ביקורת: הכחדה

בתמונה: נטלי פורטמן מדגימה את הדרך הלא נכונה לבצע ירי במצב כריעה.
שם רשמי
העולם שאחרי: הכחדה
שם לועזי
Annihilation

נטלי פורטמן מתוחקרת בתוך חדר מוגן על ידי מדען בחליפת מגן ששואל אותה על המשימה אליה נשלחה, שהיא הניצולה היחידה ממנה. לא נטלי פורטמן עצמה, כן? הדמות שלה. בסרט. בכל מקרה, דמותה של פורטמן מספרת את הסיפור שלה: היא ביולוגית שבעלה הלך למשימה מסתורית לפני כשנה ומאז לא היא לא שמעה ממנו. היא די השלימה עם זה שהוא לא הולך לחזור, ואז לפתע הוא צץ מחוץ לחדר השינה שלהם. אחרי חיבוק חמים, היא מנסה לתחקר אותו מה קרה ואיפה הוא היה אבל משהו בבירור לא בסדר איתו, כמו למשל זה שהוא מקיא דם, ולפני שהיא מספיקה להביא אותו לבית החולים, הממשלה חוטפת אותם.

במתקן הסודי אליו היא נחטפה, היא מגלה שלפני כמה שנים, נחת מטאור כלשהו ליד מגדלור, והוא מפיק הילה מוזרה שאי אפשר לראות לתוכה אבל נראה שהיא משבשת את הסביבה שנמצאת בהילה. ההילה הזאת גדלה, והממשלה רוצה לעשות משהו לגבי זה. אז היא ניסתה לשלוח צוותים של חיילים לתוך האזור לאסוף מידע אבל עד שבעלה צץ בתוך הבית שלה – אף אחד לא חזר משם בחיים. וגם בעלה במצב לא משהו, מה עם כל זה שהוא בתרדמת מלאה. בשלב הזה פורטמן מחליטה להיכנס פנימה לאזור עם צוות של ארבע מדעניות אחרות. בפנים, בצורה מפתיעה, דברים מוזרים קורים.

הדבר הראשון שבולט בנוגע ל"הכחדה" זה השאפתנות שלו. מדובר בסרט שאפתני במידה שלא נתקלים בה כל יום. הוא לא סתם עוד סרט מדע בדיוני על נושא כלשהו, אלא הוא סרט שרוצה להיות ה"2001" הבא – איזה יצירה פילוסופית כל כך מעמיקה שהקולנוע המד"בי יישפט לפניה ולאחריה. הוא לא מצליח בזה, כי איזה סרט יכול, אבל הוא לא נופל מאוד רחוק. הבעיה היא שאם סרט רוצה להיות אפוס פילוסופי עמוק, אז צריך להתחיל להעמיק בו. ואם מתחילים להעמיק בסרט כמו שראוי, אז מתחילים לצוץ ניטפוקים מעיקים שמורידים ממנו. וגם אם מתעלמים מהם ורק עוסקים ברעיונות הפילוסופים והרגשיים של הסרט על אבל ואובדן אז.. עדיין נשארים קצת מאוכזבים, למען האמת.

כי יש בסרט הרבה חומרים מעניינים שאפשר לעבוד איתם ולחשוב עליהם, אבל במקום שהסרט יצליח להתעסק באחד מהם בצורה מושלמת, הוא קצת מזגזג ביניהם. הייתי יכול לבלות את כל הסרט עם הכימרות שיש בתוך האזור המדובר, אבל אז הסרט החליט שמיצינו את זה ובוא נעבור לדברים הבא, למרות שאני בדיוק התחלתי להתלהב מהפוקימון GO אקסטרים שהדמויות נמצאו בו. הייתי מסוגל גם להיות בסרט שלם שבו דברים מוזרים קורים ומשבשים את המוח של האנשים ואין לאף אחד ממש מושג מה קורה ולאן נעלמו ארבעת הימים האחרונים, אבל הסרט גם מזה בורח ולקראת הסוף שלו די ברור מה קורה ולמה. והייתי מסוגל גם לראות סרט על המסע הרגשי העמוק של נטלי פורטמן בעקבות החזרה המוזרה של בעלה, וההתמודדות עם ההיעדרות והשיבה שלו אבל סרט על שלושתם איכשהו יוצא קטן מסך חלקיו. שלא תבינו לא נכון – הסרט מאוד יפה, הפסקול מרשים, המשחק טוב (אוסקר אייזק בתפקיד קטן ואפקטיבי, ג'ניפר ג'ייסון לי בתפקיד כבוי בכוונת תחילה), יש לו כמה המצאות וסצנות נהדרות, הסיום שאפתני ובכל זאת התחושה בסוף היא "כמעט" – כאילו הסרט כמעט הגיע לגבהים מאוד מרשימים, אבל נעצר רגע לפני.

הדבר השני שבולט בנוגע ל"הכחדה" זה שהוא בעצם סרט אימה. טוב, "בעצם" זאת מילה כבדה. אבל הוא בהחלט גם סרט אימה, בנוסף להיותו מד"ב. יש הבהלות, יש רעיונות מפחידים, יש לא מעט ממה שמכונה "מראות קשים" ויש מפלצת אחת שנכנסה ישר לפנתאון המפלצות הכי מפחידות ומגניבות אי פעם. אני מבין למה הסרט לא שווק כסרט אימה (חובבי אימה שיצפו בו כנראה יתאכזבו), אבל לאנשים עם רגישות לסרטים מהסוג הזה – הייתי נזהר.

