אמריקן דרימז

במקור: American Dreamz
תסריט ובימוי: פול וייץ
שחקנים: יו גרנט, דניס קווייד, מנדי מור, כריס קליין, ווילם דפו, מרשה גיי הרדן

סקר שנערך ב-5,837 בתי ספר בארה"ב, אחרי העונה האחרונה של 'אמריקן איידול' (הגרסה האמריקנית של 'כוכב נולד'), קבע:
• 87% מהנשאלים ידעו את מילות השיר הזוכה בתחרות, לעומת 49% שידעו את מילות ההמנון האמריקני;
• 62% ידעו כמה אנשים הצביעו בגמר הגדול, לעומת 0.5% שידעו בערך כמה חיילים כבר נהרגו בעיראק;
• 93% רצו להופיע בתוכנית בעתיד, לעומת 23% שרצו להיבחר לתפקיד ביצועי, ולהשפיע על המתרחש באזור מגוריהם.

נתון אחד, בכל זאת, מאפשר אופטימיות זהירה: המצאתי את הסקר הזה. אתם מבינים, למדתי משהו מ'אמריקן דרימז': אפשר להמציא כל דבר, כי המציאות לא קשורה לעובדות, אלא למה שאנשים רואים בטלוויזיה. במקרה של 'אמריקן דרימז', העיקרון הזה עובד ככה: לא צריך להפוך לכוכב, כדי שיראו אותך בטלוויזיה – צריך שיראו אותך בטלוויזיה, כדי להפוך לכוכב. שירה איכותית היא אופציה בלבד.

'אמריקן דרימז' נפתח במשבר: אצל נשיא ארה"ב, "פופי" סטנטון (דניס קווייד), שנבחר לתקופת כהונה נוספת, מתגלים סימנים לגידול מוח. בלי סיבה, הוא מתחיל לקרוא עיתונים, מתבודד בהרהוריו ומפקפק בסרטים המצוירים שה-CIA מראה לו בתדריכי מודיעין. ראש הסגל הנשיאותי (ווילם דפו) חושש שבעקבות גידול המוח הפתאומי, יתפתח אצל סטנטון גם גידול אישיות, ונחלץ לפעולה. בעזרתם המיטיבה של מר פרוזאק, ואוזניה קטנה דרכה ראש הסגל מנחה את מיסטר פרזידנט מה לומר, הנשיא חוזר למצבו הקודם, פגר אבל ייצוגי. אך בינתיים, התנהגותו המוזרה כבר מעוררת חשד, וכדי להוכיח לציבור שהנשיא נשאר אותו בחור אהוב וחסר בינה שבשבילו הצביעו, דרוש משהו פופולרי, סוחף. כמו הופעה כשופט-אורח בגמר של תוכנית הריאליטי 'אמריקן דרימז'.

המנחה הכריזמטי של 'אמריקן דרימז', השעשועון הכי מצליח בארה"ב, הוא מרטין טוויד (יו גרנט). מלוקק ומעוצב, מהג'ל שבשיערו ועד הבוהק המסנוור של חיוכו, טוויד עושה תוכנית מזויפת. אם רק ירצו, אם רק יאמינו, צעירים עם המראה הנכון וסיפור אישי מוצלח, ששרים נוסחאות פופ קליטות וחלולות, יכולים להפוך אצלו לכוכבים. או להתפדח קשות. מצד אחד, טוויד נהנה מזה, בדרכו רווית-התיעוב-העצמי, ומצד שני, הוא עייף עד מוות מהעסק. כשהוא צריך למצוא משתתפים לעונה הבאה, הוא אמנם אומר "צריך מתחרים טובים לרייטינג. תביאו לי ערבי. תביאו לי גם יהודי!", אבל רואים שהלב שלו לא ממש בעניין. בגלל זה הוא מתרגש מבחורה אחת, סאלי. סאלי (מנדי מור) היא נערה מעיירה קטנה, שרוצה להפוך לכוכבת. היא רוצה להתפרסם ולהצליח, לא כי היא מוכשרת, או כי זה מה שיעשה אותה מאושרת. היא רוצה לעשות את זה, כי אין בחיים שום דבר אחר ששווה להשיג. בדרך למטרה, סאלי מוכנה לעשות כל דבר, לרמוס כל אחד, ולעשות את כל זה בלי שום רגשי אשמה מזויפים. כי סאלי איננה רק חרא של בנאדם, ששונאת את עצמה – היא גם שלמה עם זה. אין פלא שטוויד מזהה בה מיד נפש תאומה.

