ביקורת: צלף אמריקאי

אם "צלף אמריקאי" באמת היה התעמולה הפוליטית הבוטה שאומרים שהוא, אולי הוא היה מעניין יותר
שם רשמי
צלף אמריקאי
שם לועזי
American Sniper

כריס קייל הוא מה שהייתם מקבלים אם הייתם לוקחים את קפטן אמריקה, משלבים אותו חברו ‏לצוות "הנוקמים" הוקאיי, ואז מוציאים אותו מעולם הקומיקס אל העולם האמיתי. קייל היה צלף ‏בעל מעמד של אגדה, שבמהלך שירותו בעיראק שבר את כל השיאים במספר האנשים שחיסל ‏מרחוק, בדיוק שנחשב כמעט על אנושי. לכל הדעות, כריס קייל הוא גיבור מלחמה אמריקאי קלאסי. ‏ולא יכולה להיות לכך חותמת אישור טובה יותר מהעובדה שקלינט איסטווד עשה עליו סרט.‏

איסטווד מנוסה בעשיית סרטים. הוא עושה אותם הרבה ומהר. בעוד רבים מבני גילו מסתגלים ‏לחיים ששיא האקשן בהם הוא משחק ברידג' סוער, איסטווד עושה סרטים הוליוודיים בקצב ‏מסחרר (הסרט הקודם שלו, "ג'רזי בויס", יצא לפני חצי שנה בלבד). אפשר לסמוך עליו שאם הוא ‏מראה את המלחמה בעיראק, אז יהיו סצינות קרב מותחות ומרשימות למדי, מצולמות במיומנות ‏שגרתית. אבל לסרט יש חיסרון: הוא מבוסס על סיפורו של אדם אמיתי, ולא סתם אדם אלא גיבור ‏אמריקאי אמיתי, שקרה לא מזמן. ולכן הסרט לא מרשה לעצמו להציג את קייל ‏באור ‏פחות ‏ממושלם. וגיבורים מושלמים הם משעממים. ‏

על פי הסרט, קייל הוא צלף טוב כי אבא שלו לימד אותו פעם לצוד (סצינה אחת). הוא התגייס ‏לצבא כי 9/11 (סצינה אחת). אחר כך הוא עבר טירונות (מונטאז'). הוא הלך, הוא‏ ירה, הוא היה ‏ממש טוב בזה, הוא חזר, הוא נסע שוב. הסרט מציג את קורות חייו, אבל משאיר את הדמות שלו ‏קשיחה וגנרית כמו אנדרטת זכרון. בראדלי קופר קיבל מועמדות תמוהה לאוסקר על גילום הדמות ‏הזאת. נכון שקופר לא רע, הוא ‏עושה ‏עבודה מקצועית, אבל אני לגמרי לא צוחק כשאני אומר שהוא ‏הפגין יותר אישיות, כריזמה, מורכבות וחולשות אנושיות בתפקיד הרקון ‏ב"שומרי ‏הגלקסיה". ‏

כמעט כל ביקורת שראיתי על הסרט התייחסה אליו כאל תשדיר בחירות, לצד זה או צד אחר. ‏ההשקפות הפוליטיות של איסטווד ידועות היטב, בין השאר בזכות הופעתו המוזרה בכנס של ‏המפלגה הרפובליקנית שבה ניהל ויכוח סוער עם כסא ריק שעליו ישב הנשיא אובמה דמיוני. אם ‏ציפיתם להמנון ‏רפובליקני, הידד-לבוש, בוז-לאובמה, אמריקה-פאק-יה – זה לא ממש קרה. הסרט ‏מצדד, כמובן, בחיילים ‏האמיקאיים הגיבורים, אבל מציג גם צדדים קשים של המלחמה. קייל, ‏הגיבור האמריקאי, הורג גם ילדים בתוקף תפקידו. מצד שני, איסטווד לא באמת הפך את עורו ‏והפך לאנטי-מלחמתי: קייל מתייסר וסובל מקשיים בהסתגלות בחזרה לחיים האזרחיים, אבל מה ‏שמטריד אותו הוא לא האנשים שהרג במו ידיו – זה הגיע להם, לכל אחד ואחד מהם – אלא רק ‏החיילים האמריקאיים שלא הצליח להציל. הגישה שלו היא של החייל הפשוט: עושים מה שהמפקד ‏אומר ולא שואלים שאלות. לפעמים זה קשה, אז מתגברים. לשאול אם הפקודה היתה מוצדקת – ‏זה לא התפקיד שלי. ‏

