עוד מראות מופלאים: סקירת כל סרטי דיסני, חלק חמישי

הסקירה שתגרום לכל ילדי שנות התשעים להיכנס לקריז של נוסטלגיה.

ממשיכים. אחרי עשור קצת עגום, הגיע הזמן להסתכל על התקופה הכי בולטת ומוכרת של החברה: זאת שהראתה שגם בלי וולט היא מסתדרת מצוין, ויודעת לזכות באוסקרים, הערכה, כסף ומה לא. אנחנו מתחילים דווקא עם צמד עכברים, אבל שנייה לאחר מכן מגיעים כל החברים האהובים והמוכרים. הישארו איתנו.

ברנרד וביאנקה במבצע אוסטרליה (1990)

Webp.net-resizeimage (1)

נבלים של דיסני באים לרוב באחד משני צבעים: מאיימים אבל מגניבים – כאלה שאפשר להבין את הנקודה שלהם ולחבב אותם אבל אז קשה לתפוס אותם כרשעים, או כאלה רשעים שאי אפשר להזדהות איתם, אבל הם גם לא מפחידים באמת. יש מעט מאוד נבלים שהם גם מאיימים וגם באמת רשעים – כאלה ששום נאום הגנה לא יצליח להוכיח שהם חפים מפשע, ושבאמת מדובר במישהו שלא כדאי להסתבך איתו.

לכן מפתיע לגלות שדווקא הנבל של "ברנרד וביאנקה במבצע אוסטרליה" הוא כזה. זה לא הופך את הסרט לפנינה לא מוכרת שאנשים צריכים לגלות, אבל זה בהחלט הופך את דמותו של הצייד מקליץ' לאחד מהנבלים הלא מוערכים מספיק דיו על ידי ציבור חובב נבלי דיסני.

כי מקליץ' הוא באמת חלאה: מדובר בצייד שחוטף ילד כדי שיגיד לו איפה נמצא נשר ענקי וזהוב שנמצא בסכנת הכחדה על מנת שמקליץ' יוכל להרוג אותו. אין דבר אחד שאפשר להגיד לטובת מקליץ': הוא לא נדפק על ידי החברה, אין לו רגשות נחיתות שהוא רוצה לפצות עליהם, הוא לא מתנקם במישהו שמרגיש שעשה לו רע – הוא פשוט מנייאק שאוהב להפוך חיות לדברים. איזה שמוק.

אולי הסיבה למה הוא לא איקוני כמו אורסולה או סקאר זה כי אין לו שיר נבל. אבל זה כבר לא אשמתו: "ברנרד וביאנקה 2" הוא סרט הדיסני הנדיר שאין בו שירים. בכלל, "ברנרד וביאנקה 2" הוא סרט די חריג בכלליות – הוא ההמשך הראשון של החברה, באופן די תמוה. תמוה כי מצפייה בסרט עולה השאלה "מה לעזאזל משך את דיסני חזרה לצמד העכברים האלה?" ההצלחה של "פייבל והחלום האמריקאי"? סטייה אישית של ראש האולפן באותם שנים? בבירור לא היה סיפור מעניין לספר על העכברים האלה – לעומת סיפורם של הילד והצייד המאיים, שהוא מעניין ומותח, לעכברים מדביקים איזה משולש רומנטי לא קשור ובדיחות סרטי ילדים על זריקות בטוסיק. הברקות קומיות אין פה.

מכל תקופת שנות התשעים, הסרט הנ"ל הוא הכי פחות מצליח. הוא לא הכי פחות מוצלח (היי פוקוהנטס), ויש לו כמה דברים שעובדים לטובתו (בעיקר בגזרת בני האדם) אבל הוא כנראה הכי גנרי מכולם. למרות שהעלילה של הילד והצייד מוצלחת, כל שאר הסיפור עם העכברים פשוט מטומטם מדי. בסופו של דבר, דווקא הדמויות שבאות להציל הן אלו שעושות הכי הרבה נזק. (יהונתן צוריה)

 

היפה והחיה (1991)

