ביקורת: הנוקמים: מלחמת האינסוף

"מלחמת האינסוף" מספר את סיפורו של תאנוס: גיבור אמיץ וטוב לב שרק רוצה להשמיד את חצי מהיקום, מה הוא כבר ביקש.

"הנוקמים: מלחמת האינסוף" הוא סרט שרוצה לתקן עוולות. במשך עשר שנים, הצופים של היקום הקולנועי של מארבל העלו הרבה תלונות לגביו: שהוא קליל ופופי מדי, שרוב הנבלים של הפרנצ'ייז שטוחים ולא זכירים בעליל, ושדמויות מתות-אבל-לא-באמת קצת יותר מדי פעמים. הבמאים אנתוני וג'ו רוסו רוצים שתדעו שהם שמעו והפנימו את התלונות האלו, ולכן "מלחמת האינסוף" נפתח בסצינה המציגה הרג וחורבן המוני עליו אחראי תאנוס, הנבל שהזהירו אותנו מפניו עוד מאז "הנוקמים" הראשון. ורגע לפני שתספיקו לשאול מה ימנע מהדמויות שנהרגו לחזור אחר כך כמו בעבר, תאנוס ממהר להגיד "בלי החייאות ובלי חרטות, נגעתי בארץ ובשמיים!". ב"מלחמת האינסוף", אם אתם רואים דמות אהובה שנראית כאילו היא הולכת למות יש מצב שהיא באמת הולכת למות-למות.

"מלחמת האינסוף" גם רוצה, בין היתר, לסגור קצוות. זה צריך להיות לא רק עוד סרט "נוקמים", אלא סרט שממשיך את הסיפורים של כל הדמויות שהופיעו במשך שמונה-עשר סרטים ועשר שנים ולסכם אותם בסיפור אחד. זאת משימה שבשביל לבצע אותה כמו שצריך , כשאתה נותן לכל דמות ודמות זמן מסך ופיתוח ראויים, הסרט היה צריך להיות לפחות באורך שש שעות. כדי לחסוך זמן ועבודה, במקום להתמקד בדמויות אינדבדואליות, יש התמקדות בדינמיקות: היחסים בין שומרי הגלקסיה ות'ור, בין סטריינג' לסטארק או בין ויז'ן וסקרלט וויץ'. גם במצב הזה, לא כל דמות בסרט מקבלת פיתוח ראוי (חלק ממש מרגישות כמו ניצבים), אבל הסרט עושה כמיטב יכולתו ללהטט ביניהן. ואפשר להעריך את זה, כי שזה בכל זאת משימה קשה, ומשימה אפילו יותר קשה כאשר הדמות הראשית של הסרט היא לא הפנתר השחור או האלמנה השחורה או הנוקמים כקבוצה אלא בכלל הנבל.

אז בואו נדבר על הענק הורדרד. אם חשבתם שהסרט רק נפתח איתו ומאז חוזר לבדוק מה שלומו פעם ב- עד המערכה השלישית, זה ממש לא המקרה הפעם. תאנוס מקבל זמן מסך חסר תקדים בשביל נבלים ביקום הזה, כדי להדגיש שהוא לא עוד חייזר מרושע סטייל "מוהאהאהא, להשתלט על העולם", אלא נבל שבעיניו הוא בכלל הגיבור. המזימה המרושעת שלו, בפשטות, היא לטפל בפיצוץ האוכלוסין. תאנוס מעוניין למנוע מהתרבויות השונות בגלקסיה להשמיד את עצמן בגלל עוני ורעב, אז הוא עובר כוכב-כוכב ומחסל חצי מהאוכלוסייה שלו, בשביל האיזון. מכיוון שיש קצת הרבה כוכבים, הוא מחליט לחפש ולאחד את כל אבני האינסוף, מה שיחסוך לתאנוס הרבה מאוד עבודה. למעשה, זה יהפוך אותה לקלה כמו נקישה באצבע.

אז איך נראה סרט שצריך לעשות את כל הדברים האלה? כמו פרק ארוך במיוחד של "משחקי הכס", ביותר ממובן אחד. למשל, כמו בסדרה ההיא, גם כאן יש כל הזמן מעבר בין מקומות מוכרים וחדשים ובין קבוצות שונות של דמויות. וזה טוב, כי הרגעים הטובים של הסרט הם כשהוא מפגיש בין דמויות שדרכיהן עדיין לא הצטלבו. פיטר (פרקר) ופיטר (קוויל), למשל, מגלים שיש להם אהבה משותפת לתרבות פופ. טוני סטארק וסטיבן סטריינג' ישר מתחילים לריב על מי השרלוק הכי חכם בחדר, ובסצינה שהוא חולק עם רוקט, מכל הדמויות, תור סופסוף מעכל באופן הגיוני את כל הזוועות שהתרחשו ב"ראגנארוק" – והפעם בלי בדיחות.

הקטעים בהם הסרט פחות טוב הם סצינות האקשן. לטובת האחים רוסו, אומר שחלקן מבוימות בצורה קצת יותר ברורה מאשר בסרטים הקודמים שלהם, וששילוב הכוחות השונים של כל הדמויות בהחלט משמש לכמה טריקים יצירתיים. אבל חסר לסרט איזה וואן-שוט מגניב כמו ב"נוקמים" הראשון או איזה אגרוף בולט במיוחד שיישאר לכם בראש אחרי הצפייה. מצד שני, זה בסדר שהאקשן לא זכיר, כי הרגעים שתזכרו אחרי הצפייה כנראה יהיו הרגעים שהם מונעי עלילה או דמויות או סתם, על מי אני עובד, מה שתזכרו אחר-כך זה הסוף.

עכשיו, מכיוון שאני מבקר סופר-דופר מקצועי שלא רוצה להסגיר ספויילרים, אני אעצור כאן מלדבר עליו. אז רק אגיד שמדובר בסיום בליגה של "מועדון קרב", "החוש השישי" או "האימפריה מכה שנית" – כזה שאפילו שמדובר בסרטים ממש טובים גם לפני הסיום שלהם, כל מה שתרצו לעשות בתום הצפייה הראשונה שלכם יהיה לדבר על הסיום הזה עם כל מי שרק תוכלו למצוא.

"הנוקמים: מלחמת האינסוף" הוא לא שיא מושלם לסאגה של עשר שנים. אבל להגנתו, אף פעם לא היה לו סיכוי להיות. הוא עושה כמיטב יכולתו, ומיטב יכולתו זה די והותר, בוודאי כדי להצדיק את מעמדו בתור אירוע קולנועי אמיתי: אירוע שהוא צבעוני, מצחיק, מרגש, מפעים ומצליח הרבה יותר מאשר שהוא נכשל. הוא גם מרגיש כמו חצי ראשון של סיפור, וכמו "משחקי הכס", גם את הסיום שלו נזכה לראות רק בשנה הבאה. או כמו שכתוב בסופן של הרבה חוברות קומיקס – "המשך יבוא".