אנתוני זימר

במקור: Anthony Zimmer
תסריט ובימוי: ג'רום סאל
שחקנים: איבן אטאל, סופי מרסו, סמי פריי

כולם מחפשים את אנתוני זימר, ואף אחד לא יודע איך הוא נראה.

זימר, שמנהל רשת בינלאומית להברחת סמים, הצליח להרגיז הרבה אנשים. את רשות המכס הצרפתית ("אדוני לא הצהיר על הקוקאין שלו!"), את המאפיה הרוסית ("אוי ואבוי. מה אם אנתוני זימר למשטרה על העסקים המפוקפקים שלנו?"). וכנראה גם את הבמאי ז'רום סאל, שהתנקם בו ועשה עליו סרט גרוע.

בקיצור, כולם מחפשים את זימר, אם כדי להושיב אותו בכלא או כדי להוריד לו את הראש, אבל כשאף אחד לא יודע איך הוא נראה, די קשה לעשות את זה. האיש מתוחכם, עשה ניתוחים פלסטיים כדי לשנות את פרצופו, ואף אחד לא יודע מי עובד איתו. וכשפעם אחת, בתחילת הסרט, המכס פושט לו על הבית, מוצאים מושב חם ופתק חצי-כתוב, אבל לא את האיש בעצמו, שהתחמק בדיוק בזמן.
אז כדי למצוא את זימר, כולם נוקטים בכלל הצרפתי הידוע: חפש את האישה.

האשה שעם זימר, קיארה מנזוני (סופי מרסו) מופיעה בסרט בפעם הראשונה בכמה דקות רצופות של צילום – מכוער – של חלקים מגופה, בעיקר נעליה וחלק מרגליה. היא גם תחת מעקב, כך מגלה לה טלפון מאהובה אנתוני (הטלפון כנראה לא תחת מעקב), ולכן היא צריכה לבחור עבור העוקבים אחריה פיתיון: מישהו שייחשב לאנתוני זימר. היא מוצאת את מבוקשה בדמותו של פרנסואה טיילנדיה (איבן אטל), מתרגם גרוש שיוצא לחופשה ויושב בגפו ברכבת. הוא מתפתה בקלות לדמותה היעני-מסתורית של קיארה, ומסכים להצטרף אליה לחופשה. בסך הכל זה הגיוני, אם הבחירה היא בין לצאת לפנסיון כפרי לבד, כמו שהוא תכנן, או לצאת למלון בניס עם אשה יפה, כשהיא משלמת. אבל ההסכמה הזו עולה לו ביוקר: העוקבים אכן משתכנעים, כך נראה, שמדובר באנתוני זימר, ופרנסואה האומלל מוצא את עצמו בתוך רשת של מזימות בינלאומיות מסובכת, כשהוא נרדף על חייו משל היה קארי גרנט, וגם מוצא את עצמו מתאהב בקיארה, האשה שהפילה אותו בפח, מה שמסבך את המצב היטב היטב.

עד כאן הייתי אומר שכמעט הכל טוב ויפה. תיאור העלילה נשמע סביר למדי למותחן, אבל למרבה הצער, הסרט לא סביר בכלל: הוא גרוע והוא איטי מדי; אמנם הוא נמשך רק שעה וחצי, אבל ההרגשה היא כאילו הוא הרבה יותר ארוך מזה. הוא נמרח, והרבה מאוד סצינות לוקחות המון זמן, לא בגלל איזה עומק מיוחד של הדמויות או דיאלוגים – הן פשוט ארוכות מדי, וזהו. גם הצילום בהתחלה היה מכוער לטעמי. הוא השתפר פלאות אחרי חצי השעה הראשונה, אך זה לא הפך אותו ליצירת מופת.

השחקנים די בסדר, הגם שדמות האשה-המסתורית של מרסו עולה לגמרי על העצבים. זה לא שהיא משחקת גרוע: זה שדמויות מסתוריות בגרוש לגמרי לא עושות לי את זה. איבן אטל משחק טוב בהחלט, וגם הוא עומד בכבוד בבחירות המוזרות שהדמות שלו עושה. גלריית השחקנים שמופיעים לצד השניים לא רעה, בפרט דניאל אולבריצ'קי, בתור שליח המשטרה הרוסית נסאייב, בעל העיסוקים האלטרנטיביים.

כל אלה הם עניינים שוליים. צילום ושחקנים טובים לא יכולים להציל את הסרט מהבעיה המרכזית שלו: התסריט רע. ממש ממש רע. רע במובן של "מלא חורים"; רע במובן של "לא משכנע"; רע במיוחד במובן של "בלתי אפשרי". כמו בכל סרט מתח, יש בסרט תעלומה. וכמו בכל סרט מתח, היא נפתרת בסוף. אבל הפתרון, ואני אומר בזהירות, הוא לא רק אידיוטי לגמרי – הוא בלתי אפשרי. עד כדי כך שחלק מההתרחשויות ומההתנהגות של אנשים בינם לבין עצמם הופכות בלתי הגיוניות לגמרי לאור פתרון התעלומה. ההנחה (הסבירה) שלי היא שאיש מהדמויות בסרט אינו מודע לנוכחות המצלמה, ולכן אינו מנסה להעמיד פנים כשאין איש איתו בחדר פרט לצופים. ואם כך, אזי הפתרון סותר לגמרי הרבה ממה שקרה, וסתם לא מתאים לחלק אחר מהסצינות.

שאר התסריט אינו מקורי במיוחד, וגם לא טוב במיוחד. זה הסיום שהופך את הסרט לממש, ממש, אבל ממש, רע. תארו לעצמכם, למשל, סוף אלטרנטיבי ל'טיטאניק', שבו מסתבר בשלוש הדקות האחרונות שבעצם הספינה הייתה צוללת גרמנית, והאנשים על סיפונה – רובוטים מרושעים מכוכב אחר. זו בערך רמת חוסר האמינות של הסרט, והסיבה שאין טעם לבזבז עליו את הזמן.