מול סאלי מתייצבים מתמודדים רבים, ביניהם גם עומר. עומר כשל בלימודיו במחנה אימון לטרוריסטים של אל-קעידה, וכדי להיפטר ממנו, המחבלים האחרים שלחו אותו לקרוביו באמריקה. צירוף מקרים שבו מעורב בן הדוד הקווירי של עומר, איקבאל, מביא את עומר להיבחר לתוכנית. הטרוריסטים מגלים בו מיד עניין מחודש: אם יגיע לגמר, עומר יוכל לפגוש את נשיא ארה"ב, פנים אל פנים.

הקצב של 'אמריקן דרימז' לא אחיד: בתחילה הסרט מתרוצץ בין כל הדמויות, ורק לקראת סופו העלילה מתחברת וזורמת קצת יותר. למרות אי האחידות הזו, באופן בסיסי, 'אמריקן דרימז' הוא סרט משעשע. אין שום דבר מדהים, אבל הסרט גדוש בדמויות מגוחכות, שנקלעות למצבים אבסורדיים ואומרות דברים נלעגים. וגם כשאלה לא מקוריים או חריפים במיוחד, השחקנים מספיק טובים בשביל להעלות חיוך. למשל, יו גרנט, בתור מארק טוויד, זורק את החברה שלו כי היא גורמת לו לרצות להיות אדם טוב יותר, והוא לא מסוגל לסבול את זה; דניס קווייד, בתפקיד הנשיא סטנטון, ממלמל "ידעת שיש 3 סוגים של עיראקיסטים? והם לא אוהבים אחד את השני. לא כמו השחורים, הלבנים והלטינים אצלנו, שמסתדרים ביחד מצוין, בלי בעיות"; עומר יושב עם שלושה טרוריסטים בג'קוזי, והם מפסיקים לתכנן פיגוע רצחני כדי לאכול שרבט אשכוליות. במקרה אחר, עומר שואל את בני דודיו המזועזעים: "למה אתם נוסעים לקניון שוב – שכחתם לקנות משהו בשבוע שעבר?". כל זה מוזר, זה מבדר, וגם אם לא התגלגלתי מצחוק, בהחלט אמרתי לעצמי "מה, לעזאזל?…" מבודח, שוב ושוב.

ברמה המעמיקה יותר, 'אמריקן דרימז' מנסה, ומנסה חזק, להיות יותר מסתם קומדיה על מה שקורה מאחורי הקלעים של תוכניות ריאליטי. הקטעים המעטים יחסית שעוסקים ישירות בתוכנית, כמו הקטעים שבהם מסננים מועמדים, לא נראים מוגזמים במיוחד, ויכלו בקלות להיות חלק מתוכנית אמיתית. הסרט מנסה להיות סאטירה חברתית מעמיקה, אלא שהוא מתפרס על תחומים רבים מדי: טרור, אהבה, פוליטיקה, טלוויזיה, צרכנות, הצלחה והמחיר שלה, יחסים משפחתיים, פוליטיקלי קורקטיות – וכל זה נעשה באמצעות המון דמויות, שכל אחת מהן משודכת למספר נושאים בעת ובעונה אחת. די מהר זה נעשה גדוש מדי, מפוזר, מאבד מיקוד. חבל. זה, בסופו של דבר, הכשל העיקרי ב'אמריקן דרימז': יש בו יותר מדי נושאים מוצלחים, שכל הזמן נדחפים ומפריעים אחד לשני. קצת כמו תחרות כשרונות, שבה לא נותנים לכל מועמד טוב לשיר מספיק.

ובכל זאת, נהניתי מהסרט. כמו שאני תמיד אומר: אנחנו לא צריכים לצחוק על אמריקנים מטומטמים, רק כי זה נורא קל. אנחנו צריכים לעשות את זה, כי זה נורא כיף. אם אתם מרגישים ככה, 'אמריקן דרימז' הוא הסרט בשבילכם.