עמוק עמוק בלב כולם חולמים: סקירת כל סרטי דיסני, חלק שמיני

הסקירה הארוכה של כל סרטי דיסני מסתיימת עם הסרטים שיצאו ממש ממש עכשיו.

ומסיימים. אחרי כמעט חודשיים של סקירות, ביקורות וכתבות – הדיסנימאניה אוטוטו מגיעה לסופה. ובדיוק בזמן, כי אוטוטו מתחילים עם סיכום 2018. אז יאללה, סקירה אחרונה!

פלונטר (2010)

Webp.net-resizeimage (1)

את העידן החדש של דיסני אפשר לתאר כ"חזרה של דיסני לסוג הסרטים שהם עשו בעבר, אבל עם בחינה של הערכים שאותם סרטים ישנים קידמו". כלומר, לא סתם סרט נסיכות, אלא סרט נסיכות שמבקר, למשל, את ההחלטה להתחתן עם מישהו שהכרתם אחרי יום או את העובדה שהנסיכות תמיד צריכות להינצל על ידי גבר חזק. "פלונטר" היה נסיעת המבחן של דיסני בז'אנר. עדיין יש אמא מרשעת, קסם, רומנטיקה ונסיכה כלואה שצריכה הצלה אבל יש גם דמות של מישהו שעומדת בצד, מסתכלת על כולם שרים ואומרת "אה, הא?".

כי למרות כמה וכמה סרטים ובדיחות על עצמם, ולא מעט גיבורים ציניקינים וסרקסטיים – דיסני עדיין לא התעלו על פלין. הבחור המסכן והשפוי שמוצא עצמו תקוע בחבורת אנשים שרים ומכשפות ושצריך לנסות להבין מה לעזאזל קורה פה. פלין מזכיר קצת את הקלישאה הזאת של אנימות של ילדה מהעולם שלנו שנכלאת לעולם פנטזיה וצריכה להבין את החוקים, רק שהוא הרבה יותר מצחיק מהדמויות מ"אינויאשה" ו"פושיגי יוגי", והאף שלו לא בסכנה להחריב כל מי שלצידו כל פעם שהוא מסיט את הראש הצידה כמו ב"אסקפלונה".

"פלונטר" היה גם הניסיון הראשון של דיסני למתג את סרטי הנסיכות גם לבנים – במקום לקרוא לסרט על שם הגיבורה שלו, רפונזל, הם קראו לו בשם גנרי, שמו הרבה אקשן בטריילר וקיוו שאף אחד לא ישים לב. וזה עבד. "פלונטר" הפך ללהיט שכולם ראו ואהבו (כפי שיוכיחו תוצאות הסקר האחרון שעשינו), למרות שהוא היה צריך לעשות הרבה נפנופי ידיים כדי להבטיח לקהל ש"אל תדאגו! זה לא סרט של בנות! יש סוסים! ואקשן! בואו!".

וזה מצער, כי רפונזל היא דמות נפלאה שמוכיחה שתמימות זאת תכונה שאין מספיק ממנה בקולנוע בימינו. כולנו ציניים, פקפקנים וסרקסטיים כמו פלין, אבל יש משהו בתוכנו שעורג לאותה התמימות של רפונזל, ומחזיק אצבעות שהיא תגשים את כל חלומותיה – לא מציאותיים ככל שיהיו. והתמימות שלה, בניגוד לתמימות של נסיכות עבר, לא מגיעה מטמטום – אלא מטוב לב. בשבילי, זה הופך אותה לאחת הנסיכות, לא, הדמויות הכי טובות שדיסני יצרו אי פעם. (יהונתן צוריה)

 

פו הדב (2011)

Webp.net-resizeimage

הרבה דבש עבר בכוורת משנות השבעים ועד 2011 – אולפן ההמשכונים הזולים של דיסני ניפק חמישה סרטי פו וחבורתו מ-1999 ועד 2005, צעצועים של הדמויות הפכו ליותר ויותר מחייכים, פסטליים ועליזים (כולל איה!) ודור חדש שכנראה מכיר את פו מאיזה משחק באייפון היה חם ומוכן לביקור הבא של הדב בקולנוע. הפוסטר העברי אמנם הבטיח "הרפקה חדשה לגמרי", אבל זה לא לגמרי נכון או לפחות לא מרגיש ככה. זה אותו עיקרון כמו כל סרט או סרטון אחר של פו בגרסת דיסני – אותן דמויות, אותו סוג של סיפורים, אותם צבעים יפים ותמימות מתוקה וממכרת, אבל עם אנימציה משוכללת ושירים חדשים וחמודים.