Webp.net-resizeimage (2)

#התחלנו. עם כל הכבוד ל"בת הים הקטנה" שהחזיר את דיסני למסלול, "היפה והחיה" היה זה שהקפיץ את החברה לגבהים חדשים לחלוטין. הסרט הזה הוא הכל מהכל – מסעיר לילדים אבל אהוב ע"י המבוגרים, מצחיק וגם מפחיד, גדול ודרמטי אבל גם אישי ונוגע. זה הסרט שגרם לדור שלם של ילדות חנוניות להרגיש שדיסני רואה אותן, אבל גם הסרט שגרם לאותן ילדות להתחבר לצד הזאופילי שלהן. לגלות בגיל 11 שאני לא היחידה שהתבאסה שהחיה החתיך הפך לנסיך גנרי עם עיניים פעורות היה רגע מרגש.

יש לי פינה חמה בלב לסרט הזה, שהוא גדול מסך חלקיו ושורד בחן את המגרעות שלו. קל להבין איך דווקא הסרט הזה היה מועמד לאוסקר לסרט הטוב ביותר (הרגיל! קטגוריית האנימציה לא נוצרה עדיין) – הוא פיצח את הנוסחה של סרטי האגדות של דיסני, זה שאנחנו יודעים שיש בהם בעיות אבל לא כל כך אכפת לנו כי הקסם שלהם כל כך יעיל. אין טעם שאתייחס לבעייתיות הסטוקוהולמית שלו או לניטפיקינג על התסריט: בשביל זה יש אינטרנט שלם ואת הרימייק החדש ש"מתקן" את כל הבעיות האלה. בבחינה אובייקטיבית וקרה הסרט נראה קצר מדי ביחס לגודל והדרמטיות שלו, והוא נע מנקודת שיא לנקודת שיא בצורה שהיא מטלטלת אבל גם קצת מבלבלת רגשית. זה לא לגמרי משנה.

הסרט נשאר איתנו כי הרגש בו כל כך מדויק ונכון שקשה לא להיסחף בו. רק אחרי הצפייה בגרסה המחודשת הבנתי את גודל ההישג – אחרי שהשחקנים האמיתיים הפסידו בגדול ליכולות המשחק של הדמויות המצוירות, שהבעות הפנים ושפת הגוף שלהן אומרים המון בכל כך מעט זמן. זה עוד לפני שהצבנו כל דמות ברקעים המרהיבים ביותר שדיסני הציגו עד אז, והשיא הוא כמובן השירים הנפלאים, שהיו גם העבודה האחרונה של הווארד אשמן לפני מותו מאיידס זמן קצר לפני צאת את הסרט (את השירים ל"אלאדין" הוא כתב עוד קודם, מסתבר). (נעמה רק)

אלאדין (1992)

 Webp.net-resizeimage (10)

בעצם, זה די נס ש"אלאדין" הוא לא יצירת המופת האולטמטיבית של דיסני. תראו מה יש בסרט הזה: אחת מהופעות הדיבוב הטובות ביותר שהיו בקולנוע (שהיא גם אחת מההופעות הטובות ביותר של רובין וויליאמס), פסקול בלי אף שיר מיותר (השיר הכי גרוע שלו הוא רק "טוב מאוד"), גיבור סימפטי, דמויות משנה מוצלחות – איך הסרט לא מופיע בצורה תדירה כסרט הטוב ביותר של הדיסני?

וזה, לטעמי, בגלל העלילה. כי בעוד שאלאדין הוא גיבור סימפטי, מהרגע שאלאדין פוגש בשנית את ג'סמין, העלילה מתקדמת בצורה עקומה שבה לאלאדין יש את כל ההזדמנויות להגיד את האמת בלי כמעט שום נזקים והוא פשוט.. לא. כי צריך למשוך את העלילה לעוד איזה עשרים דקות. וכלומר, אני לא יודע מה אתם הייתם עושים, אבל אם ג'יני כל יודע (אחרת איך אתם מסבירים את החיקויים שהוא עושה לדמויות שלא קיימות בתקופת הסרט) וכל יכול (או כמעט כל יכול) היה נותן לי עצות – הייתי מקשיב לו.

