ביקורת: המשימה

הפתעה: הסרט שבו מישל רודריגז מגלמת מתנקש שעובר שינוי מין הוא גרוע.
שם רשמי
המשימה
שם לועזי
The Assignment

"המשימה" הוא סרט על פרנק קיצ'ן, מתנקש שמגלמת מישל רודריגז. רגע, מה? כן כן, אין טעות במשפט הזה, מישל רודריגז מגלמת מתנקש. מה, אתם לא מאמינים שהיא גבר? ומה אם נדביק עליה זקן מחנות תחפושות ואיבר מין זכרי מזויף מאוד? עדיין לא מאמינים? חבל, כי זה מה שהסרט עושה. אני לא יודע אם נגמר להם התקציב להביא עוד שחקן או שזו בחירה אמנותית מוזרה, אבל הסרט מתעקש שמישל רודריגז היא גבר כי יש לה שיער פנים והיא יכולה להשתין בעמידה. וכל הזמן הזה חשבתי שכדי להיות גבר צריך להיות מהירים כמו זרם מים וחזקים כמו הסערה. הכל שקרים!

באחת ממשימותיו, פרנק מחסל את אחיה של מנתחת פלסטית (סיגורני וויבר, שכנראה אומרת "כן" לכל תפקיד היום) ובתגובה היא מטילה עליו את העונש הכי חמור שיש… הופכת אותו לאישה! וב"הופכת אותו לאישה" אני מתכוון "מסירה ממישל רודריגז את הזקן ואת איבר המין המגוחכים". פרנק לא מאוד מרוצה מהעובדה שמישהי גילחה אותו נגד רצונו ויוצא לנקום בה ובכל האחראים לדבר. תחשבו על גרסה מוזרה וזולה של "חטופה". מאוד זולה, כנראה.

גם אם מצליחים להתעלם מהעלילה הביזארית הזאת – שגרמה להרבה בכעס בקהילה הטרנסג'נדרית, ובצדק – הסרט הזה לא עובד בשום צורה. הוא מזגזג בין שני קווי עלילה שמתרחשים בזמנים שונים: אחד הוא מסע הנקמה של פרנק והאחר הוא שיחה של המנתחת עם פסיכולוג (טוני שאלוב). האחרון ממש נראה כמו סוג חדש של פארודיה – כל מה שוויבר עושה זה לברבר בלי הפסקה על דברים אקראיים שלא מפתחים  לא את העלילה ולא את הדמות שלה במילימטר, כמו למשל חיי המין שלה או אדגר אלן פו. כן, מדי פעם יש פלאשבק קצר של הדמות שלה או קטעי מעבר מוזרים שמורכבים מתמונות של אדגר אלן פו.

הסיפור של פרנק, לעומת זאת, לוקח את עצמו מאוד ברצינות. רק שאם ציפיתם לניתוח פסיכולוגי מעמיק על איך זה להיות גבר שמתעורר יום אחד בגוף של אישה, טעיתם באולם. ההופעה הבנאלית הקבועה של מישל רודריגז – פרצוף חצי מיוסר וחצי קשוח לאורך כל הסרט – גם לא תורמת. אפשר היה להחליף אותה בכל כוכבת אקשן סוג ג' ולא הייתם שמים לב. הסצנה היחידה שבה היא מביעה איזשהו סוג של רגש היא כשהיא מתעוררת לאחר הניתוח. היא מביטה בגוף שלה במראה, צועקת "לאאאא!" והורסת את החדר בהתקף זעם מגוחך שמזכיר את זה של טומי וויסו בסוף של "החדר". יש גם קטע שבו פרנק הולך לרופא, והדבר היחיד שהוא שואל לגביו הוא יכולות העינוג העצמי שלו. כי הוא גבר.

פרט למניע של פרנק, מסע הנקמה שלו שגרתי ומשעמם להחריד. מישל רודריגז עוברת ממקום למקום ויורה באנשים בזמן שאני צופה ושואל את עצמי אם הדמות שלה נחשבת לאישה במבחן בכדל. הסרט כל הזמן מציג שמות של דמויות ומקומות ואת הזמנים שבהם חלק מהאירועים מתרחשים, ויש לכך בדיוק אפס חשיבות. והחלק הכי טוב – באמצע הסרט מתחיל פתאום שיר שהמילים הראשונות שלו הן "הייתי ילד". וואו, סרט. אתה מעודן כמו זקן מזויף על מישל רודריגז.

אפשר להגיד שזמן שבו יש מהפכה נשית שלא נראתה כמותה בהוליווד הוא אולי לא הזמן האידיאלי להוציא סרט שבו העונש האולטימטיבי הוא להיות אישה. אבל האמת היא שהתזמון מביך רק אצלנו – בארה"ב הוא יצא בתחילת שנה שעברה בהפצה מצומצמת. אבל אפילו זה לא בדיוק נכון – הטיוטה הראשונה של התסריט נכתבה מזמן, עוד בשנת 78'. אז הוא היה על נער עבריין שאונס ורוצח את אשתו של מנתח פלסטי ומקבל את אותו העונש. אני מניח שהמעבר מהגרסה ההיא לזאת שקיבלנו היא כמו לעשות חמישה צעדים אחורה ואחד קדימה. כמו בכל מאבק, נראה שההתקדמות תהיה בצעדים קטנים.