כמו בסרט מהסבנטיז גם כאן מדובר במקבץ של סיפורים קטנים. פו יוצא מביתו כדי לחפש את הארוחה הבאה אבל עוצר בדרך כדי לעזור לאיה למצוא את הזנב שלו, אחר כך הוא חושב שחטפו את כריסטופר רובין, אז הוא מנסה להגיע לכוורת ונכשל, ויש איזה עניין עם טיגר שמנסה ללמד את איה להיות יותר טיגר ואיכשהו בסוף הכל נפתר ומסתדר על הצד הטוב ביותר.

קשה לומר שזה סרט גדול, מרשים או משמעותי, אבל הוא חמוד, עשוי היטב ומתאים לילדים וגם להורים שלהם. הכל בסדר חוץ מזה שטיגר הוא אותו כמעט-פסיכופת שהוא תמיד היה. זה סבבה. זה לא ממש חשוב. זה פו הדוב. (נעמה רק)

 

ראלף ההורס (2012)

Webp.net-resizeimage (2)

"מי הפליל את רוג'ר ראביט" היה סרט ייחודי מסוגו שקשה להאמין שנצליח לראות שחזור שלו בימינו: סרט שמראה לנו את כל הדמויות האנימציה האהובות עלינו, מכל חברה שהיא, חולקות מסך (טוב, בלי דמויות יפניות, לצערנו). מיקי מאוס, באגס באני, בטי בופ – כולם נמצאים ברקע על מנת להחיות את העולם של הגיבורים הראשיים ולהפוך אותו לעשיר יותר ואמין יותר. זה הופך את הסרט למצוד אחר ביצי פסחא והופעות אורח שמזמין חמש-שש צפיות לכל הפחות, ואז ללכת לאינטרנט ולגלות מה בכל זאת פספסת. וכל זה רק הרקע – הסרט עצמו היה מספיק חכם בשביל להבין שמהופעות אורח לא עושים סרט, ולכן הם יצרו עלילה ודמויות נפלאות שהיו הלב של הסרט. ואכן, מאז שהוא יצא ועד היום – לא ראינו משהו דומה לו בקולנוע שאיחד את כל הדמויות האהובות מסרטי האנימציה.

אבל בזכות "ראלף ההורס" ראינו משהו דומה. עכשיו, אני לא כזה גיימר, ואני לא כזה מבוגר ומרבית מהופעות האורח של דמויות ממשחקי מחשב בסרט הן דברים שאני מודע לקיומם אבל לא שיחקתי. ובכל זאת, קשה שלא להתרגש מלראות דמויות ממשחקי "מריו", "סוניק" ועוד עשרות משחקי מחשב מעטרות את המסך ויוצרות לנגד עינייך עולם צבעוני ומלהיב. אבל הסרט, כמו "רוג'ר ראביט", חכם יותר ויודע שרק להישען על ההתרגשות בלראות את גיבורי משחקי המחשב זה לא מספיק. ולכן הוא יוצר משחקים חדשים ודמויות חדשות ובונה מסביבם עלילה מרתקת שמדברת על גיבור, כלומר נבל, שרוצה להיות גיבור – אבל מקבל את מקומו כנבל.