אם היו בונים את אלאדין כמישהו עם תסביך נחיתות מובנה, זה היה יותר מתקבל על הדעת. אבל יש לאלאדין ביטחון עצמי בכמויות – זה חלק מהקסם שלו, ולא נראה שהעוני שלו מטריד אותו בחיי היום יום. מה גם, שעכשיו הוא נסיך ולכן זה שהוא היה עני פעם לא אמורה להטריד את ג'סמין. והעובדה שיש לך ג'יני שמגשים משאלות זה, בסופו של יום, פלוס ולא מינוס. אז למה אתה משקר לה, אלאדין? מה זאת חצי השעה המוזרה הזאת בסיום?

הסרט לא מצליח ממש לגרום לאלאדין לצאת למסע רגשי שבו הוא לומד משהו, וזאת נקודת התורפה של הסרט. כי זה סיפור הרפתקאות נהדר, חוץ מהחלק שאלאדין לכל אורכו נשאר אותו דבר. הוא לומד שהוא לא צריך לשקר ומשהו לגבי להיות חבר טוב, אבל זה אף פעם לא מבוסס כבעיה שיטתית שלו שהוא צריך להתגבר עליה. בסופו של דבר הוא התחיל כנער שרמנטי וחביב וסיים כנער שרמנטי וחביב.

לכן, מנקודה מסוימת, הסרט מרגיש יותר כמו רצף סצנות מאשר סיפור וזה חבל. כי כמו שאמרתי – היה לו את כל המרכיבים להיות הסרט הגדול ביותר של דיסני. במקום זה, הוא יצטרך להסתפק בלהיות מספר 5 או משהו. נו טוב. (יהונתן צוריה)

 

מלך האריות (1994)

Webp.net-resizeimage (4)

עבור הילדים שגדלו בשנות התשעים, "מלך האריות" הוא יותר מעוד סרט. עד היום כשבן או בת גילי מכריזים שלא ראו או לא אהבו את הסרט הזה, נשמעות בחדר קריאות תדהמה. למה בעצם? קודם כל, כי מופסה מת. אפשר לטעון שהסרט היה אפי, שאפתני ואפל מסרט ילדים ממוצע מהרגע הראשון, אבל בעיניים ילדותיות הסרט הוא בסך הכל סיפור חמוד על גור אריות עד הרצח הברוטאלי הזה. אני בטח לא היחידה שהייתה מעבירה מהר את המוות שלו במאות הצפיות שלי בסרט בווידיאו. בכינו, כיסינו את העיניים, הזדעזענו, אבל ראינו את הסרט עוד פעם ועוד פעם ועוד פעם. זה פשוט היה סרט חזק מדי, יפה מדי, כיפי מדי. כל הדמויות היו כיפיות, אפילו סקאר. כל הסצנות עבדו, גם אלה ששנאנו.

אין לי מושג איך זה לראות את "מלך האריות" כאדם מבוגר ואני לא יודעת איך להתחיל לדמיין את זה. אני גם לא אנסה להעמיד פנים שאני יכולה לכתוב עליו בצורה מאוזנת. זאת תופעה תרבותית עצומה ומכוננת, שחשיבותה גדולה בהרבה מהאיכויות האובייקטיביות של היצירה עצמה. ובתוך כך, זה אפילו לא סרט דיסני טיפוסי לחלוטין – הוא שונה מהסרטים שקדמו לו, שונה לגמרי מאלה שהגיעו אחריו. חד פעמי. מוזר לחשוב על זה שבזמן העבודה עליו, העובדים בדיסני חשבו ש"פוקהונטס" הוא הסרט שיזכה להצלחה ולביקורות מהללות, בעוד "מלך האריות" נחשב להפקה הירודה שכדאי לנטוש. החיים מוזרים לפעמים. (נעמה רק)

 

פוקוהונטס (1995)