לזכותו של "העולם שאחרי: הכחדה", זה סרט שאמור לגרום לך לחשוב עליו ואין ספק שהסרט מעורר מספר שאלות בתגובה אליו. לא מעט אכן עוסקות בתוכן של הסרט, אבל לצערו חלק הן גם למשל "למה לעזאזל זה התרגום שלו בעברית במקום פשוט לקרוא לו 'הכחדה'"?, "מי המטומטם שמאשר לצוות מדענים ללכת בלי ציוד הגנה לתוך אזור שממנו אף אחד לא חזר בחיים?", "למה לא דבקו יותר בעלילה של הספר?" ובעיקר "איך אנשים אמורים ליהנות מזה על מסך קטן?"

כי אם תחפשו ביקורות ל"הכחדה", אתם כנראה תראו כמה וכמה ביקורות טובות, ובצדק – אבל כנראה שכל הביקורות האלה נעשו על ידי מבקרים שראו אותו על מסך גדול. בין אם הם מארצות הברית, שם הסרט יצא להקרנות מסודרות ובין אם זה בארץ איפה שהסרט הוקרן למבקרים, במה שככל הנראה הייתה ההקרנה היחידה שלו בארץ עד שנטפליקס ישחררו את הרסן מהסרטים שלהם. ואני לא בטוח שהעוצמה של הסרט (ויש לו עוצמה) שורדת את המעבר למסך הקטן. לא בגלל הויזואליציה דווקא, שאני מאמין שתשרוד, אלא בעיקר בגלל הסאונד. לאורך כל הסרט, ובייחוד בסופו, הסאונד משחק תפקיד משמעותי ומי שיראה את הסרט על מסך קטן עם מערכת סאונד מעפנה יחווה חוויה שונה (וכנראה גרועה יותר) ממי שיראה אותו על מסך גדול שם הצליל כמעט במובן המילולי עוטף אותך.

ההחלטה להביא את הסרט הזה בצורה בלעדית למסך הקטן בארץ היא מובנת ומתסכלת בו זמנית. אין ספק שמדובר בעסקה חכמה לכל הצדדים – פאראמאונט נפטרו מהצורך לשווק את הסרט רק כדי שייכשל בקופות, נטפליקס הרוויחו סרט אחד בקולקציית המד"ב שלהם שלא יהיה קטסטרופה מוחלטת ואנשים יכולים לראות את הסרט מתי שהם רוצים ובמחיר מנוי לנטפליקס – אבל התחושה היא שהסרט עצמו הפסיד. כי אומנם "מדע בדיוני אינטליגנטי בלי אקשן" זה לא בדיוק ז'אנר שובר קופות, וגם אם הוא היה מגיע לארץ הוא היה יורד מהמסכים אחרי שבועיים אבל הבמאי של הסרט בוודאות יצר את הסרט במחשבה שאנשים ייראו אותו בקולנוע, על מסך גדול, דבוקים לכיסא, בסאונד הכי גדול שאפשר. ובמקום זה הם יראו את זה במיטה, יעצרו רגע להפסקת שירותים, ילכו לאכול משהו, שנייה יבדקו את ההודעות שקיבלו, יחזרו לסרט, יעצרו שוב פעם כי הם נזכרו שהם רעבים, יחממו משהו, יעברו לשולחן של המטבח כדי להמשיך לראות את הסרט וכל זה על מסך קטנטן עם סאונד מעפן. וכמובן, יש לא מעט סרטים שזוכים לסוג הצפייה הזה אבל לרוב זה קרה אחרי שהיה לפחות למישהו צ'אנס לראות אותם על מסך גדול. כאן, מראש נמנעה מהקהל הרחב ההזדמנות, וחבל.

כמה ימים אחרי שצפיתי בו, עדיין אין לי תשובה חד משמעית לגבי דעתי על הסרט: לא אהבתי אותו, אבל גם לא שנאתי אותו; יש תחושה שאולי אלכס גארלנד כיוון קצת גבוה מדי בסרטו השני, ושהוא היה צריך להישאר באזורים הפשוטים יותר של "אקס מאכינה" הקודם, אבל מצד שני יש מספיק רגעים שבגללם אני שמח שהסרט הזה קיים; קשה לי לבטל את העובדה שהוא כן עמוק בחלק מהמקרים, אבל אני לא חושב שהוא חכם כמו שהוא חושב שהוא; חלק מהסצנות שלו סובלות מאפקטים גרועים, אבל חלק מהסצנות שלו עשויות בצורה מדהימה; יש בסרט מספיק רגעים מרתקים שמונעים כל טענה שהסרט גרוע, אבל גם מספיק פעמים שבהם הוא לא מצליח להתרומם ואפילו רגעים בהם הוא נופל על הפנים כדי שזה יימנע טענות שמדובר ביצירת מופת. יש אנשים שיתאכזבו מכך שהסרט היה כל כך קרוב אבל אז נכשל בדברים קטנים ומשמעותיים, יש אנשים שיחליקו על זה ויאהבו את הסרט בגלל השאפתנות והרגעים הייחודיים שלו, ויש אנשים שפשוט יהרהרו קצת במה מנע מהסרט להיות ממש טוב ולהישאר בגדר "כמעט".