שאם חושבים על זה, זה לא המסר הכי מדהים. אני חושב ששש שנים לאחר צאת הסרט, מסר של "תדע את מקומך בחברה ואל תנסה לשנות אותו" אולי היה פחות עובר, בזכות פריחת המודעות החברתית ומאבקי המיעוטים באשר הם. אבל אני בכל זאת אוהב את המסר שהסרט מנסה להעביר בגלל שבנוסף אליו יש מסר חשוב לחברה והיא "תעריכו את האנשים 'נמוכי הדרג' ונותני השירות מסביבכם, כי אתם לא יודעים מה יקרה כשהם ייעלמו, או לחלופין – כאשר הם יהפכו יום אחד להיות הבוס שלכם". כי כמו שהסרט הוא על ראלף וונלופי, הוא גם על המקום שלהם בחברה והיחס של החברה אליהם. זה משהו שאני אישית מאוד הזדהתי איתו – לא פעם המקום שהייתי בו בחיים היה נורא רק בגלל שהסביבה שמסביבי לא העריכה את מה שאני עושה, ולאו דווקא בגלל העבודה עצמה. מדי פעם ההבדל בין ייאוש מוחלט לפרץ מוטיבציה הוא מילה אחת טובה ממישהו.

הסרט גם מסמן את חילופי השלטון של תואר "חברת האנימציה הטובה ביותר" בין דיסני ופיקסאר – או לכל הפחות, חלוקת כס השלטון יחדיו. בעוד שב-2012, המוניטין של פיקסאר עדיין הספיק להם כדי לזכות באוסקר על "אמיצה" (למרות שכמעט לכולם ברור ש"ראלף ההורס" עדיף), הרי שהחל מאותה השנה, דיסני חזרו לשלוט באוסקרים ביד רמה עם 3 זכיות בחמש שנים ורצף מטורף של סרטים שנהפכו לקלאסיקות מיידיות. (יהונתן צוריה)

 

לשבור את הקרח (2013)

Webp.net-resizeimage (3)

יש לי סימפטיה מסוימת ל"בולט" ו"מכושפת". חיבבתי גם את "הנסיכה והצפרדע". "ראלף ההורס" היה מצוין ו"פו הדוב" המחודש חביב. אפילו "פלונטר", שלא עפתי עליו בכלל, הוא סבבה בעיניי. בשנת 2013 כבר היה לי די ברור שדיסני חזרו לעצמם אבל הם עדיין לא עשו משהו שהוא באמת בשבילי, והנחתי שזה בגלל שאני כבר מבוגרת מדי לכל זה. ואז הגיע "לשבור את הקרח", סרט שחשבתי שיהיה סטייל "פלונטר" רק בגוונים של כחול וירוק במקום סגול וחום. לא הייתי מוכנה להתאהב בו מכף רגל עד ראש. אני לא חושבת שאף אחד בעולם היה מוכן לזה, אבל ראיתם מה קרה.

אני יודעת שהרבה חובבי דיסני חושבים שהוא מוערך יתר על המידה ומוצאים בו כל מיני בעיות, עד רמת תאוריות המעריצים כמו "אלזה היא בעצם פסיכופתית אלימה שחווה האדרה מוגזמת". לכל אחד יש זכות לדעתו אז נסכים שלא נסכים, כי אני מהמעריצים. "לשבור את הקרח" הוא, לדעתי, אחד מסרטי דיסני הטובים ביותר אי פעם. ראיתי אותו בקולנוע 5 או 6 פעמים ועוד כמה פעמים בבית. "Let It Go" הוא אחד הרגעים הקולנועיים הכי מטלטלים ומרגשים שראיתי, והוא רק חלק אחד מפסקול מופלא. יש לי כמה התקטננויות, אבל הן לא חשובות באמת. אני חווה אותו שוב ושוב כסרט שעושה הכל יפה ונכון – מעיצוב התלבושות ועד הבדיחות המטופשות של אולף.

אפשר לקרוא את הסרט בהרבה דרכים, וכנראה בגלל זה כל כך הרבה סוגים שונים של אנשים אוהבים אותו. זה סרט על אהבת אחיות, משל פוטנציאלי על יציאה מהארון, מעשייה על למה חשוב לבדוק עוד אופציות לפני שמתפשרות על גבר בינוני, מה שלא תרצו. אבל עבורי, זה סרט על אנה. סרט על מישהי שהיא כמעט דמות משנה בחיים של עצמה, שתמיד חיה בצל של מישהי אחרת שהיא אוהבת מכל הלב, אבל גם כועסת עליה מאוד. זה סרט על הקושי והכאב שבידיעה שמישהו שאתה אוהב סובל מאוד ולא מסוגל לקבל שום עזרה ממך. על הסבל שאת עצמך חווה כשאת מנסה לעזור. בסוף הכל מסתדר בקטרזיס עצום, קיטשי ומושלם, אבל הסרט הזה אפל בטירוף, למרות שיש בו איש שלג חמוד ובדיחות על שוקולדים והמון "רגע, מה?". דיסני, בבקשה אל תהרסו הכל בסרט ההמשך. (נעמה רק)