Webp.net-resizeimage (5)

הדבר הכי טוב בנוגע ל"פוקוהונטס" זה שיום אחד גיליתי שאני לא לבד במחשבה שזה סרט לא משהו בכלל. כשהייתי קטן, חשבתי שהוא נחשב לעוד אחת מהקלאסיקות שכולם אוהבים ושרק לי הקצב שלו, הדמויות והעלילה היו לוקים בחסר. לשמחתי,כשגדלתי גיליתי שאני לא לבד: פרט לפסקול (הבאמת נפלא שלו) הרבה מאוד אנשים עומדים לצידי ומכתירים את "פוקהונטס" כאכזבה, שלא לומר כישלון.

ולמרות שזה תמיד נחמד להיות חלק מקבוצה, זה חבל. כי "פוקוהונטס" היה אמור להיות הסרט הגדול של דיסני: הסרט הראשון שעוסק בגיבורה לא לבנה, שמדבר על נושא מציאותי ומסובך של יחסים בין גזעים שונים בארצות הברית בצורה כזאת שילדים יוכלו ליהנות ממנה, ומבוגרים יוכלו להעריך. ודיסני אכן הצליחו לעשות את זה. 20 וקצת שנה אחר כך, עם "זוטרופוליס" (טוב, אוקיי, לא בצורה מושלמת, אבל נפתח את זה כשנגיע אליו).

כי אם העיוותים שדיסני מכניסים לכל סיפור שהם מעבדים מתקבלים בהבנה מסוימת כשמדובר באגדות ילדים,  כשזה נוגע להיסטוריה ואנשים אמיתיים כל העסק נהיה מצער בהרבה. כי מדובר באנשים אמיתיים, ועוד בקבוצה שלא מיוצגת הרבה, ולכן זה חשוב שדיסני לא ידפקו את הסיפור הזה, ולכן, כמובן, הם דופקים. אבל זה לא שהסרט נופל רק בגלל עיוותים היסטוריים – לא מעט מהסרט הזה לא עובד. הניסיון של דיסני לעשות סרט רומנטי בוגר לילדים על אהבתם של ג'ון סמית' ופוקהונטס לא מצליח להסתדר עם כל השטויות האחרות שמתרחשות מסביב לו, והניסיון להציג את מה שקרה שם כ"נעשו טעויות אצל שני הצדדים" הוא מגוחך.

בגלל כל זה, ולמרות הופעה של כריסטיאן בייל כילד חמודי פשוש ועוד כמה דמויות סימפטיות, את "פוקוהנטס" כדאי לחוות כרצף שירים יפים עם אנימציה נפלאה. מה שקורה בין לבין – אה, אפשר לוותר. (יהונתן צוריה)

הגיבן מנוטרדאם (1996)

Webp.net-resizeimage (6)

דיסני, מה נסגר איתכם? איך יכול להיות שחשבתם שדווקא "פוקהונטס" יהיה היסטריה כשמשני צדדיו נמצאים שניים מהסרטים הכי שאפתניים ומרשימים של האולפן אי פעם? דברו איתי אחרי שתשתו קפה, זה לא רציני.

אני בטוחה שהיו ילדים שהבינו את "הגיבן" בזמן אמת ואני די מקנאה בהם, כי אני פספסתי אותו לחלוטין. ראיתי אותו אולי פעם אחת (ולא בטוח שבמלואו) ולא ממש הבנתי מה רוצים ממני. כשראיתי אותו שוב כבר הייתי בת 20 והתאהבתי כליל. נדהמתי שדיסני הרשו לעצמם להוציא סרט כזה באמצע רצף הלהיטים שלהם. היום הוא אחד הסרטים האהובים עליי אי פעם של האולפן, למרות הסצנות המטומטמות עם הגרגוילים, ולמרות שהוא דוחס סיפור מורכב לעלילה של מקסימום שבוע וכנראה פחות (זאת בעיה דיסנית מוכרת, הם נוטים לרוץ בחומר).

