אמריקן פסיכו

במקור: American Psycho
במוי ותסריט: מרי הארון
מבוסס על ספרו של ברט
איסטון אליס
שחקנים: כריסטיאן בייל,
וויליאם דפו, ג'ארד לטו

כשיצא "אמריקן פסיכו" אל האקרנים ידעתי שאני חייבת לראות אותו. דבר ראשון, הסרט עוסק בשנות השמונים. דבר שני – זה סרט על רוצחים. אבל הפרט הכי חשוב הוא שכוכב הסרט, כריסטיאן בייל, השתתף ב"וולווט גולדמיין" בתפקיד המעריץ המתלהב מגופו של ג'ונתן רייס מאיירס. וכידוע אין כמו אחים לצרה כדי לאחד נפשות.

כוונות לחוד, נפשות לחוד, ומציאות לחוד. לוח הזמנים הצפוף והגדוש שלי (הו) מנע ממני ללכת לקולנוע לראות את הסרט. וכשנזכרתי, התברר לדאבוני שאף אחד מחברי אינו חולק את אובססיית האייטיז הידועה שלי ומרביתם העדיפו להשחית את זמנם היקר על דרמות הוליוודיות חדשות ומפוקפקות במיוחד. אז חיכיתי לוידאו.

"אמריקן פסיכו" (אמריקיין סיייכו למהדרין) עוסק בחייו של פטריק בייטמן, ברוקר צעיר ומבטיח אשר חייו אינם נקיים כפי שהם נראים מבחוץ. מסתבר שתרבות הצריכה וטיפוח הגוף העבירו את האומלל על דעתו ועל כן הוא נוהג לבלות את רגעיו הפנויים במעשי רצח. הסרט, כך מסתבר, מבוסס על ספר מאת ברט איסטון אליס, שבזמנו היה סנציוני ומרעיש. מכיוון שטרם הספיקותי לקרוא את הספר, לא נותר לי אלא לשפוט את המסרים של הסרט בלבד. והוא, כמסתבר, רחוק מלהיות סנציוני או מרעיש.

מה שכן, שלושת רבעי השעה הראשונה שלו היא מהגאוניות שראיתי בזמן האחרון בקולנוע. חבורה של יאפים צעירים בוגרי ייל למנהל עסקים, דנים בלהט על מסעדות, חברות ושאר הפרטים שמרכיבים את חייהם הריקנים. העליבות התוכנית של החיים שלהם לא מוטחת בפרצוף אלא מועברת מתחת לשולחן על ידי הרגעים הקטנים של החיים: הבחורה המסוממת, המסעדה הנחשבת שמי שמשיג מקומות אליה נחשב לכלי של החיים, שריפת הזמן בעבודה טרום עידן הסולייטר, סוגיית כרטיסי הביקור. שלא לדבר על השחזור התקופתי הנהדר.

אך בעוד המועדונים הניו-יורקים הלומי הקוקאין משמיעים בעוז את להיט הריקודים החדש True Faith, מחליט פטריק בייטמן לרצוח. וכך עושה הסרט תפנית חדה מסאטירה נוקבת ומענגת אל עבר מחוזות זיבלוני האימה. בייטמן אינו בוחל בכלום: בחורות, קולגות ואף הומלסים. בניגוד לעקרון יותר-קטשופ הידוע שלי, הפעם לא היתה לי ברירה אלא לצעוק – "בייטמן היקר, אנא המשך ללהג על הרגלי טיפוח הגוף שלנו וחסוך מאיתנו את הדם!". בייטמן, כצפוי, לא נענה לתחינותי, והגדיל את כמות האימה בכך שפתח בהרגל של ניתוחי שירה האחרון של וויטני יוסטון לפני מתן המהלומה האחרונה.

לסיכום: הסרט מאוד מהנה, אך אם יוצרי הסרט חשבו שהסנסציה מתבטאת במעשי רצח, הם טעו בגדול. מדי שנה יוצאים עשרות סרטי אימה ומרביתם כוללים רציחות יותר מזוויעות ממה שנראה ב"אמריקן פסיכו". והעובדה שהרוצח הסדרתי כאן מסתובב עם חליפה ושיער מתארך מאחורה, אינה הופכת את חלקו האחרון של הסרט לנבדל אמנותית מ"המנסרים מטקסס 43". חבל.

מה שכן, מאז שראיתי את הסרט, אני לא מסוגלת להפסיק לשמוע את "Walking on Sunshine" בפיאסטה 84 שלי. הצילו!