 

6 גיבורים (2014)

Webp.net-resizeimage (4)

"6 גיבורים" הוא סרט גיבורי על נחמד עם גיבור אחד ממש ממש ממש ממש ממש ממש ממש חמוד, גיבור אחד ממש ממש חמוד ועוד ארבעה גיבורים. הסיבה להצלחת הסרט, אני מניח, נעוצה בגיבור הראשון שהזכרתי: ביימקס. יצור חמוד, שמנמן, אוורירי, וטוב לב שאין כמוהו.

ובאמת, ביימקס והגיבור הראשי, הירו, הופכים את "6 גיבורים" לסרט שצריך לצפות בו, אפילו אם העלילה, הנבל ושאר הדמויות מרגישות קצת מחופפות. מדובר בסרט מצחיק, חביב וכיפי שממשיך את רצף הסרטים המוצלחים של דיסני, אבל חסר לו איזשהו ייחוד.  כמו העיר שנמצאת בתוכו, הוא שילוב מוצלח של הרבה גורמים, אבל השילוב הזה גורם לכך שהסרט מאבד את הקול הייחודי שלו – אם היה לו כזה. ובכל זאת, ביימקס כזה חמוד, שבזמן הצפייה בסרט – הוא לחלוטין מספיק בפני עצמו.

וכמובן – לא נשכח ולא נסלח על כך שבארץ, הקאצ'פרייז של גוגו טמאגו תורגם מ"Woman Up!" ל"תהיה גבר!". טעות תרגום תמימה (ככל הנראה) שנבעה מחוסר האזנה כראוי, אבל הרסה לחלוטין רגע פמיניסטי והפכה אותו לעוד משפט גנרי שיש כמוהו אלפים בקולנוע. (יהונתן צוריה)

 

זוטרופוליס (2016)

Webp.net-resizeimage (5)

אפשר להגיד אלף ואחת דברים על הדרך שבה "זוטרופוליס" מתרגם סוגיות של גזע ומגדר לעולם חייתי ומתוק, מ"ניתוח מבריק" דרך "אבל כל הדמויות באמת תואמות את הסטריאוטיפים שלהם" ועד "למה יש כאן רקדנים טיגריסים חתיכים בטייץ מבריק". כך או כך, זה סרט מצחיק בטירוף ומבדר מאוד לכל הגיל, עם סיפור חדש לגמרי ובלי שום נסיכה לרפואה (אם לא סופרים את הפילות שמופיעות לרגע בתפושות של אנה ואלזה).

מה שייחודי ונחמד בסרט הזה הוא עד כמה הוא מתאים לצופה הבוגר. רוב גיבורי דיסני הם ילדים, נוער/מבוגרים שמתנהגים כמו ילדים או נסיכות עם גיל מעורפל שכנראה נע בין 14 ל-20. "זוטרופוליס" הוא סרט על דמויות בנות 20 פלוס שהדברים שמטרידים  אותן מטרידים גם בני אדם בגילאי 20 ו-30: המעבר לדירה מסריחה משלך בעיר, הניסיונות הראשונים והמגומגמים להתחיל קריירה, קולגות מבאסים, בוסים מרושעים וגם… נו… סקסיזם וגזענות. מונטאז' ההגעה לעיר הגדולה של ג'ודי הוא כזה שיש לו מיליון גרסאות בסרטים אחרים, אבל הוא אחד היחידים שבאמת מהדהד את תחושת הסקרנות וההתלהבות שהמעבר לעיר מעורר. הוא גם אשכרה עושה חשק להכיר את העולם שבו הסרט מתרחש, כי אפשר לכתוב סמינרים על התכנון העירוני המעניין של זוטרופליס – ועל כמה סרטי ילדים אפשר לומר את זה?