אני אוהבת כל כך את "הגיבן" כי התסריט שלו אולי לא מושלם אבל הוא בהחלט שלם. כל דמות עומדת בפניי עצמה ובמקביל היא גם חלק מתמונה שלמה שגדולה בהרבה ממנה ומהסיפור הפרטי שלה. אסתטית, זה כבר ממש קרוב לסרט מושלם (רק הגרגוילים הארורים האלה הורסים שוב). ומוזיקלית? זה לא רק הפסקול הכי מרשים שדיסני הציגו באותו עשור, לדעתי זה אחד הפסקולים הגדולים אי פעם. בדיעבד, אולי זה בסדר שלא אהבתי את הסרט כילדה, כי זאת נשמעת כמו חוויה מאוד מבלבלת ומוזרה. היו לי מחקים עם דמויות מהסרט. מה הקשר בין העלילה האפלה והאפית של הסרט הזה לביו מחקים? איך הייתי אמורה לשחק בהם – לאיים לזרוק את המחק של איזמרלדה לאש עם המחק של פרולו? (נעמה רק)

הרקולס (1997)

 Webp.net-resizeimage

הבעיה של "הרקולס", בגדול, היא שהסיפור של "הרקולס" הוא אפוס אפי גדול, אבל הסרט חותר כל הזמן תחת הנקודה הזאת ומעדיף בהרבה להיות קומדיה מצחיקה עם פסקול מושלם. הרבה לפני עליית ז'אנר המטא, "הרקולס" הסרט הקפיד להציג את האפוס שלו בקריצה שובבה. ואני, כחובב ערבובי טונים לא קשורים, מצאתי את זה קסום. לא כאפוס, ולא כקומדיה, אלא כאפוס קומי שצוחק על עצמו – סוג של "דדפול" עם הרבה פחות בדיחות מטא. סרט שלועג באופן כמעט מודע למיתולוגיה היוונית בצורה שודאי מעצבנת מאוד אנשים שאכפת להם ממנה, אבל זאת קבוצה שאני לא נמנה בה, אז לא אכפתי לי.

בכלליות, אני אוהב יותר את הקומדיות של דיסני מאשר הניסיונות היותר רציניים שלהם: כשדיסני רוצים להיות מצחיקים, הם מצליחים, ו"הרקולס" רוב הזמן רוצה להיות מצחיק, והוא מצליח. הרגעים האפיים שם בשביל לתת סיבה טובה למה העלילה ממשיכה ולתת קשר רגשי לדמויות, אבל באמת שהיא עושה את המינימום האפשרי בשביל  לפנות את הזמן לכמה שיותר בדיחות, ואני ממש בסדר עם זה.

כי ג'יימס וודס נותן כאן את ההופעה הכי טובה שלו כהאדס (כאשר בגרסה של דיסני, האדס הוא פשוט ג'יימס וודס), וכי היה איזשהו גאון שהצליח לקחת את המושג של "מקהלה יוונית" ללהקת גוספל ואז להוציא פסקול מושלם (פלוס מינוס שיר הבלדה שמורגש לחלוטין כמה תקעו אותו בגרון בהוראה של איזשהו בכיר בחברה, כי הוא לא מתאים לסגנון של שאר השירים בכלל) וכי דני דה ויטו נפלא כפיל המאמן וכי דמות הסיידקיק המצחיק של הפגסוס היא דמות עם אופי ורגש ולא סתם חיה מעצבנת וכי פשוט הכל. כן, עשרים הדקות האחרונות לפתע סוטות מההומור והולכות אל האפי, וזה פוגם בסרט, אבל דיסני ילמדו רק ב"הקיסר נפל על הראש" שמותר להם להשתגע לאורך כל הסרט. עד אז, "הרקולס" הוא כיף גדול מאוד, מצחיק מאוד, שאולי מחריב את המיתולוגיה היוונית, אבל עושה את זה בכל כך הרבה חן, שלמי אכפת. (יהונתן צוריה)

 

בפעם הבאה: "מולאן", ועוד שישה סרטים שהם לא "מולאן".