ביקורת: הנוקמים

"האוונג'רס" הוא כמו שווארמה. אבל שווארמה משובחת, עם הרבה תוספות שיושבות יחד כמו שצריך

היה פעם רעיון: להקים קבוצה של אנשים יוצאים מגדר הרגיל, לכל אחד מהם פרנצ'ייז משלו, ‏ולאחד אותם לסרט אחד, שיהיה גדול יותר מסכום חלקיו. רק איחוד כוחות כזה יכול היה לעזור ‏להביס את כוחותיהם של אויבי האנושות הגדולים ביותר, כגון מייקל ביי. כל מה שהיה צריך לעשות ‏כדי לגרום לזה לפעול היה לכתוב תסריט שלוקח שבע דמויות מוכרות עם רקע משלהן מסרטים ‏שרובם לא נורא מוצלחים, ומשבץ את כולן בסרט שייתן לכל אחת מספיק זמן מסך ושלא יגרום ‏לאף אחת מהן להשתלט על הסרט כולו. בלי לעצבן את מעריצי הקומיקס ובלי להרחיק את האנשים ‏שאין להם מושג מי אלה. בלי לבלבל אנשים מרוב דמויות שונות ובלי להעיק יותר ‏מדי בסיפורי ‏רקע. בלי לבזבז יותר מדי זמן על דיאלוגים אבל בלי להשאיר את הדמויות שטוחות וחסרות אופי. ‏ואם אפשר, להכניס באמצע גם עלילה מעניינת, אקשן מוצלח והומור. כל זה בתוך שעתיים ועשרים ‏דקות. במילים אחרות, זה היה בלתי אפשרי.‏

ג'וס ווידון הצליח לעשות את זה.‏

זה כשלעצמו הישג שכמעט לא יאומן. פרוייקט "האוונג'רס" הוא הרבה יותר מסרט אחד – הוא ‏סיכום של ארבע שנים וחמישה סרטים, ששימשו כולם מעין טריילרים ארוכים לסרט הזה. זה היה ‏יכול בקלות להכשל. זה היה הימור של מיליארד דולר, והוא הצליח מעבר למשוער.‏

אבל מי שיצפה למגניבות עילאית מהדקה הראשונה ייאלץ להיאזר בסבלנות. בתור סרט שיש לו ‏עשר שעות של אקספוזיציה עוד לפני הלוגו הראשון, "הנוקמים" מתחיל לאט. הוא צריך לאחד את ‏כל הדמויות השונות – ששת חברי האוונג'רס, ועוד רבים מסביבם – שמתחילות את הסרט פזורות ‏על פני כל העולם הזה ועולמות אחרים. בדרך צריך גם להתניע את המזימה המרושעת ‏להשתלטות על כדור הארץ, באמצעות… חייזרים, עם… קוביה… שפולטת אנרגיה… ותולעים ‏גדולות מהחלל החיצון… או משהו. אלה קישקושים שיכולים לעבוד רק בקומיקס, והם מדוקלמים ‏ברצינות מלאה שגרמה לי חשש רציני, בתחילת הסרט, שמא נפלתי בטעות אל תכנית ילדים ‏מצוירת שהתחפשה לסרט, בנוסח "גרין לנטרן".‏

אבל ככל שהסרט מתקדם, הוא משתפר. ומשתפר. האוונג'רס מוצגים בזה אחר זה וזה לזה, וזו אף ‏פעם אינה ידידות ממבט ראשון. אחד האתגרים הקשים ב"הנוקמים" היה לגרום לכל הדמויות ‏השונות מהעולמות השונים לחיות בשלום ‏זו עם זה. טוני סטארק הוא מדען שבנה לעצמו חליפת ‏שיריון טכנולוגי שמבוססת על מגה-ניורונים ואולטרה-טאכיונים קוואנטיים, או משהו. תור הוא אל ‏הרעם הנורדי, בנו של אודין, האוחז במקבת מיולניר ובעזרתה שולט בענני הסער, ומדבר כאילו הוא בתכנית ‏הספרות הקלאסית לנוער ב-‏BBC‏. איך שני אלה אפילו יכולים לשכון באותו פריים? ההברקה של ‏התסריט היא הניצול של ההבדלים האלה לטובתו. האוונג'רס לא סובלים זה את זה, ושמחים ‏להעיר כל אחד על הפגמים של האחר: השייקספיריות המעושה של תור, שביעות הרצון העצמית ‏של איירון מן, הפטריוטיות ‏התמימה של קפטן אמריקה. ‏הם מגחכים זה על זה בשנינות רבה יותר ‏משהייתם מצליחים לגחך עליהם, וזה הופך את הצחוק של הקהל לצחוק עם הסרט, ולא עליו.‏

