתקאות שאפשר למכור גם למי שהפערים בחברה לא בדיוק מעניינים אותם. מצד שני, העיבודים האהובים והזכורים ביותר הם אלה ששילבו את שני אלה עם הומור ומודעות עצמית כמו בסרט הזה, לדוגמא "רובין הוד: גברים בגטקעס" או "שרק". למרות החיות החמודות, אני חושבת שהגרסה של דיסני מאזנת את כל הצדדים האלה בצורה ראויה. זה אולי לא המדריך למהפכן הצעיר, אבל הסרט לא  רק שלא מתעלם מהסבל של תושבי נוטינגהאם, אלא משתמש בקומדיה כדי להעצים אותו אפילו יותר. ולהבדיל מסרטים אחרים שנורא חשוב להם שתקשיבו למה שיש להם לומר, את האחד הזה הילדים שלכם יסכימו לראות עוד פעם ועוד פעם ועוד. (נעמה רק)

 

בפעם הבאה: שנות השמונים באות ועושות את שלהם באולפן.