סמאח נולד.
להקת בנים שטותניקית (שבראשה עומדים לנין ומקארת'י) קורעת את העיר. השחזור התקופתי כל כך מדויק, עד שגם הפסקול הסטריאופיני הדיגיטלי המחודש - מושמע במונו.
פעם, טוענים ההיסטוריונים, האסוציאציה הראשונה מהמילה 'מוסיקה' לא הייתה 'נאפסטר', ולא 'בריטני ספירס', אלא אומנות, חופש, עוצמה, ביטוי עצמי ותשוקה, או בקיצור - סקס, סמים ורוקנרול. אה, וגם גרופיז.
הסרטים של גרינוויי, אחד הסמאחים המוזרים ביקום, הם כמו תשבץ לבן אינסופי: בהתחלה זה נראה בלתי אפשרי להבנה, אחר כך קולטים שיש הגיון מסוים. גם אם לא הבנת שום דבר, זה מהמם לצפות בזה.
אבא מתעמת עם בילי, בילי מתעמת עם המורה, המורה
מתעמתת עם האב שמצידו עדיין מתעמת עם בילי, וכולם שמחים ועליזים, בעיקר החבר הכי טוב של בילי.
''המועמדת'' מוגדר כמותחן פוליטי, אבל איכשהו מצליח כמעט לכל אורכו להמנע מנוסחאות דידקטיות, מבטים עזים לעבר האופק ונאומים חוצבי להבות. אין שחור ולבן, ויש יותר מ-256 גוונים של אפור.
קחו את הגופה של טרנטינו, תערבבו עם גאי ריצ'י, ותבזקו מעט ''שורו'' לקישוט. קיבלתם את ''בסמה מוצ'ו'', קומדיית פשע עמוסת דמויות ביזאריות ומגניבות, עם יותר כוונות טובות מסצינות טובות.
הוא נחשב לסרט הגרוע של השנה, הוא זכה ללגלוג מכל עבר, הוא נכשל בצורה כל כך טוטאלית עד שלארץ הוא הגיע רק בוידאו. דן ברזל בודק: הכצעקתה? האמנם זבל, או אולי יש משהו מאחורי האוויליות?