הטיפול של הסרט במספר גדול של דמויות בזמן קצר מצוין, ועדיין יש דמויות שיוצאות ‏מהעניין יותר טוב מאחרות. האל לוקי (טום הידלסטון) – הטיפוס השקרן, הדו-פרצופי ‏והמתועב ‏ביותר בעולם חוץ משאול מופז – היה די אנמי ב"תור", וכאן משתפר פי כמה, והופך גם למאיים וגם ‏לאנושי הרבה יותר. רוברט דאוני ג'וניור בתפקיד טוני סטארק היה ממילא מאז ומתמיד ‏הסופרסטאר של עולם מארוול, והטקסטים של ווידון יושבים עליו כמו חליפת שיריון צמודה. שתיים ‏מהדמויות שיוצאות מהסרט עם המניות הגבוהות ביותר הן דווקא כאלה שלא זכו להרבה תשומת ‏לב עד היום: הענק הירוק (הפעם זה מארק רפאלו) עובד הרבה יותר טוב בזמן המסך המוגבל שלו ‏ב"הנוקמים" מאשר בשני הסרטים המלאים בהם כיכב עד עכשיו. ‏‏סקרלט ג'והנסן בתפקיד נטשה ‏רומנוב, "האלמנה השחורה", היתה עלולה להיות קישוט, פרצוף יפה להוסיף ‏לחבילה, אבל התפקיד שהיא ‏מקבלת בסרט הזה גרם לי לייחל ליום שבו היא תקבל סרט משלה. ‏

עוד יותר קשה היה למקם את כל הדמויות האלה בתוך עלילה שמכבדת את האינטליגנציה. וזאת ‏נקודה שבה הסרט לא ממש הצליח. בעידן שבו סרטי קומיקס וגיבורי-על מנסים להיות רציניים ‏ורלוונטיים ככל האפשר, הסרט הזה נשאר קומיקס לכל דבר, כולל המופרכות המובנית. בחצי ‏הראשון של הסרט דמויות מאולצות להתנהג שוב ושוב באופן אידיוטי להדהים כדי להניע את ‏הסיפור הלאה. התכנית של לוקי לכיבוש העולם מורכבת מהשלבים "א. לכבוש את העולם" ו-"ב. מוהאהאהא". העלילה בחצי השני של הסרט מזכירה יותר מכל דבר אחר – זהירות, אתם לא הולכים לאהוב ‏את ‏ההשוואה הזאת – את העלילה של "רובוטריקים 3".‏ ההבדל הקטן הוא ש"רובוטריקים" היה ‏מלא בפיסות פח מהלכות, פורנוגרפיה רכה והומור בית שימוש, בעוד "הנוקמים" מלא בדמויות ‏מחודדות ושנינות, וכשהוא מנסה להצחיק, הוא באמת באמת מצחיק.‏

‏"הנוקמים" הוא לא סרט חשוב. זה לא סרט שיילווה אותי לאורך שארית חיי. הוא לא עוסק בפסיכולוגיה של גיבור-העל. הוא לא דן בדואליות ‏המוסרית שבנפש האדם. אין לו מסר להעביר לעולם. קשה אפילו לחלץ ממנו אלגוריה פוליטית כמו ‏מ"אקס-מן: ההתחלה". הוא לא יותר ולא פחות מחבילת בידור קיצי, אבל חבילת בידור קיצי ‏משובחת במידה נדירה. השעה האחרונה של הסרט היא ריכוז אולי חסר תקדים של מאני-שוטס ‏ענקיות, וואן-ליינרים שנונים וסצינות אקשן מתוזמרות היטב. אם סרטי קיץ הם ג'נאק-פוד תרבותי, ‏‏"הנוקמים" הוא לא יותר ממנת שווארמה, אבל השווארמה הכי טובה שאכלתם, כזאת רכה ונימוחה ‏בפה, שממוקמת היטב בפיתה גדולה שזה עתה יצאה מהתנור לצד צ'יפס חם בעבודת יד, פריך ‏מבחוץ ורך מבפנים, טחינה משובחת וערימות של תוספות שונות ומגוונות שלא אמורות להשתלב, ‏אבל איכשהו יוצרות יחד תשלובת מענגת חיך, ובתכלס, מהנה יותר מכל מנה מפונפנת במסעדת ‏יוקרה.‏

הבעיה הגדולה ביותר שלי עם "הנוקמים" היתה שההקרנה היתה פגומה: התמונה היתה אפלה ‏ומטושטשת, עם "צל" בצידי אובייקטים בהירים ומעין טשטוש שהקשה על הריכוז והבנת התמונות. ‏בקיצור, הוא הוקרן בתלת-מימד. ג'וס ווידון לא צילם את הסרט עבור תלת-מימד ולא התכוון שהוא ‏יהיה תלת-מימד, זה גימיק מיותר שנכפה על הסרט בדיעבד, לא מוסיף לו כמעט כלום ופוגם ‏בהנאה ממנו. "הנוקמים" הוא אחלה סרט, אני כבר לא יכול לחכות עד שאראה אותו כמו שצריך.‏


אם אנחנו כבר פה:
הולכים לראות את "הנוקמים" אבל עוד לא ראיתם את הסרטים הקודמים בסדרה? סיגרו את הפערים עם "הנוקמים למתחילים".

כדי למחות על העובדה שהסרט מוקרן בארץ בתלת-מימד בלבד, הגיבו כאן.