אולי איסטווד כיוון לגישתה של קתרין ביגלו ב"מטען הכאב" ו"כוננות עם שחר": ‏מינימום מעורבות. ‏זה מה שקרה, נציג את זה בפניכם באופן הנייטרלי ביותר האפשרי, ואת הפרשנות תעשו אתם. ‏אלא שאם זו היתה הכוונה, זה לא עובד: להבדיל מהטון הכמעט תיעודי של ביגלו, איסטווד לא יכול ‏בלי מניפולציות רגשיות זולות. זה לא נראה כמו סרט תיעודי, זה נראה כמו סרט. דרמטי. ‏מלודרמטי. סופר-דופר-דרמטי. כזה שמנחית את המציאות לתוך מוסכמות הוליוודיות בין אם היא ‏מסכימה לכך או לא. ובכל הנוגע לבימוי סצינות קרב מורטות עצבים, לאיסטווד יש עוד הרבה מה ‏ללמוד מביגלו. ‏

בסיפור חייו של כריס קייל יש פרט אחד של אירוניה אכזרית שהוא יוצא דופן באמת: האופן שבו ‏הם ‏הסתיימו. עיסוק בפרט הבודד הזה היה יכול להפוך את כל הסרט על ראשו, ולגרום לו להוות ‏דיון מרתק ‏וקשה במלחמה ומשמעותה. במהלך כל הסיורים השגרתיים בעיראק ובבית, המתנתי ‏שהסרט יגיע לחלק המעניין, בידיעה שכל זה נבנה לקראת משהו גדול, משהו שלא יאפשר ‏לאיסטווד להתחמק מאמירה כלשהי. ואז – זה לא שם. הדבר הכי מעניין בסרט פשוט לא נמצא ‏בסרט. איסטווד מדלג עליו. ‏הוא ‏מוצג ככתובית על המסך בסוף הסרט – וזהו. למה הדבר דומה? ‏כאילו "מיליון דולר בייבי" היה מספר אך ורק את סיפורה של מתאגרפת מצליחה, ומסכם את כל ‏אירועי השליש האחרון של הסרט בשקופית אחת על המסך. זה לא קרה, משום שב"מיליון דולר ‏בייבי" איסטווד רצה לספר סיפור מעניין ככל האפשר ולהשמיע דיון, וב"צלף אמריקאי" הוא מעוניין ‏רק להצדיע.‏

‏"צלף אמריקאי" הוא סרט מלחמה מופק היטב ברובו*, אבל בסופו של דבר, ריקני: אין לו שום דבר ‏לומר מלבד "כריס קייל היה גיבור". טוב. הוא היה גיבור. לאמריקאים, שנהרו בהמוניהם לסרט, זה ‏מספיק, כי צפיה בסרט היא הצדעה לגיבור, ומי שיגיד משהו רע על הסרט – זה אומר שהוא מזלזל ‏בבחורינו האמיצים. אבל אולי בתור ישראלי מותר לי להשתעמם קצת. לפני שאיסטווד עשה את ‏הסרט הזה, סטיבן ספילברג היה הבמאי המיועד שלו; אני לא יודע אם הסרט שהוא היה עושה על ‏כריס קייל היה יוצא יותר או פחות טוב, אבל הוא בטח היה פחות כללי. בהצדעה.‏


פורסם במקור בוואלה