ובתוך כל זה יש גם עלילה בלשית שהיא לא מאוד מקורית אבל עדיין סבבה ומעבירה את המסר בצורה מעניינת. חשיפת המאסטרמיינד שמאחורי כל זה דומה מדי לסצנה מקבילה ב"מפלצות בע"מ", ובכלל, דיסני קצת הגזימו עם התמה החוזרת בשנים האחרונות של גיבורה חזקה-גבר ציניקן אבל רגיש-מישהו טוב שמתגלה כמישהו רע בסוף. זה שהפורמולה הזאת פחות מבאסת מנסיכה-נסיך-נבל לא אומר שזה לא עלול למצות את עצמו בקרוב. (נעמה רק)

 

מואנה (2016)

 Webp.net-resizeimage

את הביקורת שלי על "מואנה" אפשר לקרוא פה, ואני עדיין עומד מאחוריה. אני יודע את זה, כי אני צופה ב"מואנה" לא מעט. ואני צופה ב"מואנה" לא מעט, כי אני הורה ב-2018 לילדה קטנה, ולא משנה כמה היא תאהב את "יוב" ("רובין הוד") או "פיפי פן" ("פיטר פן") אף אחד מהם לא מופיע באקראיות באמצע חנויות וגורם להם לה להגיד "מואנה!" כמו, ובכן, "מואנה".

כי הנה מה שלא מלמדים אתכם בקורס הכנה ללידה: לחוות סרטי דיסני כהורה זה אחרת. נקודת המבט עוברת מ"האם אהבתי את הסרט" ל"האם הילדה נהנית, האם הסצנה הזאת מפחידה מדי, האם אלה המסרים שאני רוצה להחדיר לה, אוי לא, האם בזה שאני מראה לה את הסרט הזה אני הורה נורא מה אני עושה מה אני עושה". ואם קרה המקרה והילדה שלך ממש אוהבת את הסרט, אז הוא כבר הרבה יותר מסתם סרט – הוא מנגינת רקע שמשפיעה על כל מהלך בחיים שלך. הוא לא סתם דרך להושיב את הילדים מול מסך למשך זמן מסוים – כאלה יש הרבה. הסרט הופך לפרצי שירה בציבור, לציור יחדיו, לסשן ריקודים, לשיחות לנסות להבין מה היא מבינה מהסרט, לצפייה בילדה בזמן שהיא עושה משהו מוזר ולא ברור ואז להבין שהיא מצטטת קטע שלם מהסרט –  הסרט הוא חוויה שלמה שחוצה את הזמן והמקום שבו הוא הוקרן.

לדבר איתי על "מואנה" זה קצת כמו לדבר איתי על הבובות והמשחקים האהובים עליה. הם איבדו כל משמעות מעבר לעובדה שהם משמחים אותה ושיש להם השפעה חיובית עליה, וזה מה שחשוב. אז אפילו אם יש לי בעיות עם הפסקול של "מואנה", יש לו עכשיו משמעות שונה לחלוטין בשבילי מאשר סתם פסקול לסרט. עכשיו הוא לשיר עם הבת שלי באוטו שירים ולראות אותה רוקדת ומתלהבת. מה זה משנה כמה זה טוב או קליט או מתוחכם? זה רגע של שמחה שאי אפשר למדוד.

אז, כן, "מואנה" עדיין קופץ מהר מדי בין סצנות, והדמויות שלו קצת שטחיות, והייתי שמח למידה קטנה יותר של בדיחות מטא/קיר רביעי, אבל בסופו של יום הילדה שלי באמת שמחה שכשהיא רואה אותו, ובסופו של יום קצת קשה לתרגם את התחושה הזאת למספר כוכבים. (יהונתן צוריה)

 

ובזה סיימנו את הסקירות שלנו על כל סרטי דיסני. כמובן, בזמן שכתבנו את כולם הצטרף לרשימה סרט חדש – "ראלף שובר את האינטרנט". ועל כן, הוא זוכה בביקורת נוצצת משל עצמו. הישארו איתנו.